חתול

הוא עמד במקלחת בעיניים עצומות. מתחת לזרם המים החמים, שקוע במחשבות, עטוף בערפל האדים שמילאו את חלל האמבטיה. היא, היא, היא.

היא הופיעה אל מול עיניו בהבזקים, מחייכת ומנשקת, והעליצות בעיניה גרמה לחיוך בלתי נשלט להימתח על פניו.

הוא יצא החוצה, עטוף במגבת. הוא לא טרח מעולם להתנגב והלך מטפטף, משאיר אחריו עקבות רטובים על הרצפה. החתול שלה שישב מתחת לשולחן עקב במבטו אחרי רגליו הצועדות למטבח, נעצרות ליד המקרר, דלת נפתחת, נסגרת, הרגלים צועדות ועולות על השטיח הרך שבסלון, הוא התיישב על ספת העור ורגליו הונחו בעייפות על השולחן.

היא.

היא שלחה אליו חיוך עייף של "נו, עוד לא נמאס לך?"
"לא," הוא ענה לה נחרצות, והניף את השוט שלו שוב. היא הייתה קשורה בזרועותיה לחבלים שהשתלשלו מהתקרה, עומדת רק על בהונות רגליה המפושקות, באותה פוזה בלתי אפשרית, והוא סובב אותה, בולע אותה בעיניו ומנסה לנחש את אותה נקודה שבה היא תישבר.

הוא הצליף בה שוב, בכוח רב יותר. גניחה שסועה נפלטה מפיה, נושכת את שפתיה בכוח כדי לא לצעוק. מישירה אליו את מבטה הכחול הדורס, שרק דירבן אותו יותר. עוד הצלפה. עוד אחת. עוד אחת שהשאירה חותם של בשר פצוע ומעונה. "את רוצה עוד?" שאל.

היא הנהנה בראשה, והוא סטר לה בחזקה. "את רוצה עוד?!" צעק עליה. היא הרימה אליו את ראשה, שערותיה הפרועות נדבקו לפניה הלחות, לחיה אדומה מהסטירה. "כן אדוני, תודה אדוני."

הוא סטר לה שוב והמשיך להצליף בה, רק קולות השוט החותך את האוויר, נשימותיו המאומצות וגופה הזז קדימה ואחורה בהתאם למכות שקיבל. כמו עלה נידף. עיניה עצומות, נושכת את שפתיה, מתמקדת בתחושת הכאב המענגת, גופה נע קדימה ואחורה כמו בטרנס, ואז לפתע הוא משחרר אותה בבת אחת מהוו. זרועותיה משתחררות והיא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת על הרצפה בהפתעה, רגליה עוד קשורות לרצפה וברכיה משמיעות קול חזק כשהן פוגעות ברצפה.

היא הרימה אליו מבט שואל. הוא הסתכל עליה, כל כך יפה, כל כך מסורה לו. היא אף פעם לא מאכזבת אותו, מוכנה תמיד לחצות איתו גבולות חדשים. הוא נאבק בצורך האוטומטי להרים אותה, לבדוק אם כאב לה כשנפלה. אבל הוא נשאר עומד במקומו, יציב ואדנותי.

"נוח לך, שפחה? את אוהבת את הרצפה?"
"כן אדוני."
"את היית רוצה שאני אשחרר אותך?"
היא שותקת רגע. "מה שטוב בעיניך, אדוני."

הוא מתמוגג בלבו. כמה את נפלאה וצייתנית, כמה הייתי מנשק אותך עכשיו. "תישארי ככה, אם כך." והוא יוצא מהחדר, מוזג לו במטבח כוס מים קרים ומצמיד אותה למצחו. עוצם את עיניו ומצייר את גופה הסקסי, החבול, לנגד עיניו. שדיה העגולים, שפתיה הרכות, חמוקי ירכיה ובטנה החלקים. כשהיא מתלבשת היא מדי פעם קולטת בזוית העין שהוא חדל מכל דבר שעסק בו, ומביט בה, שקוע בה כל כולו, ואז היא מחייכת אליו, משועשעת, מושכת את הגרביונים באיטיות מרגיזה למעלה, ידיה משתהות על שדיה תוך כדי סגירת החזייה, מתכופפת להרים את המכנסיים מהרצפה וחושפת את הישבן התפוחי, המתוק, עד שהוא לא יכול יותר, מצמיד אותה לקיר וחודר לתוכה באבחה חדה, בלי להזהיר, ידיו סוגרות על החזה המושלם, תופסות בו בכוח והוא דופק אותה בחזקה, לשמוע את גופה מוטל שוב ושוב כנגד הקיר, את שלי, שלי, שלי.

הוא פתח עיניים. המים הקרים התחממו בינתיים מכף ידו החמה שאחזה בכוס, ואיברו נמתח מהמחשבות.
הוא חוזר לחדר, משחרר אותה ומטיל אותה על המיטה, שוכבת על הגב ועיניה מצטמצמות מהכאב בגב החבול. "כואב לך, חתולה שלי?"
"קצת אדוני." היא עונה.
"אני רוצה לזיין אותך ושתסתכלי עלי. את מבינה שאם לא תהיי על הגב אני לא אראה אותך?"
"כן אדוני."

