בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מגזין הכלוב

פרסומים מאת מלנה


ניילון. הישרדות / מלנה

היא אומרת, די נמאס לי, אנחנו צריכים לדבר. אני אומר לה, בניילון שלי אסור לדבר. פה הקליפות קשות. האטימות הרמטית. רוצה לדבר, תקני לך כלב! אומר, אני לדבר גמרתי. עכשיו אני עסוק בלשרוד. היא אומרת, בחיי שאתה מוזר, ואני שומע אותה בוכה.

סבתא / מלנה

אני נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה. נוגעת בעיניים. בבקשה? חושבת, מה קרה שם, מה השתבש. נזכרת, לסבתא שלי היו רגליים חזקות, רזות אבל חזקות. והידיים, הוווו הידיים. ומה יהיה עכשיו על כל הסלים הנטושים בדרך מה"כרמל". והסירים על הגז. נבהלת, מי יאכיל אותי עכשיו חמין בשבת בצהריים. מי יחייך אלי בשיניים מתחלפות.

הבחור הראשון שלי / מלנה

ערב אחד חבר שלי ואני שוכבים במיטה. מפצחים גרעינים, שותים מיץ תפוזים. חושבת, איך העץ יודע לינוק את המיץ תפוזים מהאדמה ולהעביר אותו ישר אל התפוזים שלו. חושבת, עולם מורכב.

זה היה סיפור של חורף / מלנה

"למה אתה עושה את זה. למה נשארת פה כל הלילה?"
"כי אני אוהב אותך", הוא עונה לי. הפעם הוא לא מחייך.
"אוהב אותי? אוהב אותי?! אתה מכיר אותי בקושי שבוע. מה אוהב אותי מה?!"
"זה ממש לא משנה", הוא מרכין את ראשו.

מחיקת קובץ / מלנה

ובסוף אנחנו נפרדים. התמוטטות עצבים, כינים בתחתונים, כל אחד והצרות שלו. המיטה עומדת שקטה, מבולבלת. רגע, מה קורה פה... ואני מתקתק, כותב מילים קטנות על פרידות גדולות. חושב, מה יהיה איתי עכשיו, כשהיא תלך. חושב בלב, היא אוהבת אותי הכלבה, היא חייבת לאהוב. איך אפשר שלא לאהוב אותי.

חולות נודדים / מלנה

אני מתירה לו לשחרר מעלי את הסנדלים השחורים. שלוש רצועות עור דקות מפרידות בין כף רגלי לאצבעות ידיו החוששות. הוא נועץ בה עיניים שואלות. מותר? אסור? אני אוהבת לראות את המשרת שלי מבולבל. כמעט נבוך. שאריות של חול ים מעטרות את כפותיי. תנקה משרת, תנקה.

רק אם / מלנה

לא אקח ממך אם לא תיתן לי / לא אחרוץ דין - זה גדול עלי מדי / אני אקרא בשמך ואם תבוא / תבוא...

בדס"מ ללב / מלנה

לא "עבד" לא "סאב" לא "משרת שלי" / המשרת אותי - את מי שאני / רוצה / שאשייך אותו / אלי

תמיד יש פעם ראשונה / מלנה

בלי מילים אני מסמנת לו להתרומם מישיבתו. כמו מעצמו הוא מבין, פושט חולצה, מכנסיים, גרב ועוד אחד. בתחתונים לבנים הוא נראה קצת כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בעולם של גדולים. עכשיו גם התחתונים הוסרו. הוא מרים שתי אצבעות לנחם את שפתו הפצועה. ביד זריזה אני מונעת ממנו כל נחמה. אני נושמת לעברו נשימות כבדות, עמוקות, והוא נושם אלי חזרה כחיה שניצודה, יודעת שאלה רגעיה האחרונים. תיכף גם נשימותיו יהיו שלי.