מחיקת קובץ
מאת מלנה
15 ביוני 2007
ובסוף אנחנו נפרדים. התמוטטות עצבים, כינים בתחתונים, כל אחד והצרות שלו. המיטה עומדת שקטה, מבולבלת. רגע, מה קורה פה. מי יחבק אותי בלילה, מי ירטיב אותי בזיעה מצטברת בתוך ניילון נצמד נגד חדירת חיידקים. מי ייגנח עלי בקול צרוד. מי יפצח גרעינים שחורים, יירק עלי קליפות של החיים.
ובחוץ החיים האמיתיים נוגסים ביסים אמיתיים באובך אמיתי של פרידות קיץ. אני מסתובבת בדירה כמו נמרה מיוחמת. איפה, איפה יש בשר ורוד, רך, לנעוץ בו שיניים חזקות, לנקב, לחורר. גרר. חושבת, אויר, אני צריכה אויר. הוא לא נותן לי אויר. יושב כל היום מול המסך של המחשב. מתקתק. תיק תיק תיק. מהר מהר, להספיק לפרוק. מה יש לו שם, מול המסך השחור. חושבת, סודות מדינה בעינויים יפאנים. חושבת, רק ככה הוא מבין, רק בכח. ועכשיו רשימה: מיקרוגל אתה. מקרר אני. שטיח אתה. גרביים אתה. קח את הסירחון שלך ולך מפה. אומרת, אתה לא מתכוון להזיז את עצמך. הוא אומר, תיכף, פרידות קשות לי. תיכף.
ובסוף אנחנו נפרדים. להתראות רחם חמה. להתראות אצבעות חזקות. חושך וכפור, היר איי קאם. אני מתקתק על המחשב מילים של פרידה. מוחק. כותב. מוחק. מה הטעם. הפה השחור שלה מרחף בבית, ממלמל. אני רוצה להגיד שקשה לי אבל מוותר. היא אומרת, כל היום אתה מול המחשב שלך, תקוע, שקוע, רגוע. ומה איתי מה. היא אומרת, אני הייתי ילדת טבע. אני מסתכל על השטיח המגולגל בפינה, חושב לעצמי, מה זה מסביר. והשטיח נאנח בשקט, מקופל בתבוסתו. היא אומרת, תראה מה זה, גם הוא יודע שאתך יהיה קשה. הוא עוד יאכל אצלך הרבה חול. אני שותק.
הקירות מצטמצמים, שומרים עלי, מלטפים לי את האין-שרירים שלי, את העמוד שדרה המכופף, את האצבעות הלבנות, לוחשים אלי בשקט שלא תשמע, בחייך, איך אתה מצפה שתרצה להיות אתך, תסתכל על עצמך. אני אומר, צודקים, וממשיך לתקתק על המקלדת.
חושבת, מה יהיה עכשיו על כל העציצים שלי, ילדים שלי, מה ינקה אתכם עכשיו עם המי פנים הכחולים. מי, מי. אני פורשת ידיים גדולות לחבק את הילדים שלי. בואו לאמא, בואו. חושבת, אם הוא רק היה מתקלף ויוצא מבועת האדישות שלו הכל היה נראה אחרת. חושבת, מגיע לי שיהיה אחרת. פתאום הוא מצמיח רחם ענקית, חמה, רירית. שואב את כל הבוגונביליות אליו לבטן. אני אומרת, ככה? רוצה מלחמה, בבקשה, מלחמה. חושבת, אולי הוא לא כל כך גרוע אחרי הכל. חושבת, את חזקה, אל תעשי את זה לעצמך. את חזקה בת חזקה בת חזקה. הנה לדוגמא סבתא שלי, הייתה סוחבת סלים מה"כרמל", מעיפה הצידה זקנים שהפריעו לה לעלות לקו חמש. חתיכת סבתא הייתה לי. חושבת, סבתא שלי החזקה, איפה את כשצריכים אותך. פתאום צומחות לי כנפיים. אני עולה עד לתקרה, משייטת בחדר. הי, סבתא, אני באה. רואה את החבר שלי יושב שם, מתקתק, מזיע, מעניק לגולם מילים גדולות, בעלות משמעות. ממלא אותו נפח של חיים פועמים. חושבת, מה יש בו שאין בי. מה, מה.
