לברוח מהשדים
מאת פלונית
4 באוגוסט 2010
אנחנו נעשה את זה לאט, הוא אמר. שלא תפספסי. היא רעדה בכל הגוף, מתנשמת, מתאמצת להסדיר את דפיקות הלב. על כל סימן שיש לך, את תחטפי.
כבר מההתחלה הוא מצא חן בעיניה. היה נחמד להכיר מישהו בעולם האמיתי, לשם שינוי. הוא היה רגיל. הם עבדו יחד. הוא היה הולך עם החולצה בתוך הג'ינס, והיא היתה לועגת לו על זה מאחורי גבו, עם העובדים האחרים. הוא הצחיק אותה בהומור היבש שלו, בתספורת המיושנת. היא חיבבה את הדרך הנעימה שלו מול אנשים, את הסבלנות האינסופית לשאלות טיפשיות, את זה שהיו לו תשובות לכל שאלה. מדי פעם היא נדה בראשה בסלחנות אל מול הילדותיות שלו, הנאיביות. בעולם האמיתי היו אוכלים אותו בשניה. כאן במשרד, הוא מוגן לפחות בכוחו של הנימוס הרשמי שמונע מאנשים אחרים לזלזל בדרכיו הפשוטות והרכות, אטום ללחשושי הרכילות.
הוא צמצם את עיניו, כאומד משהו, ואז דפק לה אגרוף לפרצוף. היא קרסה על הרצפה בגניחה חנוקה ודוחה, כמעט מקיאה מעוצמת המכה. אוחזת את פניה בידיה, יורקת דם, מרימה אליו מבט זועם וממהרת להשפיל אותו שוב. היא לא מעוניינת להתגרות. הוא לא כזה. היא רוצה שזה יגמר.
היא ניסתה למשוך את תשומת לבו. זה לא צריך להיות קשה במיוחד, הוא לא נראה בחור מצליח מאד בקרב הנשים. הם דיברו כמה פעמים, אבל זה לא הצליח להגיע מעבר לגבול ההתבדחויות הקלילות. אולי גם הוא היה מעוניין, אבל זה לא היה ברור. הוא נחמד מכדי להיות גס רוח אליה, התשובות שלו לא חד משמעיות. היא התאכזבה. הוא לא רוצה. איך הוא לא רוצה, חצוף. אולי עוד מחשוף פשוט..? לא, אדיש למחשוף. לא אדיש, סתם נחמד.
אולי אתה רוצה לשבת לקפה? לא, לא היום, אני ממהר הביתה. (יש לו מישהי)
בא לך בירה הערב? כבר קבעתי עם איזה חבר. (הוא הומו)
בא לך בירה הערב? אין תגובה.
לעזאזל איתו, היא אספה את הדברים שלה מהשולחן, מובסת. החנון הזה. מי הוא חושב שהוא. אוף, הוא חמוד.
היא בכתה ובכתה. בבקשה תפסיק, בבקשה. אני מצטערת על מה שאמרתי. אני מצטערת. הוא נראה מהורהר לרגע, ואז הפטיר, לא, את לא מצטערת. היית עושה את זה שוב. אבל את נהנית מזה, לא? זה לא מה שאת אוהבת? מה יש, פתאום קשה לך? אחר כך תהיי נורא מרוצה. רק עוד קצת.
היא טילטלה את ראשה כאומרת, לא, לא, די.
הוא דחף את זה לתוכה עד שהיא צרחה. כשהוא יצא היא דיממה. רוצה שוב?
כשהוא סוף סוף הציע לה לצאת לשתות משהו, היא אמרה "לא" רק מההפתעה. מחר, היא אמרה. מחר ניפגש, אם בא לך. הוא היה נבוך, טוב. מחר. ואז היא התקשרה לאיזה בחור שהיא הכירה כמה ימים קודם לכן ונסעה אליו, והם הזדיינו כל הלילה.
