בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמיד יש פעם ראשונה

מאת מלנה     6 באפר 07 4691
אני יושבת עכשיו ברכב שלי. הדלת נטרקה לפני למעלה מדקה אבל אני לא זזה. שתי ידיים על ההגה. אני מנסה להנציח את הלילה הזה בזיכרוני, לסמן לי בו את ה-פעם הראשונה שלי. כשאני נוסעת הרוח מצליפה בי מהחלון הפתוח. אלה ימים בהם מזג האוויר משתנה והגופייה הלבנה שלבשתי לא מספיקה. דרכה אני יכולה להרגיש את הגוף שלי מספר שקר לו. הרדיו מנגן אלי מוסיקה "רגילה" של חיי ה"אמיתיים". אני לא מכבה אותו. מחייכת לעצמי כששרים שם על אהבה. תיכף זה קורה.

אני מגיעה בדיוק בזמן. השעון ברכב שלי כבה ואני שולפת את המפתח החוצה. שוב טריקת דלת. אני בפנים.

הוא יושב על המיטה. בקצה המזרן הכחול אני יכולה לראות אותו זקוף, בבגדיו, עיניו מכוסות פיסת בד שחורה שנתלשה מבגד אישה. הוא שותק. אני שותקת. אני יכולה לחוש בנשימותיו ממלאות את חלל החדר, אבל אני לא שומעת אותן. אני מתקרבת אליו. חולצה מכופתרת, לא עד הסוף, מגלה לי שהגוף הזה מוצא חן בעיני. דרך כפתור פרום אני רוצה לשלוח יד ולגעת. אני נמנעת. עוד צעד ואני יכולה לחוש את הבל פיו קורא לי לבוא קרוב יותר. יותר. אני מרימה אצבע מורה נוגעת בסנטר החזק שלו. נשימתו נקטעת לרגע ונעצרת. האצבע שלי מטיילת על החריצים שתוחמים את פיו, את מצחו, את עצמות לחייו. אלוהים. הוא יפה. אני מרשה עכשיו לאצבע שלי לגעת בשפתו התחתונה. הבשרנית. בשבריר שנייה, כמעט בלי להרגיש שזה קורה לי, אני לוחצת עליה חזק. כתם לחיצה לבן מופיע עליה. הוא נאנק מהפתעת הכאב. שוב לחיצה. ועוד אחת אחריה. רכה אבל תובענית. אני יכולה להרגיש אותה פועמת תחת אצבעי.

בלי מילים אני מסמנת לו להתרומם מישיבתו. כאילו מעצמו הוא מבין, פושט חולצה, מכנסיים, גרב ועוד אחד. בתחתונים לבנים הוא נראה קצת כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בעולם של גדולים. עכשיו גם התחתונים הוסרו. הוא מרים שתי אצבעות לנחם את שפתו הפצועה. ביד זריזה אני מונעת ממנו כל סוג של נחמה. אני מתקרבת אליו יותר, כמעט מתפתה להסיר את כיסוי העיניים כדי שאוכל להישיר מבט אל תוך עיניו, לחקור בהן, ללמוד אותן, לרצות אותן רק לי. אני מנסה לנחש מה צבען וכמה הן עמוקות. אני לא מצליחה. הוא יכול להרגיש עכשיו את נשימותיי על עורפו, כתפו, לחיו. אני נושמת לעברו נשימות כבדות, עמוקות, והוא מחזיר לי בנשימותיו, כחיה שניצודה, יודעת שאלה רגעיה האחרונים לנשימה. תיכף גם נשימותיו יהיו שלי.

אני עומדת מולו, שפתו התחתונה פועמת לקראתי, מבקשת להתנחם בפי, בלשוני. אני שולחת לשון מרפרפת, נוגעת לא נוגעת. טועמת. מקווה בכל מאודי שהשפתיים האלה יימצאו ראויות לכסות את גופי בפרפורי סגידה, שהלשון הזו תמצא ראויה להביא אותי למקומות אחרים. אני מרגישה את חום פיו המתמלא מיציי תאווה. הלשון שלי בתוכו, טועמת. טעים לי.

אני מתנתקת ממנו באחת. גופו פועם אלי, נשימות כבדות. שקט מתוח. איברו הולך ומתעבה לכבודי. כועסת לעצמי. "באיזו רשות! לא הסכמתי!". אני ניגשת אל התיק שלי שמונח בפינת החדר. רואה אותו נדרך, מנסה לזהות היכן אני ממוקמת. להקשיב, לחוש. הוא לא זז. ודממה.

אני מוציאה מהתיק את "כלי העבודה" שלי. שחור, עבה, גמיש בדיוק במידה הנכונה. אני חוגרת אותו על מתני. מתקרבת אליו. מסמנת לו במגע ידיי התובעניות להסתובב בגבו אלי. הוא רוכן על המזרן הכחול. ממקם עצמו בעמידת שש. ברגל מהירה אני מפשקת את רגליו שלו. יותר. יותר. הוא נפער אלי במלוא הדרו. אני רואה אותו מתכווץ כיווץ לא רצוני ומיד לאחריו שוב הוא נפער לעומתי, מזמין אותי אליו, נלחם בכיווץ הלא רצוי של הגוף. אני מניחה אצבע בפי. מלקקת, מוצצת, מרטיבה בנוזל החם. בבת אחת אני בתוכו. מפלחת את אחוריו ברגע. הוא נאנק תחתי מופתע. נשימותיו כבדות ודרוכות. ושוב, תובעת את פיתחו באצבע חוקרת. עכשיו כבר שתי אצבעות פולשות אל תוכו ועושות בו כבשלהן. הוא נאנק בקצב החדירה ואני מנסה לדמיין את גוון קולו. לא מצליחה. כל כך מתפתה לשאול אותו לשמו, לשמוע אותו מדבר אלי. אני נמנעת.

