כבר מההתחלה הוא מצא חן בעיניה. היה נחמד להכיר מישהו בעולם האמיתי, לשם שינוי. הוא היה רגיל. הם עבדו יחד

הוא המאסטר שלי, האדון, מושלי ללא עוררין. הוא זכה בי בלי שהיתה לי מעולם יד בדבר. הוא מפקיר אותי לחסדיהם של הגברים הרבים שעוברים במיטתי, מעביר אותי ביניהם כמו השפחה השותקת והכנועה שאני

היא נרתעת, כושלת על ברכיה ושולפת אותו, מכניסה אותו לפיה ומוצצת. הוא מזדקף, והיא מפשקת את רגליה למענו, מרטיבה את עצמה קצת בג'ל. הוא חודר, היא גונחת. אחרי כמה דקות היא מרגישה אותו מתכווץ בתוכה. היא נאנחת עוד קצת, ומוותרת לו. היא מושכת את השמיכה ומתעטפת בה. היא נרדמת מושפלת.

אני יודעת שאתה נהנה כשאני נהנית, אבל הפעם תחשוב קצת אחרת. אל תקשיב לקריאות הכאב שלי, אל תדאג לי, נצל אותי, תכאיב לי, אל תעצור לשאול אותי אם אני מוכנה, אם זה בסדר, אם טוב לי, אם קשה לי, אם רע לי, אם קר לי מדי. לא שברת אותי עדיין.

סיכום הפרק, היא משתנקת והחבל נרגע מעט. גופה מתכופף ומתקרב אל הספר והוא חודר אליה בישבן. לאט, כל מילה - מילימטר. היא נפתחת אליו עד שהכל נכנס. הוא מושך את שערה אליו, מסובב את ראשה ומנשק אותה על פיה.

היא מוטלת חסרת תזוזה על המיטה והוא ניגש אליה ומלטף את ראשה. הוא חש כיצד היא נמסה למגעו, נימי גופה משתוקקים וזועקים למגע הרך, תראה איך עמדתי בזה יפה, תראה, אמרתי לך תמיד שאתה יכול לעשות בי הכל ואני אעשה את זה. הוא מלטף אותה, את הגוף המושפל, המנוצל. היא זזה לכיוונו על המיטה.
"היה לך מספיק?" הוא שאל.

"חמוד." היא הפטירה ביובש, "זה ממש מחמם את הלב שאתה מנסה."
הדם עלה לו לראש, השחצנות הזאת, לעזאזל! הוא תפס את שיערה מהשורש, צמוד לקרקפת, ומשך אותה לעבר המזרן בכוח. "את לא תדברי אלי ככה, זה ברור לך?!" סינן מבין שפתיו, פניו קרובות אליה כל כך שהוא הרגיש אותה נושמת, עיניה הקרות נוצצות ובוחנות אותו. כעס? השפלה? הנאה?
"את אוהבת את זה, אני יודע."

הם הכירו במסיבת עור. היא באה עם האדון שהיה לה אז, אבל היא לא באה לבושה כיאה לשפחה בסצנה. היא לבשה ג'ינס וגופיה, השיער שלה היה אסוף בקוקו מרושל, בלי איפור, בלי עקבים. הוא הסתכל עליהם וחייך בליבו. הוא כבר היה מחנך אותה. ללא מבוכה או התרסה היא הביטה בו בחזרה עד שהיה עליו להתנער, ולהתרחק ממנה קצת.