זונה של כאב

אני יושבת בחדר, השעה כמעט ארבע, וממררת בבכי.

למה אני צריכה את זה? בשביל מה זה טוב? כואב לי לשבת, כואב לי לשכב, אני זעה באי נוחות במיטה. הכל כואב לי. מדממת מהלב, בפעם המי יודע כמה. מי יודע למה הוא אוהב את כל העסק הזה? אני לא יודעת. ואולי אני גם בכלל לא רוצה לאהוב את זה. שואלים אותי תמיד, ממתי ידעת שאת אוהבת את זה. איך ידעת. מי ידע, מי אוהב. לא אוהבת. מה זה "זה" בכלל. לא בחרתי את זה. זה בחר אותי. זו לא החלטה שקולה שקיבלתי יום אחד. זה לא רצון להתנסות. זה חור שחור עצום שפעור בי ודורש את שלו.

חוזרת מעוד לילה שכזה. אני בוכה כל הדרך. בוכה על הכאב, בוכה על ההשפלה האינסופית בלהזדיין עם מישהו רק בשביל הכאב הזה. כולן פה רוצות להיות זונות, לא? אני באמת זונה. זונה של כאב. זה כל מה שאני רוצה. אני לא רוצה להתמסר, אני לא רוצה לתת מעצמי, אני לא יודעת לעשות את כל הבולשיט של שפחה או סאבית או איך שלא תקראו לזה. אני רוצה רק לקבל. הרבה. חזק. מהר. זה כל מה שאני יודעת לעשות, לקבל. להכיל את זה. אני לא מכירה משהו אחר. רק לספוג בשתיקה, להתפתל מכאב, ואז לחייך בנימוס, להתלבש ולנסוע הביתה. אני לא רוצה אותך, לא רוצה למצוץ לך את הזין, לא רוצה לעמוד על ארבע למרגלותיך, אני לא רוצה שתיגע בי. מקסימום תזיין אותי קצת, עד שיכאב. זה לא מעניין אותי, אבל אני אבלע את הגאווה ואתייסר ואעשה מה שתגיד, חושבת בלבי כמה רחוק אני אלך למען ההוא, אהובי, הכאב.

הוא המאסטר שלי, האדון, מושלי ללא עוררין. הוא זכה בי בלי שהיתה לי מעולם יד בדבר. הוא מפקיר אותי לחסדיהם של הגברים הרבים שעוברים במיטתי, מעביר אותי ביניהם כמו השפחה השותקת והכנועה שאני, כמו תוכי שקצצו את כנפיו כדי שלא יוכל לעוף רחוק מדי.

אתם, בני המזל שבחרתם בזה, אשריכם.

אני מעולם לא בחרתי. כמו סינדרום האישה המוכה (ויש לנצור את האירוניה), חוזרת אליו כל פעם מחדש, סובלת, בוכה, נשבעת לא לחזור, אבל יודעת בליבי איפה הבית שלי ולא יכולה להתכחש אליו. והוא מחכה לי שם בדלת, בעיניו האדומות והצוחקות. הוא צופה בי מתחנחנת לבחור מזדמן, צוחקת במבוכה כשהוא שולח ידיים, עושה מה שהוא יבקש, רק שיוציא את השוט. שיתן לי סטירה. והוא נותן, כמובן. ותחת השוט, החגורה, המקל -- מה שבא ליד -- אני נאנקת. ואז הוא מגיע, אהובי האמיתי. הכאב. הוא נשכב לידי, מלטף את גבי, אצבעותיו משאירות תלמים כחולים ושחורים במקומות בהם הוא נוגע. אני מתמכרת לתחושה. נפשי יוצאת אל התחושה הזו. הוא מתנה איתי אהבה חושנית כמו שאיש לא יכול.

וזה מתגבר ומתגבר, ואני רוצה עוד אבל הגוף כבר לא יכול. ואני רוצה עוד אבל הגוף כבר לא יכול, ואני רוצה עוד אבל הגוף כבר לא יכול, ועוד ועוד! אבל הגוף לא יכול (או שהבחור מתעייף). ואני נשברת, והשפתיים רועדות וכבר לא יכולות לחייך, מתעוותות מהמאמץ להחזיק את הכל חזק בפנים, לא מסוגלת לדבר עכשיו, הכל יתפרץ. ואני לא רוצה לדבר עם הבחור הזה שנמצא שם, אני לא מכירה אותו והוא לא מעניין אותי. אני דוחה את החיבוק שלו, מתפתלת החוצה מזרועותיו כמו חתול שנמאס לו לספק את בעליו ולשבת בחיקו בשקט. ואז אני מתלבשת מהר ונוסעת הביתה.

ובאוטו אני כבר בוכה. נוסעת הביתה דרך מסך של דמעות, נוזלת בלי הפסקה, בלי שליטה. שונאת את עצמי, ושונאת את הכל, ולאן הגעתי, לאן אני יורדת. טורקת את דלת המכונית, אוספת את השברים שהיו אני פעם, בדרך אל המדרגות. זוחלת הביתה, מקללת בשקט את הכל ואת כולם בין הדמעות למשיכות באף. מתקלפת לאט מהבגדים, בוחנת את הנזקים במראה, ונושמת עמוק.

הסימנים האהובים. מזכרות האהבה של אהובי האמיתי. כל נגיעת אצבע שלו השאירה אדוות סביבה, כחולות, סגולות ושחורות. נימים קרועים דרך העור השקוף שלי. החבורות מתקבעות, מתרחבות, מתכהות. ילדי האהבה שלנו גדלים לנגד עיני. אני אוהבת אותם, כל אחד ואחד מהם. כל תנועה במיטה, כל מגע של הבגד על עורי, כל ישיבה מזכירה לי אותם ואני מתענגת עליהם בלבי. הם לא מאכזבים אף פעם. הם שם, הגיעו ישר כשקראתי להם. ככל שסבלתי יותר עבורם, הם יישארו איתי זמן רב יותר בקיומם המנחם. הם עוטפים אותי בכאבם העמום, העקבי, המתוק. הכאב הזה לא יכזיב. הוא גורם לי להיות שלמה, רגועה ובוטחת. עשיתי את מה שהיה עלי לעשות, וקיבלתי את הגמול המגיע לי. הסימנים השחורים לא יבגדו בי, הם לא ישקרו. אפשר לבטוח בהם שיעשו תמיד את אותו הדבר. הם יכאבו ויכאבו, והכאב ישכח לאט לאט, והצבעים ידהו, ובסוף ניפרד. הם לא ישנו את אופיים לעולם. הם העדים האילמים שלי למאמץ, לסבל, להקרבה. לניסיון הכן למלא את מה שחסר, לספק את אהובי התובעני וחסר הפשרות.

החבורות שלי הן שעון החול הנאמן שלי. החופש הקצר מכבליו.