משמעת עצמית
מאת פלונית
9 בנובמבר 2008
"אני לא מצליחה להתרכז, לא הולך לי."
הספרים בערימה, בוהים בה. עדויות לדברים שהיא לא עושה. השעון מתקתק את הדקות המבוזבזות. כבר מאוחר, אין לי משמעת עצמית, אני לעולם לא אלמד בקצב הזה. מבט לכיוון הטלפון שהיא כרגע ניתקה. אל תדאגי, אני בטוח שיהיה בסדר ואני אחזור אחר כך בערב ואפנק אותך קצת.
אתה נורא חמוד, תודה, ביי. אוהבת, בטח שאוהבת. ביי.
אני לא מצליחה ללמוד.
את רוצה שאני אבוא? (שתיקה).
חוזרת לשולחן, לא טורחת להביט בספרים. עוצמת עיניים. כשהוא מנשק לה את הצוואר היא מתמכרת לתחושה. בואי אליי. אני לא יכולה, המבחן. בטח שאת יכולה. אם את רק רוצה. אבל אני לא רוצה. ידיו מגיחות מאחוריה ופותחות את הספר, חומות בצורות משני צידיה, עכשיו תקראי. לא יכולה כשאתה ככה, אי אפשר להתרכז ככה. קומי, הכסא מתרחק ממנה וחושיה מתחדדים. ידיה נמתחות לאחור. רגליה נצמדות זו לזו. שדיה כבדים יותר. פיה סגור. חבל מסביב לצוואר. עכשיו תקראי.
אחרי דקה החבל מתהדק, את לא מתרכזת.
היא קוראת בשקיקה והוא יושב ומביט בה. החבל מתהדק ומתרופף חליפות. היא בולעת את החומר במהירות, שוקעת בתוכו. ההגדרה האופרציונלית חייבת להיות ברורה, חייבת להיות מדויקת ככל האפשר, מהם המשתנים בהם החוקר משתמש, כיצד מזהים אותם, כיצד הוא מודד אותם. אצבע לא מאופקת חולפת על קו מותניה וישבנה ומעירה אותה. החבל מתהדק שוב. הוא לא מפסיק. נשארו רק עוד כמה הגדרות עד סוף הפרק. היא רואה ניצוצות כשהחגורה מצליפה בה ומתאמצת לשמור על שיווי המשקל. היא קוראת עוד פסקה לפני שהחגורה נוחתת שוב. כואב לעמוד ככה ברגליים צמודות. עיניה מצטמצמות וקמט מאמץ במצחה.
סיכום הפרק, היא משתנקת והחבל נרגע מעט. גופה מתכופף ומתקרב אל הספר והוא חודר אליה בישבן. לאט, כל מילה - מילימטר. היא נפתחת אליו עד שהכול נכנס. הוא מושך את שערה אליו, מסובב את ראשה ומנשק אותה על פיה. באיטיות מסחררת הוא מזיין אותה מאחורה, היא מתכווצת עליו, נאנחת, החבל המתהדק שוב והראייה מטשטשת. הגוף נמס. רואה כוכבים. איזה כיף, בחיי.
היא פותחת עיניים.
כשהוא מתיר אותה על המיטה שליד שולחן הלימודים הוא מחייך בעצב בעודה משפשפת את הסימנים שנותרו. מתי המבחן שלך?
מחר.
טוב, בהצלחה שיהיה.
היא שוכבת על המיטה ובוהה בספר הסגור על השולחן. מרחפת באושר, רגועה. ככה זה צריך להיות. חיוך בלתי נשלט נפרש על פניה, איייייי איזה כיף.
דלת הכניסה נפתחת והיא פוקחת עין עצלה.
"מותק, חזרתי!" צרור המפתחות נזרק על שולחן המטבח. "איך הולך עם הלימודים? אני בטוח שהסתדרת."
הספרים בערימה, בוהים בה. עדויות לדברים שהיא לא עושה. השעון מתקתק את הדקות המבוזבזות. כבר מאוחר, אין לי משמעת עצמית, אני לעולם לא אלמד בקצב הזה. מבט לכיוון הטלפון שהיא כרגע ניתקה. אל תדאגי, אני בטוח שיהיה בסדר ואני אחזור אחר כך בערב ואפנק אותך קצת.
אתה נורא חמוד, תודה, ביי. אוהבת, בטח שאוהבת. ביי.
אני לא מצליחה ללמוד.
את רוצה שאני אבוא? (שתיקה).
חוזרת לשולחן, לא טורחת להביט בספרים. עוצמת עיניים. כשהוא מנשק לה את הצוואר היא מתמכרת לתחושה. בואי אליי. אני לא יכולה, המבחן. בטח שאת יכולה. אם את רק רוצה. אבל אני לא רוצה. ידיו מגיחות מאחוריה ופותחות את הספר, חומות בצורות משני צידיה, עכשיו תקראי. לא יכולה כשאתה ככה, אי אפשר להתרכז ככה. קומי, הכסא מתרחק ממנה וחושיה מתחדדים. ידיה נמתחות לאחור. רגליה נצמדות זו לזו. שדיה כבדים יותר. פיה סגור. חבל מסביב לצוואר. עכשיו תקראי.
אחרי דקה החבל מתהדק, את לא מתרכזת.
היא קוראת בשקיקה והוא יושב ומביט בה. החבל מתהדק ומתרופף חליפות. היא בולעת את החומר במהירות, שוקעת בתוכו. ההגדרה האופרציונלית חייבת להיות ברורה, חייבת להיות מדויקת ככל האפשר, מהם המשתנים בהם החוקר משתמש, כיצד מזהים אותם, כיצד הוא מודד אותם. אצבע לא מאופקת חולפת על קו מותניה וישבנה ומעירה אותה. החבל מתהדק שוב. הוא לא מפסיק. נשארו רק עוד כמה הגדרות עד סוף הפרק. היא רואה ניצוצות כשהחגורה מצליפה בה ומתאמצת לשמור על שיווי המשקל. היא קוראת עוד פסקה לפני שהחגורה נוחתת שוב. כואב לעמוד ככה ברגליים צמודות. עיניה מצטמצמות וקמט מאמץ במצחה.
סיכום הפרק, היא משתנקת והחבל נרגע מעט. גופה מתכופף ומתקרב אל הספר והוא חודר אליה בישבן. לאט, כל מילה - מילימטר. היא נפתחת אליו עד שהכול נכנס. הוא מושך את שערה אליו, מסובב את ראשה ומנשק אותה על פיה. באיטיות מסחררת הוא מזיין אותה מאחורה, היא מתכווצת עליו, נאנחת, החבל המתהדק שוב והראייה מטשטשת. הגוף נמס. רואה כוכבים. איזה כיף, בחיי.
היא פותחת עיניים.
כשהוא מתיר אותה על המיטה שליד שולחן הלימודים הוא מחייך בעצב בעודה משפשפת את הסימנים שנותרו. מתי המבחן שלך?
מחר.
טוב, בהצלחה שיהיה.
היא שוכבת על המיטה ובוהה בספר הסגור על השולחן. מרחפת באושר, רגועה. ככה זה צריך להיות. חיוך בלתי נשלט נפרש על פניה, איייייי איזה כיף.
דלת הכניסה נפתחת והיא פוקחת עין עצלה.
"מותק, חזרתי!" צרור המפתחות נזרק על שולחן המטבח. "איך הולך עם הלימודים? אני בטוח שהסתדרת."
