ניילון. הישרדות

יומחד אני מחליט לשרוד את המערכת יחסים הזאת. חושב, בחוץ ג'ונגלים וחיות טורפות. בפנים ג'ונגלים וחיות טורפות. מה כבר ההבדל. חושב, לבפנים כבר התרגלתי. מסתכל על הידיים הדקות שלי, על האצבעות הלבנות, על האין-שרירים, חושב, זה לא מגיע לך, גוף שלי, שככה אפקיר אותך לבחוץ הנורא, ומחליט לשרוד את היחסים האלה עם החברה שלי.
ובדירה שתיקות מעיקות. החברה שלי שותקת אלי. אני יודע שזה לא טוב. לי. אני גורר מהמטבח ניילון נצמד, נדבק אליו כמו תינוק לפטמה. חושב, נראה אותך עכשיו כלבה, נראה אותך חודרת אלי עכשיו. ניילון נצמד מארץ הניילונים הבאתי לך פה. חה!
אני מצמיח קליפה קשה, חדירה למחצה, קצב פעימות הלב הולך ומאט את עצמו. המיטוזה שלי כמעט פוסקת. אני נח לי בתוך הניילון שלי, חושב, לכאן כלום לא יחדור, לא היא ולא כל החיידקים הנפשיים שמאיימים להכחיד אותי. אני שומע את החברה שלי צוחקת בדירה. צוחקת עלי עם הרהיטים, אומרת להם, מה שלא הורג מחשל. אני חושב, כלבה!
והנה אני נרדם בתוך הקליפה שלי, חולם: קופי מקק קטנים על עצי דקל הודים. אישה רזה בתוך סארי שקוף עושה לי תנועות עם האצבע, בוא, בוא, תכנס לתוך הסארי שלי, אני אשמור עליך, לכאן היא לא תצליח להגיע. פה זה הודו פה. פה החיידקים מסתובבים ברחובות כמו פילים קדושים. אפחד לא מתקרב אליהם פה. לכאן היא לא תרצה להגיע, תאמין לי. אני מחייך אליה מתוך הניילון שלי, אומר, את לא מכירה את החברה שלי. אומר, הבחורה פוגשת חיידק ברחוב, והוא ישר משתחווה, שולף בקבוק מוקסיפן ובולע. אני לוחש, את לא מכירה אותה.
חולם: מערה קדמונית, מדורה. אני בניילון שלי והם רוקדים מסביב לאש. חושב, הנה תיכף יעשו ממני שניצל, בשר טחון לבולונז, קציצות לשבת. פתאום מתקרבת אלי קדמונית אחת, מניחה עלי יד מפויחת, פותחת פה ענק, אומרת, בוא, תיכנס לתוכי, אני אשמור עליך, פה לא יצליחו לפגוע בך. אני מחייך ונותן לה לבלוע אותי עם הניילון, ככה. נבלע וחושב, האמת, לא רע פה. חושב, ומה אם בעלה יבוא. נבהל, דופק מבפנים, הי, קדמונית, תני לצאת, תשחררי אותי. והיא צוחקת אלי מבחוץ, תן לעכל בשקט!
אני מתעורר, מזיע, קשה לי לנשום. הניילון הנצמד שלי שומר עלי. להירגע.
אני רואה את החברה שלי מסתכלת עלי מלמעלה, שומע את המחשבות שלה. חושבת, מה יש לו זה, מה זה הניילון הזה בכלל. שייתן להיכנס, לרחרח. מה הוא אוטם את עצמו ככה. היא אומרת, רק אקזמות ופטרת, רק זה ירגיע אותך, וזה כל מה שייצא לך מפה. אני שותק.
היא אומרת, די נמאס לי, אנחנו צריכים לדבר. אני אומר לה, בניילון שלי אסור לדבר. פה הקליפות קשות. האטימות הרמטית. רוצה לדבר, תקני לך כלב! אומר, אני לדבר גמרתי. עכשיו אני עסוק בלשרוד. היא אומרת, בחיי שאתה מוזר, ושומע אותה בוכה.
בלילה אני מקשיב מבוהל, הקליפה נסדקת. חריצים של געגוע מחדירים אור אל החושך-הניילוני שלי. אני אומר, הי! תנו לשרוד בשקט, מה זה פתאום אור פלורצנטי חודר, זה לא היה בתכנון.
פתאום שומע קול קריעה, צינור שחור ועבה בתוך הניילון שלי. היא מזרימה לתוכו רגשות. עומדת בחוץ וצוחקת בפה שחור. נותנת לחיידקים למלא לה את הריאות. לא פוחדת משום דבר זאת.
אני צועק, מה את עושה, תפסיקי, זה הניילון שלי! היא צוחקת, מה ששלך שלי, ומה ששלי שלי. חושב בלב, מה שנכון.
והידיים נפרשות מעצמן, צונאמי רגשי. פתאום אני רוצה לחבק אותה, לשבת איתה על המיטה, לספר לה הכול, להגיד לה הכול. שתבכה, שתצחק, שתרביץ. חושב בלב, אני שונא אותה על זה, ומתקלף מהקליפה, קורע את הניילון.
החברה שלי מחייכת אלי, אומרת, מקלחת ולמיטה? אני אומר, כן מאמי, וניגש להתקלח.