בבוקר הוא כבר חייך אליה, חיוך כזה קצת יותר בטוח בעצמו, כחולק איתה איזה סוד שלא ידוע לאחרים. באותו ערב, הם יצאו ושתו משהו ונפרדו כידידים, כי היא היתה נבוכה מדי בשביל לעשות משהו. הוא דווקא התקרב אליה בסוף הערב, הסיט איזו קווצת שיער רומנטית מהמצח שלה. היא התרחקה קצת מהמבט העדין הזה שלו והתחילה לגמגם משהו, ואז עם כל האלכוהול הזה במערכת הדם היא נסעה למישהו אחר, עוד אחד שהיא בדיוק הכירה, והוא הצמיד אותה לקיר, זיין אותה, ואז קשר אותה לשולחן והצליף בה בחגורה, עם הצד של האבזם.
היא הבינה מיד את המבט שהיה לו ברגע שהיא נכנסה בבוקר למשרד עם הסימנים השחורים על הזרועות והכתפיים ומתחת לעיניים. ואז היא חייכה. בחורים כאלה היא אוכלת בלי מלח. הוא נראה מודאג, חרד אפילו, ולבה רחב עליה. כל מה שהם צריכים זה קצת קנאה, קצת להבין שאת לא בכיס הקטן שלהם, וזהו - הם בכיס הקטן שלך. הוא הסתכל עליה כל היום. גם בהפסקת הצהריים היא ראתה אותו בצד השני של חדר האוכל, מגניב לעברה מבטים. חברה שלה שאלה, מה תעשי עכשיו, תספרי לו? הוא לא יברח ישר כשהוא ישמע? והיא רק משכה בכתפיה ואמרה, מה פתאום. אני מכירה את אלה. הוא ינסה להיות גיבור ולהציל אותי מעצמי. הן שתיהן גיחכו.
הוא הרים את הסכין היפנית והבחין במבט שלה, המבועת. הוא ליטף את פניה בעדינות. את לא רוצה? לא תעמדי בזה? הוא שאל. היא בלעה את רוקה ועצמה עיניים. "It's my favourite".
כבר מההתחלה הוא מצא חן בעיניה. היה נחמד להכיר מישהו בעולם האמיתי, לשם שינוי. הוא היה רגיל. הם עבדו יחד. הוא היה הולך עם החולצה בתוך הג'ינס, והיא היתה לועגת לו על זה מאחורי גבו, עם העובדים האחרים. הוא הצחיק אותה בהומור היבש שלו, בתספורת המיושנת. היא חיבבה את הדרך הנעימה שלו מול אנשים, את הסבלנות האינסופית לשאלות טיפשיות, את זה שהיו לו תשובות לכל שאלה. מדי פעם היא נדה בראשה בסלחנות אל מול הילדותיות שלו, הנאיביות. בעולם האמיתי היו אוכלים אותו בשניה. כאן במשרד, הוא מוגן לפחות בכוחו של הנימוס הרשמי שמונע מאנשים אחרים לזלזל בדרכיו הפשוטות והרכות, אטום ללחשושי הרכילות.
הוא צמצם את עיניו, כאומד משהו, ואז דפק לה אגרוף לפרצוף. היא קרסה על הרצפה בגניחה חנוקה ודוחה, כמעט מקיאה מעוצמת המכה. אוחזת את פניה בידיה, יורקת דם, מרימה אליו מבט זועם וממהרת להשפיל אותו שוב. היא לא מעוניינת להתגרות. הוא לא כזה. היא רוצה שזה יגמר.
היא ניסתה למשוך את תשומת לבו. זה לא צריך להיות קשה במיוחד, הוא לא נראה בחור מצליח מאד בקרב הנשים. הם דיברו כמה פעמים, אבל זה לא הצליח להגיע מעבר לגבול ההתבדחויות הקלילות. אולי גם הוא היה מעוניין, אבל זה לא היה ברור. הוא נחמד מכדי להיות גס רוח אליה, התשובות שלו לא חד משמעיות. היא התאכזבה. הוא לא רוצה. איך הוא לא רוצה, חצוף. אולי עוד מחשוף פשוט..? לא, אדיש למחשוף. לא אדיש, סתם נחמד.
