זה היה סיפור של חורף

אני חושבת שאני הולכת למות. היתושים האלה הרגו אותי. בחיים, אבל בחיים אני לא יוצאת יותר למסעות האלה. מה אני צריכה את זה, נו באמת.

בלילה אני לא מצליחה להירדם. הגוף העקוץ שלי מוציא אותי מדעתי. עשרות עקיצות נפוחות, אדומות. אני מתה! מתה! תמיד ידעתי שאני רגישה לעקיצות יתושים אבל בחלומות הכי מסויטים שלי לא יכולתי לדמיין כזו תופעה נוראית.

בבוקר כבר קשה לי לזכור מה היה בלילה. העקיצות פועמות בי כמו אלף לבבות קטנים בתוכי. העיניים שורפות לי פחד. אני רוצה למות... עומר רוכן מעלי, עדיין מכורבל בשק השינה שלו. "בוקר טוב, מלכה", הוא מחייך אלי. נראה שהוא מתכוון לזה. הפה שלי יבש. אני מתקשה לענות לו.

בצהריים אני מוצאת את עצמי על מיטת ברזל. סדינים ירוקים. אני לא אוהבת את הריח שיש במקום הזה. התאילנדים האלה גם כן. את הכלב שלי לא הייתי מאשפזת פה. אני מבחינה בחוט גומי משתלשל מהעמוד שמעלי. הוא מחובר למחט שתקועה עמוק בתוך הוריד שלי. שיט!

באנגלית רצוצה אני שומעת את הרופא (?) ממלמל משהו על הרעלת דם. יותר מדי עקיצות על פחות מדי גוף. עומר מחייך. זה כנראה מצחיק אותו. יש לי חום. אני מרגישה. העיניים עוד שורפות ואני עוצמת אותן. נותנת להן מנוחה.

כשאני פוקחת אותן, החלון שממול מגלה לי שכבר חושך בחוץ. כנראה שנרדמתי. עומר לצידי, על ספק כסא ספק דרגש. עדיין מחייך את החיוך ההוא שלו. "מה נהיה?" אני פולטת לעברו, כאילו כל עוולות העולם, כולל זו שלי, הן פרי חטאיו. "נהיה שאת תישארי פה עוד כמה ימים. יש לך הרעלת דם. היתושים עשו לך את זה. זה ייקח כמה ימים לאזן אותך. אנטיביוטיקה לווריד וכל זה...".

אני שומעת ולא מאמינה. יש לי בצ'ימידן כרטיס ליום רביעי. שיט. חמישה חודשים הכול הלך חלק. שלושה ימים לפני החזרה וזה מה שקורה לי.

עומר מביט אלי. אני רואה אותו מנסה לקרוא את המחשבות שלי. העיניים שלו חומות וגדולות. ובעיקר עייפות. פגשתי את העיניים האלה בדיוק לפני שבוע, כשיצאנו אל הטראק המחורבן הזה. הוא עמד שם עם הקרחת שלו והעיניים שלו וחייך אלי. החלטנו לצאת חמישתנו. אני, עומר, אורית וטל. וה"מדריך". גם כן מדריך.

בא לי לבכות. אני ממש מרחמת על עצמי. איפה טל ואורית. לעזאזל. "אורית וטל אמרו שיבואו מחר", עומר עונה לי, כאילו הצליח לקרוא את המחשבות שלי. אני רוצה לישון. לעצום עיניים ולחכות שיעברו הימים הארורים האלה. אני מפסיקה להילחם בהן ונותנת להן לקחת אותי אל השקט המנחם, ונרדמת.

בוקר. רעש צעקות בתאית מעירות אותי. אחות מצומקת מחליפה דברים עם עומר. "איפה טל? איפה אורית?" אני נובחת בקול של בוקר. עומר מפנה את ראשו באחת לכיווני, קוטע את השיחה עם המצומקת.
"עוד לא הגיעו" הוא מחייך אלי. "אתה נראה נורא" אני מחמיאה לו בטון ספוג רחמים עצמיים. עומר מחייך.