אני מתנתקת ממנו. מביטה בו פעור תחתי, נוטף מיציי כאב מתמסר. אני אוחזת את "כלי העבודה" שלי בידי האחת. דממה דרוכה יורדת עליו. בידי השנייה אני פוערת את אחד מישבניו, מפלסת מקום וחודרת. אני שומעת תחתי אנקה והיא כבר לא כבושה ומהוסה כמו אלה שקדמו לה. ושוב חודרת, מעמיקה את הפלישה אל גופו. ושוב ושוב ושוב. אני מרגישה איך הפער שבין ירכיי לאחריו מצטמצם והולך. אני חודרת אליו בתובענות אין קץ. שומעת את קולות החבטה של ירכיי באחריו. אני עמוק בתוכו. מעמיקה עוד ועוד. "כן, כן, תזייני אותי, את הזונה הקטנה שלך". אני שומעת את קולו לראשונה. מתקשה להבחין בגוון קולו האמיתי. המילים שלו נשמעות כמו יבבה מהולה כאב מענג. "כן, כן, אל תפסיקי, תזייני אותי חזק, אני רוצה"... אני שולחת יד אל בין רגליו. אוחזת באיברו התפוח. לוחצת, מהדקת, מונעת ממנו את הסוף שאליו הוא מייחל. לא. עוד לא. עוד לא אמרתי שמותר. אני שומעת אותו נאנק. מתפתל תחתיי מעוצמת החדירה המשכרת. אני לופתת את אשכיו. לוחצת. הוא משחרר נשיפה כבדה. ושוב לחיצה ועוד אחת. קולות גוף נחבט בגוף נמהלות בקולות העונג המיוסר שלו ובנשימותיו הקצובות בקצב החדירה. פניו צמודות אל המזרן הכחול. ידיו כבר מזמן חדלו מלאחוז את קצות המזרן וליצור בו קמטים עמוקים והן שרועות לצידי גופו כבדות וכנועות. רגליו מפושקות למעני פישוק רחב המאפשר לי לחדור אליו בעומק המקסימאלי. הוא שלי! כנוע, מיוסר, מופקר רק לי.

אני מבחינה באגלי זיעה פזורים על גבו. אני מעניקה לו עוד מספר פלישות מענגות בכאבן ומאפשרת לו להתנפץ על המזרן הכחול הגדול.

מספר דקות לאחר מכן, שנינו ישובים על המיטה. מחייכים. מעט נבוכים. יש לו עיניים כחולות והן מוצאות חן בעיני.

"נעים מאוד, עידו", הוא שולח אלי יד ללחיצה. "גלי", אני מחזירה וקמה. מרימה את התיק מפינת החדר וסוגרת אחרי את הדלת.

ברכב שלי, דקות אחר כך. שתי ידיים על ההגה. מחייכת לעצמי. משננת. "זו הייתה הפעם הראשונה שלך, פעם ראשונה"...

Olive
פעם ראשונה?
ראשונה ודי מוצלחת לטעמי. אשמח לקרוא עוד פרסומים שלך...
08/04/07 06:50
ranran​(נשלט)
סיפור נפלא
סיפור נפלא כתבת... תודה לך.
09/04/07 16:53
ג'ספר
ברכות חמות
אך איזו פעם ראשונה..הלוואי עליי, תרתיי משמע :)
10/04/07 20:55
מיכל המאלפת​(שולטת)
מזל טוב :)
מזל טוב!!! אין כמו הפעם הראשונה, והיא מגיעה רק פעם אחת :)
11/04/07 05:11
מלנה
תודה
נעים לקרוא אתכם. חן חן על היוזמה להגיב. :)
11/04/07 10:12
מלנה
ועוד דבר...
אני קוראת אתכם שוב ומתרשמת שלא ממש הייתי ברורה. זו הפעם הראשונה שלי, כן. אבל היא היתה כל כך מזמן שזה עצוב. אחרי הכל אין כמו הפעם הראשונה. מאז עברו עלי ימים מאתגרים לא פחות... על כל פנים, תודה ברכות טקס-החניכה, אם כי באיחור מה :)
11/04/07 16:10
מתפתח
יפה:)
כתוב היטב. נחכה לעוד.
11/04/07 16:23
מיתוסית​(שולטת)
גררר
מגרה:)
14/04/07 16:10
HardQueen​(שולטת)
מ ק ס י ם
הסיפור שלך נבחר לאחר קפידה רבה מאחד הנשלטים כאן בכלוב. יש לי רדיו בתפוז ושם אני משדרת מידי פעם סיפורים ושלך היה היפה ביותר. היה לי העונג להקריא אותו למאזינים. אשמח לקרא עוד ממעלליך :) תודה לך!
22/07/07 06:34
מלנה
וואו...
זו מחמאה ענקית לי ואני שמחה שמחה שמחה שככה נמצאתי ראויה להקרא בפניי אחרים... יש כאן כותבים מעולים ומוכשרים והאמת שלתחושתי קצת קטונתי, כלומר, כתיבתי מחווירה לעומתם. אבל שוב, המון תודה רבה וחיממת לי את הלב. }{
22/07/07 08:53