סבתא
מאת מלנה
23 באפריל 2008
יושבים בסלון, רואים טלויזיה. רגליים על השולחן, שלט על הבטן. פתאום טלפון. סבתא שלך מתה. חושבת, זה לא יכול להיות ומניחה את השפופרת. והחבר שלי מצמיח כנפיים של מלאך, מקיף אותי מלמעלה בתנועה מעגלית. אולי תשבי קצת, תנוחי. סבתא זה לא דלקת פרקים. אולי נצא קצת, תנשמי אויר. אני אומרת, סבתא זה לא אסטמה. הוא אומר, אולי כוס מים. אל תגזים, סבתא זה לא אקמול.
אני נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה. נוגעת בעיניים. בבקשה? חושבת, מה קרה שם, מה השתבש. נזכרת, לסבתא שלי היו רגליים חזקות, רזות אבל חזקות. והידיים, הוווו הידיים. ומה יהיה עכשיו על כל הסלים הנטושים בדרך מה"כרמל". והסירים על הגז. נבהלת, מי יאכיל אותי עכשיו חמין בשבת בצהריים. מי יחייך אלי בשיניים מתחלפות. סבתא, תחזרי מיד, זה לא מצחיק יותר. סבתא!
ובצהריים אני עומדת שם, עם עוד חולצות מזיעות על כורכר מנומס. מאופק. נשענת אחורה על מצבה של מישהו אחר. החבר שלי אומר, אולי זה לא נעים לו. אני אומרת, צודק והולכת הצדה לבכות. אומרת בלב, סבתא תראי, אני עצובה. אומרת, סבתא, קשה לי, את שמה לב? באתי להראות לך, שלא תחשבי. החבר שלי אומר, את באמת חושבת שהמתים רואים אותנו. אני אומרת, כן.
חושבת, הם רואים אותנו בחדרים הקטנים, עושים מעשים קטנים מוצנעים. רואים אותנו נדחפים בתור בקופת חולים, מוסיפים שעות עבודה בדו"ח, רצים לספר לאלוהים, להלשין, ואחר כך מקפלים את הכנפיים בענווה ונרדמים. חושבת, סבתא שלי לא כזאת. פרטיזנית על עננים.
ובסלון אמא שלי עפה בין הכסאות. שבי כבר, אמא. הדוד אומר משהו על מיקרוגל וטוסטר. את זה אני קניתי, את זה אני בניתי. השקעים צועקים, לא לעקור, לא לעקור. מסרבים להתפנות. חושבת, תיכף הכול ייגמר באמת ולי תישאר רק סבתא קטנה אחת בתמונה על המזנון.
אומרת, רק לפני שבוע עשתה סתימה בשן. מה שווה סתימה בקבר. אומרת, מעניין כמה זמן לוקח לתולעים לחסל גוף של סבתא. חבר שלי אומר, את נוראית.
ובסלון הדודה מדפדפת בקטלוג צבעוני. חושבת, סבתא שלי היתה צעירה מדי, קטנה מדי, מהירה מדי. תמיד בער לה להספיק הכול. מהר מהר. ועכשיו היא מתה מדי ולי אין יותר סבתא.
הדודה אומרת, זה מוות טבעי, זה עוד נסבל. הנה למשל שכנה שלי... הנה למשל חברה שלי... הנה למשל הדוד של ההוא מהמכולת... פורשת לי את קטלוג המוות הפרטי שלה על העיניים, בבקשה לבחור, מוות-עשה-זאת-בעצמך. בנה-מותך. להקיף בעיגול, אנחנו נעשה את השאר. נא ללחוץ מספר שלוחה, תודה.
ובלילה החבר שלי נצמד אלי. אומר, אולי תספרי לי איך היה לך היום בלויה, מה הרגשת,לפעמים זה עוזר לדבר. אני אומרת, סבתא שלי זה סלט ירקות עם טחינה. סבתא שלי זה לביבות חמות על מחבת. סבתא שלי זה חצי כדור אחרי האוכל בגלל הצרבת. טוב לך? החבר שלי שותק. אומרת, זוז, תן לנשום, תן לסבתא לבוא בינינו, להתחמם, אל תהיה אגואיסט. בואי סבתא, יש פה מקום גם בשבילך. החבר שלי מרחם עלי, אומר, זה לא טוב להדחיק, אולי תבכי קצת, זה משחרר.