"זה בגלל שלא ישנתי כל הלילה".
"מה קרה, גם אתה נעקצת למוות?"
"ממש לא, פשוט הייתי צריך לשמור עלייך, לא?"
אני שותקת רגע.
"לשמור עלי? תסביר. לא מבינה".
שוב החיוך הזה. אוף, מה יש לו לחייך כל כך?!
"הייתי פה כל הלילה. ישבתי פה לידך ושמרתי עלייך. איך יכולתי להשאיר אותך ככה, לבד, אה?"

אני מסתכלת בו בחשדנות. לא ממש קונה את הסיפור שלו. הזרועות השזופות שלו נמתחות אלי. מיישרות את קצות השמיכה. מיטיבות את ההידוק על גופי המחלים. אני בטח נראית זוועה. אני חושבת לעצמי. מפתיע אותי לגלות שממש לא אכפת לי איך אני נראית. ממש לא מזיז לי.

"למה אתה עושה את זה. למה נשארת פה כל הלילה?"
"כי אני אוהב אותך", הוא עונה לי. הפעם עומר לא מחייך.
אני מתפוצצת מצחוק. הוא פריק לגמרי העומר הזה.
"אוהב אותי? אוהב אותי?! אתה מכיר אותי בקושי שבוע. מה אוהב אותי מה?!"
"זה ממש לא משנה".
הוא מרכין את ראשו. העיניים החומות הגדולות נעלמות לי מטווח הראיה.

"תסתכל אלי. תסתכל אלי!" אני מגבירה את הטון. "אני מדברת אליך, נכון? אל תוריד את העיניים כשאני מדברת אליך".
"סליחה".

למחרת אני מרגישה צורך עז להתקלח. העקיצות מתחילות להגליד ואני מתחזקת. עומר יושב על הדרגש שלו. נלחם בעיניים הגדולות האלה מלהיעצם. אורית וטל בדרך הביתה. הן הקדימו את הטיסה. אבא של טל בטיפול נמרץ. התקף לב.

"אני רוצה להתקלח" אני משמיעה בקול מתכתי, כמעט אדיש. בלי מילים עומר נעמד. הגוף שלו עייף, אני רואה את זה ביציבה המתקשה שלו. הוא נעלם וחוזר כעבור שתי דקות עם גיגית מים קטנה, סבון נוזלי, ספוג מאולתר ומגבת יבשה.

"אני אסגור לך את הפרגוד כדי שתוכלי להתרענן" הוא כמעט לוחש אלי. הוא מותש.
"לא. אני רוצה שאתה תעשה את זה בשבילי".
עומר קופא רגע. אחר כך מתעשת ושואל בעיניים נוצצות, "את מתכוונת שאת רוצה ש...?"
"כן", אני עונה בחדות.

עומר מניח את הגיגית בקצה המיטה. את המגבת ושאר הדברים שהביא איתו הוא מניח על הדרגש שלו. הוא לא מביט אל תוך עיניי. פניו קצת מורכנים ואני רואה אותו נבוך, בשתיקתו.

אני מחליטה לא לעשות לו חיים קלים. אני שותקת. הוא מסית את הוילון המאולתר שתלוי מעל ראשי. בוילון מוסת מצטמצם השטח סביב המיטה לכדי אפס. בידיים שואלות הוא מסיר מעלי בעדינות את הסדין הירוק. אני לובשת מכנסיים קצרים וגופייה ורודה. בלי חזייה. אני מתבוננת ברגליים שלי. העקיצות הותירו בהן סימנים ורדרדים עגולים. כבר לא מגרד ולא נפוח יותר.

עומר טובל את הספוג במי-הגיגית וסוחט. הוא מניח את הספוג על כתפי. נעים. ושוב טובל וסוחט. הפעם הספוג מונח על זרועי. עומר שוקד בניקוי כל חלק וחלק כאילו זו "הרחצה האחרונה". אני מתמכרת לאט למגע הרך של הספוג המצנן ועוצמת עיניים. כשאני פוקחת אותן אני פוגשת את עיניו של עומר נעוצות בי. עמוק.

