הבחור הראשון שלי

ערב אחד חבר שלי ואני שוכבים במיטה. מפצחים גרעינים, שותים מיץ תפוזים. חושבת, איך העץ יודע לינוק את המיץ תפוזים מהאדמה ולהעביר אותו ישר אל התפוזים שלו. חושבת, עולם מורכב.
ובטלויזיה משבר. הוא: מצטער, אני חייב ללכת. היא: לא, אל תלך, אל תעזוב אותי. הוא: זו לא את זה אני. אני נצמדת אל חבילת טישו, מדביקה אותה לעיניים. החבר שלי מסתכל עלי. הוא אוהב לראות אותי ככה, חלשה, נשברת, מתכופפת לרגשות לנשק להם את הרגליים. פתאום חיבוק. אנחנו לופתים אחד את השני. גלגלי הצלה אנושיים. אצבעות ארוכות ננעצות בבשר רעב, רך. המזרן מתחת גונח. לוחש, תנו לי קצת מכם. בואו, בואו, תטפטפו עליי מהרטיבות האנושית שלכם. בואו תרטיבו אותי, פותח פה גדול.
פתאום החבר שלי אומר, תגידי, את זוכרת את הבחור הראשון שלך. אני אומרת, כן, ומושכת באף.
הוא אומר, אל תגידי לי, תני לי לנחש. הוא היה גבוה ושזוף. הכרת אותו באיזו מסיבת חוף. הוא מחץ לך את הלב עם איזה משפט פתיחה שנון ואת התאהבת בו ישר במקום.
אני אומרת, דוקא לא. אני אומרת, הוא היה גבוה ורזה, ורוד. היו לו עיניים יפות. הוא עמד קצת שפוף כזה ולא בטוח בעצמו. נפגשנו בהפגנה של תנו לחיות לחיות. חבר שלי אומר, אה.
הוא אומר, אבל בטוח היה לו כ ז ה, ומראה עם הידיים. אני מחייכת ואומרת, לך יש יותר גדול, ובלב חושבת, אח, האגו הגברי.
ובינתיים הטלויזיה מתמלאת אנשים קטנים, הודים. רעידת אדמה מאיימת לחסל את היבשת. אני נצמדת אל החבר שלי. בואי עלוקה רגשית, בואי, תינקי את טיפת הכוח האחרונה שיש לי. נשיקות מנחמות, ממיסות הרים של אגו. ביי ביי גאווה, שלום רחמים עצמיים.
הוא אומר לי, את חמודה כשאת ככה, חסרת אונים. חושבת, איזה טמבל.
אנחנו צפים בבועה שלנו, צומחות לנו כנפיים של חסידות נודדות, אנחנו מגדלים זימים של דגים טורפים, רגליים של נדלים שחורים, מתרוצצים בתוך עצמנו. אנחנו עולים מעצמנו ורואים אותנו מלמעלה. טובעים במיצים שלנו, נאחזים בכריות, בשמיכות, נושמים חזק שלא לטבוע.
ובינתיים המסך מתמלא דשא ירוק. הרבה גברים מוצקים רצים אחרי כדור אחד לבן. טריבונות שלמות מזרימות חיים בצעקות מקללות. אני אומרת, תנמיך.
עכשיו פנדלים. הוא אומר, אז אני לא מבין, תהרגי אותי, מה בכלל מצאת בו. אני שותקת.
הוא אומר, העיקר שהייתה שם אהבה, ולא מוריד את העיניים מהמסך.
אני אומרת בשקט, הוא הבין אותי.