השתיקה שלה מרגיזה אותו והוא מפשק בבת אחת את רגליה, בחזקה. "את תצעקי. את כל כך תצעקי עכשיו." הכוס שלה מולו, ורוד, מתוק, נפוח. היא אוהבת אותו, הוא יודע, היא רק שלו והוא היחיד שמזיין אותה. הוא דוחף לתוכה שלוש אצבעות וסוחט ממנה אנחה עמוקה. הוא סוטר לה. "את תצעקי כשאני אגיד לך." מבטו הנוקשה חוזר לכוס שלה, והוא מזיין אותה עם האצבעות שלו, מוסיף עוד אצבע ומעמיק לחדור. מוסיף עוד אצבע, מפשק אותה עוד וחודר עמוק יותר, והיא נושכת את שפתיה ומתאמצת לא לצעוק. הוא מעסה את הדגדגן שלה, והיא מתחילה להתפתל על המיטה. "את רוצה לגמור, זונה מיוחמת שלי?" והיא מהנהנת בראשה, "כן אדוני, מאד", "את תחכי. שלא תעזי לגמור לפני שאני אגיד לך. הגמירה שלך שייכת לי." הוא מוציא את אגרופו ממנה בבת אחת, מתענג על קולות יניקת האוויר שיוצאים ממנה איתו, והוא מטפס עליה, נכנס לתוכה, ומתחיל לזיין אותה לאט, בעוצמה, פנימה והחוצה, באיטיות מטריפה. מביט בה תוך כדי, מתענגת, הפה קצת פתוח, הנמשים העדינים.

כשהם רק הכירו, היא הייתה באה אליו רק לסשנים. הוא לא אהב שהשפחות שלו נשארות יותר מדי בסביבה, לא הייתה לו סבלנות אליהן. היא לא מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון. הם הכירו במסיבת עור והיא באה עם האדון שהיה לה אז, אבל היא לא באה לבושה כיאה לשפחה, בכלל לא כיאה לסצנה! היא לבשה ג'ינס וגופיה, השיער שלה היה אסוף בקוקו מרושל, בלי איפור, בלי עקבים. היא עמדה ליד האדון שלה, מביטה בכל במבט שהוא פירש כחוסר עניין או שעמום. הוא הסתכל עליהם וחייך בראשו. הוא כבר היה מחנך אותה. היא קלטה אותו במבטה והמשיכה להסתכל עליו. לרגע הוא התבלבל, מהישירות שלה. היא לא נראתה נבוכה או מתריסה, היא פשוט הסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה חזרה ואז התנער, והלך לבר לשתות משהו, להתרחק ממנה קצת.

האלכוהול לא הרגיע אותו, הוא לא יכול היה להפסיק לדמיין אותה שוכבת, חבלים עבים חורצים את בשרה החלק, הזין שלו סוגר את הפה המלגלג הזה שלה. הוא קם בהחלטיות והלך לאותו אדון, לבקש אותה לסשן.

היא הייתה צייתנית ומושלמת. ההתמסרות הרגועה שלה וההשלמה שלה עם כל דבר שהוא רצה לעשות. יומיים מאוחר יותר, הוא ראה אותה שוב, עם אדון אחר, והבין שהיא שייכת לכמה. הם נפגשו שוב והיא הלהיבה אותו עוד יותר. הוא לא היה יכול להתנער ממנה יותר, היא הציתה את דמיונו. ככל שנפגשו יותר, כך הוא הוקסם ממנה יותר וכך סירב להודות בזה, והיה מתאכזר אליה יותר ויותר. ככל שהתאכזר אליה, היא הייתה רגועה ונעימה בדיוק באותה מידה. היא הטריפה אותו. הקשר ביניהם הפך קרוב יותר, והוא לא הסכים עוד שהיא תפגוש אדונים אחרים. היא נענתה לו, כדרכה. הוא היה מביט בה ישנה בלילות, וליבו היה גווע בו כשהייתה מתלבשת בבוקר. הוא הורה לה לעבור לגור אצלו.

הוא היה מביט בה, יושבת על הספה, רואה טלוויזיה וצוחקת לעצמה, הצחוק שלה מתגלגל באוזניו כמו מטר סוכריות מתוקות, קמטי החיוך שלה, והוא היה מעמיד אותה על ברכיה ומצליף בה עד שהייתה מתחילה לצחוק מכאב.

הוא פתח את עיניו. החתול הארור רוצה לאכול. כשעזבה היא לא לקחה אותו איתה. ועדין, כשהוא מלטף אותו אז הריח שלה נשאר לו על הידיים. הוא כמעט ולא עשה אף סשן מאז, זה פשוט לא הסתדר לו. הוא קם והלך להתלבש. מי בעצם שלט במי? חשב באנחה.