"למה הפסקת?!" אני נוזפת בו.
סליחה", הוא משיב לי ומחזיר את מבטו אל נקודה לא ברורה בחדר.
"תוריד לי את החולצה", אני פוקדת. "וגם את המכנסיים".

עומר מציית. הידיים שלו חזקות, אבל עלי הן כמעט בלתי מורגשות, כאילו חרדות לגעת בי. יראת כבוד, אני מחייכת לעצמי בלב. יראת כבוד.

אני שוכבת מולו בתחתונים לבנים. הספוג מחליק עכשיו על ירכיי, ואני מרגישה את הגוף שלי רוצה אותו. אני נושמת עמוק. עומר מחזיר אלי נשימה. ההתמסרות הזו מוצאת חן בעיני. אני פולטת אנחה כבושה, משתעשעת. עומר דרוך. נושם בכבדות.

"את התחתונים!" אני פוקדת. עומר מסיר מעלי את התחתונים הלבנים. אלוהים. אני רוצה אותו. אני מפשקת מעט את רגליי. עומר מרכין את מבטו, מסית אותו מעלי. נבוך. "תסתכל!" אני פוקדת. "תסתכל ישר אל מושא הערצתך. רוצה אותו?"

עומר שותק. הוא מביט בי משתומם. שותק. לוקח את הספוג. טובל. סוחט. מניח. מנגב. אני נמסה. התחושה הזו נעימה לי. הספוג מלטף אותי ודרכו אני יכולה לחוש את אצבעותיו החזקות של הצייתן שלי, ממוללות בי נגיעות של הערצה.

"אל תפסיק!" אני גוערת בו כשהוא נעצר רגע, משתומם.
"סליחה".

אני מפשקת את רגליי עוד קצת, מאפשרת לו הצצה נוספת, מסקרנת יותר. אני מזדקפת לחצי ישיבה, שעונה על מרפקיי.

"אתה יודע מה לעשות. אני ממתינה".

עומר מניח את הספוג בתוך הגיגית. הגוף שלו זז לאט. עייף אבל דרוך וקשוב.

"תתכופף!" אני מצווה עליו.
"כן".

אני מרגישה את ידיו החזקות אוחזות בפנים ירכיי ברוך ובהערצה. הוא מפשק אותי עוד באופן שיאפשר ללשונו לטעום אותי. העיניים שלי נעצמות. אני שומעת את עומר נושם בכבדות. מתאמץ שלא לאבד שליטה על עצמו, על לשונו.

הבל פיו חם ואני מרגישה אותו נטמן בין ירכיי המחלימות, מביא אליהן נחמה. הלשון שלו רכה והוא מטייל בי לאט, בדיוק בקצב הנכון לי. הוא משתנק מפעם לפעם וזה רק מגרה אותי יותר.

התנוחה קשה לו ואני מרגישה את גופו רועד תחתיי, מתאמץ. לא אכפת לי. אני רוצה את שלי ואת שלי אקבל!

הלשון שלו בתוכי וכבר הפסקתי להרגיש את ההבדל שבין גופי ללשונו. אני מרגישה אותה כיחידה בלתי נפרדת ממני. חמה, רטובה, צייתנית. חוקרת בי ומביאה אותי גלים-גלים אל המקום אליו ביקשתי להגיע.

אחרי דקות ארוכות של "נחיתה", אני מאפשרת לו להתרומם ולהיחלץ מבין ירכיי החמות. עומר לא מביט בי. "תודה" הוא ממלמל, כמעט לעצמו. אני מחייכת לעצמי.

ביום רביעי בצהריים עמדנו מול הדלפק בסוכנות הנסיעות המקומית. את הכרטיס שלי הארכתי לעוד חודשיים ועומר שינה את יעדו של כרטיסו שלו. בחורף חזרנו לישראל, ובקיץ של אותה שנה נפרדנו.