אולי אתה רוצה לשבת לקפה? לא, לא היום, אני ממהר הביתה. (יש לו מישהי)
בא לך בירה הערב? כבר קבעתי עם איזה חבר. (הוא הומו)
בא לך בירה הערב? אין תגובה.
לעזאזל איתו, היא אספה את הדברים שלה מהשולחן, מובסת. החנון הזה. מי הוא חושב שהוא. אוף, הוא חמוד.
היא בכתה ובכתה. בבקשה תפסיק, בבקשה. אני מצטערת על מה שאמרתי. אני מצטערת. הוא נראה מהורהר לרגע, ואז הפטיר, לא, את לא מצטערת. היית עושה את זה שוב. אבל את נהנית מזה, לא? זה לא מה שאת אוהבת? מה יש, פתאום קשה לך? אחר כך תהיי נורא מרוצה. רק עוד קצת.
היא טילטלה את ראשה כאומרת, לא, לא, די.
הוא דחף את זה לתוכה עד שהיא צרחה. כשהוא יצא היא דיממה. רוצה שוב?
כשהוא סוף סוף הציע לה לצאת לשתות משהו, היא אמרה "לא" רק מההפתעה. מחר, היא אמרה. מחר ניפגש, אם בא לך. הוא היה נבוך, טוב. מחר. ואז היא התקשרה לאיזה בחור שהיא הכירה כמה ימים קודם לכן ונסעה אליו, והם הזדיינו כל הלילה.
בבוקר הוא כבר חייך אליה, חיוך כזה קצת יותר בטוח בעצמו, כחולק איתה איזה סוד שלא ידוע לאחרים. באותו ערב, הם יצאו ושתו משהו ונפרדו כידידים, כי היא היתה נבוכה מדי בשביל לעשות משהו. הוא דווקא התקרב אליה בסוף הערב, הסיט איזו קווצת שיער רומנטית מהמצח שלה. היא התרחקה קצת מהמבט העדין הזה שלו והתחילה לגמגם משהו, ואז עם כל האלכוהול הזה במערכת הדם היא נסעה למישהו אחר, עוד אחד שהיא בדיוק הכירה, והוא הצמיד אותה לקיר, זיין אותה, ואז קשר אותה לשולחן והצליף בה בחגורה, עם הצד של האבזם.
היא הבינה מיד את המבט שהיה לו ברגע שהיא נכנסה בבוקר למשרד עם הסימנים השחורים על הזרועות והכתפיים ומתחת לעיניים. ואז היא חייכה. בחורים כאלה היא אוכלת בלי מלח. הוא נראה מודאג, חרד אפילו, ולבה רחב עליה. כל מה שהם צריכים זה קצת קנאה, קצת להבין שאת לא בכיס הקטן שלהם, וזהו - הם בכיס הקטן שלך. הוא הסתכל עליה כל היום. גם בהפסקת הצהריים היא ראתה אותו בצד השני של חדר האוכל, מגניב לעברה מבטים. חברה שלה שאלה, מה תעשי עכשיו, תספרי לו? הוא לא יברח ישר כשהוא ישמע? והיא רק משכה בכתפיה ואמרה, מה פתאום. אני מכירה את אלה. הוא ינסה להיות גיבור ולהציל אותי מעצמי. הן שתיהן גיחכו.
הוא הרים את הסכין היפנית והבחין במבט שלה, המבועת. הוא ליטף את פניה בעדינות. את לא רוצה? לא תעמדי בזה? הוא שאל. היא בלעה את רוקה ועצמה עיניים. "It's my favourite".