ופתאום אני בוכה. על סבתא ועל הברז בכיור שמטפטף כבר חודש. על ההזדמנות המוחמצת לקידום בעבודה ועל המריבה של לפני שבועיים עם החבר שלי. על עוולות חיי הפרטיים ועל אי-צדק קוסמי. אומרת בשקט, סבתא סבתא. חושבת, סליחה סבתא, סליחה, זה אמור היה להיות בכי לזכרך אבל הם נדחפים לי. החבר שלי מחבק אותי חזק ואני נרדמת ככה, בוכה. גם על סבתא שלי.
אני נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה. נוגעת בעיניים. בבקשה? חושבת, מה קרה שם, מה השתבש. נזכרת, לסבתא שלי היו רגליים חזקות, רזות אבל חזקות. והידיים, הוווו הידיים. ומה יהיה עכשיו על כל הסלים הנטושים בדרך מה"כרמל". והסירים על הגז. נבהלת, מי יאכיל אותי עכשיו חמין בשבת בצהריים. מי יחייך אלי בשיניים מתחלפות. סבתא, תחזרי מיד, זה לא מצחיק יותר. סבתא!
ובצהריים אני עומדת שם, עם עוד חולצות מזיעות על כורכר מנומס. מאופק. נשענת אחורה על מצבה של מישהו אחר. החבר שלי אומר, אולי זה לא נעים לו. אני אומרת, צודק והולכת הצדה לבכות. אומרת בלב, סבתא תראי, אני עצובה. אומרת, סבתא, קשה לי, את שמה לב? באתי להראות לך, שלא תחשבי. החבר שלי אומר, את באמת חושבת שהמתים רואים אותנו. אני אומרת, כן.
חושבת, הם רואים אותנו בחדרים הקטנים, עושים מעשים קטנים מוצנעים. רואים אותנו נדחפים בתור בקופת חולים, מוסיפים שעות עבודה בדו"ח, רצים לספר לאלוהים, להלשין, ואחר כך מקפלים את הכנפיים בענווה ונרדמים. חושבת, סבתא שלי לא כזאת. פרטיזנית על עננים.
ובסלון אמא שלי עפה בין הכסאות. שבי כבר, אמא. הדוד אומר משהו על מיקרוגל וטוסטר. את זה אני קניתי, את זה אני בניתי. השקעים צועקים, לא לעקור, לא לעקור. מסרבים להתפנות. חושבת, תיכף הכול ייגמר באמת ולי תישאר רק סבתא קטנה אחת בתמונה על המזנון.
אומרת, רק לפני שבוע עשתה סתימה בשן. מה שווה סתימה בקבר. אומרת, מעניין כמה זמן לוקח לתולעים לחסל גוף של סבתא. חבר שלי אומר, את נוראית.
ובסלון הדודה מדפדפת בקטלוג צבעוני. חושבת, סבתא שלי היתה צעירה מדי, קטנה מדי, מהירה מדי. תמיד בער לה להספיק הכול. מהר מהר. ועכשיו היא מתה מדי ולי אין יותר סבתא.
הדודה אומרת, זה מוות טבעי, זה עוד נסבל. הנה למשל שכנה שלי... הנה למשל חברה שלי... הנה למשל הדוד של ההוא מהמכולת... פורשת לי את קטלוג המוות הפרטי שלה על העיניים, בבקשה לבחור, מוות-עשה-זאת-בעצמך. בנה-מותך. להקיף בעיגול, אנחנו נעשה את השאר. נא ללחוץ מספר שלוחה, תודה.
ובלילה החבר שלי נצמד אלי. אומר, אולי תספרי לי איך היה לך היום בלויה, מה הרגשת,לפעמים זה עוזר לדבר. אני אומרת, סבתא שלי זה סלט ירקות עם טחינה. סבתא שלי זה לביבות חמות על מחבת. סבתא שלי זה חצי כדור אחרי האוכל בגלל הצרבת. טוב לך? החבר שלי שותק. אומרת, זוז, תן לנשום, תן לסבתא לבוא בינינו, להתחמם, אל תהיה אגואיסט. בואי סבתא, יש פה מקום גם בשבילך. החבר שלי מרחם עלי, אומר, זה לא טוב להדחיק, אולי תבכי קצת, זה משחרר.
ופתאום אני בוכה. על סבתא ועל הברז בכיור שמטפטף כבר חודש. על ההזדמנות המוחמצת לקידום בעבודה ועל המריבה של לפני שבועיים עם החבר שלי. על עוולות חיי הפרטיים ועל אי-צדק קוסמי. אומרת בשקט, סבתא סבתא. חושבת, סליחה סבתא, סליחה, זה אמור היה להיות בכי לזכרך אבל הם נדחפים לי. החבר שלי מחבק אותי חזק ואני נרדמת ככה, בוכה. גם על סבתא שלי.