ואני מתקתק, כותב מילים קטנות על פרידות גדולות. עצוב, כואב, מר בפה. אני יושב. הפה פעור, מקציף, חושב, מה יהיה איתי עכשיו, כשהיא תלך. חושב בלב, היא אוהבת אותי הכלבה, היא חייבת לאהוב. איך אפשר שלא לאהוב אותי. ומה עם כל הלילות שפישקה בשבילי רגליים זוהרות, חזקות. כל הרגעים של ידיים בשקיעה, לפיתות חזקות. זיעה משותפת על מזרן ישן. מה, מה, לאן כל זה הלך. מחבק את המחשב, אומר, מזל שיש לי אותך שתזכיר לי. היא אומרת, אני זזה, אבל נשארת לעמוד במקום. אני תולה בה עיניים עצובות, חושב, לא, אל תלכי ובפה אומר, אוקיי, שלום וביי.
ועכשיו לילה. בעיניים דמעות. מה דמעות, אבנים. כל טיפה כאילו זולגת מצינור. אני אומרת לחברה הטובה שלי, זהו זה נגמר, מחר יבואו המובילים. היא אומרת, זה קשה. אבל את חזקה. את תתגברי. חושבת בלב, מה היא מבינה מה.
לילה. אני נצמד לקירות. אימא'לה. הריח שלה משתולל בחדרים, מחפש אותה להתחבר אליה שוב. איפה היא, איפה היא. אני אומר, הלכה. חושב, אולי כדאי להתקשר. אני אגיד לה, בואי מאמי, בואי נשלים. מה כבר יכול להיות. זה קשה ככה, לבד. חושב, אני אוהב אותה, את הכלבה. אוהב אותה כשהיא רעה אלי, אוהב אותה כשהיא טובה. חושב, לא לא, זה לא אהבה מה שרץ בדירה הזאת. אולי אלימות, קושי, כאב ביצים, מכות יבשות. כן, זה מה שזה. חושב, אבל בכל זאת אני רוצה שהיא תחזור.
המדרגות בכניסה מחייכות אלי. אני נעצרת. שלום. חזרתי. הן אומרות, שמחות שחזרת, דאגנו לך. אני אומרת, באמת? מחייכת, עצובה. הן אומרות, בטח שכן, למה לקח לך כל כך הרבה זמן. אני שותקת, חושבת בלב, באמת למה.
ובסוף אני לוחץ "אנטר". המחשב מחזיר לי חיוך: "מחיקת הקובץ הסתיימה בהצלחה". מה אתה מחייך, אידיוט! אני אומר לחברה שלי, הנה מתוקה, פיניתי לך מקום לידי. בואי תראי. ריק. מחקתי הכל. אין יותר כלום. רק את. רק לך. היא מסתכלת עלי עצובה, אומרת בשקט, כן, והולכת לפרק את התיק בארון.
ובחוץ החיים האמיתיים נוגסים ביסים אמיתיים באובך אמיתי של פרידות קיץ. אני מסתובבת בדירה כמו נמרה מיוחמת. איפה, איפה יש בשר ורוד, רך, לנעוץ בו שיניים חזקות, לנקב, לחורר. גרר. חושבת, אויר, אני צריכה אויר. הוא לא נותן לי אויר. יושב כל היום מול המסך של המחשב. מתקתק. תיק תיק תיק. מהר מהר, להספיק לפרוק. מה יש לו שם, מול המסך השחור. חושבת, סודות מדינה בעינויים יפאנים. חושבת, רק ככה הוא מבין, רק בכח. ועכשיו רשימה: מיקרוגל אתה. מקרר אני. שטיח אתה. גרביים אתה. קח את הסירחון שלך ולך מפה. אומרת, אתה לא מתכוון להזיז את עצמך. הוא אומר, תיכף, פרידות קשות לי. תיכף.
ובסוף אנחנו נפרדים. להתראות רחם חמה. להתראות אצבעות חזקות. חושך וכפור, היר איי קאם. אני מתקתק על המחשב מילים של פרידה. מוחק. כותב. מוחק. מה הטעם. הפה השחור שלה מרחף בבית, ממלמל. אני רוצה להגיד שקשה לי אבל מוותר. היא אומרת, כל היום אתה מול המחשב שלך, תקוע, שקוע, רגוע. ומה איתי מה. היא אומרת, אני הייתי ילדת טבע. אני מסתכל על השטיח המגולגל בפינה, חושב לעצמי, מה זה מסביר. והשטיח נאנח בשקט, מקופל בתבוסתו. היא אומרת, תראה מה זה, גם הוא יודע שאתך יהיה קשה. הוא עוד יאכל אצלך הרבה חול. אני שותק.
הקירות מצטמצמים, שומרים עלי, מלטפים לי את האין-שרירים שלי, את העמוד שדרה המכופף, את האצבעות הלבנות, לוחשים אלי בשקט שלא תשמע, בחייך, איך אתה מצפה שתרצה להיות אתך, תסתכל על עצמך. אני אומר, צודקים, וממשיך לתקתק על המקלדת.
חושבת, מה יהיה עכשיו על כל העציצים שלי, ילדים שלי, מה ינקה אתכם עכשיו עם המי פנים הכחולים. מי, מי. אני פורשת ידיים גדולות לחבק את הילדים שלי. בואו לאמא, בואו. חושבת, אם הוא רק היה מתקלף ויוצא מבועת האדישות שלו הכל היה נראה אחרת. חושבת, מגיע לי שיהיה אחרת. פתאום הוא מצמיח רחם ענקית, חמה, רירית. שואב את כל הבוגונביליות אליו לבטן. אני אומרת, ככה? רוצה מלחמה, בבקשה, מלחמה. חושבת, אולי הוא לא כל כך גרוע אחרי הכל. חושבת, את חזקה, אל תעשי את זה לעצמך. את חזקה בת חזקה בת חזקה. הנה לדוגמא סבתא שלי, הייתה סוחבת סלים מה"כרמל", מעיפה הצידה זקנים שהפריעו לה לעלות לקו חמש. חתיכת סבתא הייתה לי. חושבת, סבתא שלי החזקה, איפה את כשצריכים אותך. פתאום צומחות לי כנפיים. אני עולה עד לתקרה, משייטת בחדר. הי, סבתא, אני באה. רואה את החבר שלי יושב שם, מתקתק, מזיע, מעניק לגולם מילים גדולות, בעלות משמעות. ממלא אותו נפח של חיים פועמים. חושבת, מה יש בו שאין בי. מה, מה.
ואני מתקתק, כותב מילים קטנות על פרידות גדולות. עצוב, כואב, מר בפה. אני יושב. הפה פעור, מקציף, חושב, מה יהיה איתי עכשיו, כשהיא תלך. חושב בלב, היא אוהבת אותי הכלבה, היא חייבת לאהוב. איך אפשר שלא לאהוב אותי. ומה עם כל הלילות שפישקה בשבילי רגליים זוהרות, חזקות. כל הרגעים של ידיים בשקיעה, לפיתות חזקות. זיעה משותפת על מזרן ישן. מה, מה, לאן כל זה הלך. מחבק את המחשב, אומר, מזל שיש לי אותך שתזכיר לי. היא אומרת, אני זזה, אבל נשארת לעמוד במקום. אני תולה בה עיניים עצובות, חושב, לא, אל תלכי ובפה אומר, אוקיי, שלום וביי.
ועכשיו לילה. בעיניים דמעות. מה דמעות, אבנים. כל טיפה כאילו זולגת מצינור. אני אומרת לחברה הטובה שלי, זהו זה נגמר, מחר יבואו המובילים. היא אומרת, זה קשה. אבל את חזקה. את תתגברי. חושבת בלב, מה היא מבינה מה.
לילה. אני נצמד לקירות. אימא'לה. הריח שלה משתולל בחדרים, מחפש אותה להתחבר אליה שוב. איפה היא, איפה היא. אני אומר, הלכה. חושב, אולי כדאי להתקשר. אני אגיד לה, בואי מאמי, בואי נשלים. מה כבר יכול להיות. זה קשה ככה, לבד. חושב, אני אוהב אותה, את הכלבה. אוהב אותה כשהיא רעה אלי, אוהב אותה כשהיא טובה. חושב, לא לא, זה לא אהבה מה שרץ בדירה הזאת. אולי אלימות, קושי, כאב ביצים, מכות יבשות. כן, זה מה שזה. חושב, אבל בכל זאת אני רוצה שהיא תחזור.
המדרגות בכניסה מחייכות אלי. אני נעצרת. שלום. חזרתי. הן אומרות, שמחות שחזרת, דאגנו לך. אני אומרת, באמת? מחייכת, עצובה. הן אומרות, בטח שכן, למה לקח לך כל כך הרבה זמן. אני שותקת, חושבת בלב, באמת למה.
ובסוף אני לוחץ "אנטר". המחשב מחזיר לי חיוך: "מחיקת הקובץ הסתיימה בהצלחה". מה אתה מחייך, אידיוט! אני אומר לחברה שלי, הנה מתוקה, פיניתי לך מקום לידי. בואי תראי. ריק. מחקתי הכל. אין יותר כלום. רק את. רק לך. היא מסתכלת עלי עצובה, אומרת בשקט, כן, והולכת לפרק את התיק בארון.
