עיניים זרות

היא נעצה בו מבט כחול וקשה. "אתה באמת חושב שזה רעיון טוב?"
הוא הרים אליה את מבטו והיא בעטה בסנטרו בחזקה, שישפיל את מבטו חזרה לרצפה. "אל תעז להסתכל עלי אפילו, עבד עלוב שכמוך!" פלטה בבוז.
היא סבבה אותו. "שאלתי אותך שאלה, אתה חושב שזה רעיון טוב שנישאר יחד? כן או לא?!"
"כן, גברתי" הוא מלמל.
"לא שמעתי אותך, חוצפן, מה אמרת?!"
"כן, גברתי, אני חושב שזה רעיון טוב." ענה לה בנחישות.
היא בחנה אותו רגע, ואז בעטה במותנו, מפילה אותו מברכיו. הוא נפל הצידה, כבול, לא מעז להישיר אליה מבט, לא מסוגל להתרומם. לא מעוניין להתרומם. הרצפה הייתה קרה וקשה, ומנקודת מבטו הוא יכול היה לראות רק את עקבי נעליה השחורות ואת רגלי המיטה, מתכתיות וקרות. הוא בהה בנקודה בחלל, מתענג על הרגע הזה.
היא עדיין כאן, עדיין כאן.
השוט שהונף על רגליו החזירו במכה צורבת למציאות. "זה מה שאתה רוצה?" שאלה אותו. "להיות מובס? מושפל? מכל דבר שארצה בכל זמן שארצה?"
"כן גברתי, בבקשה גברתי." ענה כעבד מאולף, עיניו זגוגיות. תראי מה אני עושה בשבילך, לא הייתי כאן אם לא את.
"אתה בטוח בזה." ספק שאלה אותו, ספק פקפקה באמיתות דבריו. זה מה שרצית תמיד, לא? אתה לא עושה בשבילי שום דבר, אתה עושה רק בשביל עצמך.
"כן גברתי" ענה, מותש. הוא לא ידע אם זו היא ששואלת, בוחנת אותו, או שזו המלכה שבה, שמתעמרת בו להנאתה. אבל לא אכפת לו. הוא היה מוכן לישון על הרצפה כל לילה וללקק את כפות רגליה כל יום אם רק-
היא הצליפה בו שוב, בחזקה, בבת אחת. "זה מה שאתה רוצה?!" צעקה עליו בזעם, והצליפה בו שוב ושוב, כאחוזת דיבוק. הוא נאנק מכאב, נשך את שפתיו, והתמקד ברגע הזה, שבו השוט חותך בבשרו. אותו רגע שבו הוא לשבריר שנייה יכול לדמיין שזו היד שלה מלטפת אותו, לא רצועת עור המונחתת בכאב על גופו.
הוא עצם את עיניו, מתמכר לתחושת המגע המזויפת הזו, כן, זו היא, מלטפת אותו, נוגעת בו, כמו תמיד, עושה לו בדיוק מה שחלם עליו, מנשקת, מרימה אליו את עיניה הצוחקות, המתגרות, כן, תמשיכי, למה הפסקת, את יודעת שאני אוהב - ששש... אני יודעת בדיוק מה אתה אוהב... כל שערותיו סומרות מעונג, לשונה בפיו, אצבעו בפיה, יושבת עליו ונלחצת כנגד חלציו הבוערים, וכבר איברו בפיה, לשונה כמו נמסה על הזין הרותח שלו, שהיא כל כך אוהבת, עולה ויורדת, אני רוצה אותך, הוא מתפתל מעונג מתחתיה, והיא מכניסה אותו לתוכה, חמה ורטובה, אילו רק הוא היה מרגיש לנצח את התחושה הזו מכל מילימטר שנכנס, אוי, כן, תמשיכי, תזייני אותי, אני רוצה אותך כל כך, אל תפסיקי, כן, אל תפסיקי...
ההצלפות נפסקו בבת אחת. הוא פתח את עיניו וראה שאינה שם.
לבו החל לדפוק במהירות, לאן, איפה? היא חזרה. הוא הוריד את עיניו בענווה, אינסטנקטיבית.
"לא, תסתכל עלי, כלב שלי." אמרה בקולה האדנותי.
הוא הרים את עיניו. הגוף העסיסי שלה. היא התיישבה בכורסה בנינוחות, רגל על רגל. "תתקרב." הוא זחל בקושי, כבול, לעברה. "תתרומם אלי קצת."
הוא עשה כמיטב יכולתו להזדקף מעט, והיא סימנה לו שזה בסדר.
"אז מה?" שאלה, מניחה עליו את אחת מרגליה. סימן כחול שעיטר את הרגל האהובה התנוסס לנגד עיניו. "תפסיק להסתכל על זה עכשיו, זה לא עניינך. אז מה? זהו? זה מה שאתה רוצה? אתה לא חושב שאולי יש דברים אחרים שיותר יתאימו לך?"
"אני רוצה להישאר ולשרת אותך גברתי." ענה לה בעגמומיות, ועיניה התרככו. לרגע היה שם ניצוץ מוכר, רגיש.
"מה עוד אתה רוצה, עבד שלי?"
"אני רוצה להישאר רק שלך, גברתי, להיות שלך גברתי." אמר, מעודד מפרץ הרוך.
"אתה יודע אבל שאני לא אהיה יותר שלך."
הוא הרים אליה עיניים מיוסרות. "גברתי, למה?"
"ככה."
"גביר-"
"שתוק עבד, גם ככה אתה מדבר יותר מדי. הסכמתי להגיע רק כדי להראות לך שזה כבר לא מה שחשבת שזה יהיה."
הוא שתק, עיניו התערפלו.
היא רכנה אליו, והרימה את סנטרו בעדינות. "אתה הרי מבין שאם זה ממשיך מעכשיו, אני כבר לא אהיה מי שהכרת אז. לא רק ככה, הכול. יש לכל אחד שני צדדים, ואחד מהם לא תמיד יפה."
הוא משך את סנטרו ממנה, והיא נתנה לו סטירה מהממת.
"ככה לא מתנהג עבד טוב. הסנטר שלך שייך לי."
"אני כולי שייך לך." עוד סטירה.
"תלמד לפנות לגברת שלך."
"את לא הגברת שלי. אני לא רוצה את הצד הזה אם ככה."
היא הסתכלה עליו רגע, שוקלת את צעדיה. בנחישות, במהירות מסחררת, הסירה מעליו את הכבלים שאזקו אותו ונעמדה מעליו, מביטה בו.
"הנה, אתה כבר לא העבד שלי."
עדיין על ברכיו. על הרצפה. משפשף את ידיו, מביט בה בתדהמה.
ככה? כל כך מהר? בלי בעיה? ככה את מוותרת עלי? הוא הסתכל עליה, בת זונה, על פניה נמתח חיוך דק של ניצחון. הנה הוכחתי לך, טמבל, זה לא באמת טוב לך והבנת את זה.
הוא התרומם לאטו, נשען על הכסא, ברכיו מתפוקקות מהעמידה הממושכת על הרצפה, ונעמד מולה. הוא יותר גבוה, אפילו עם העקבים שלה.
הוא בחן אותה. המחשוף הנדיב, העקבים. המבט המתריס. "אתה לא מבין? אתה הרי לא באמת רוצה לשכנע אותי להישאר, אני פשוט מקבלת עליך כוח ככה, אני סתם אהפוך למניאקית."
הוא שתק, והשתיקה שלו החלה לגרום לה לאי נוחות. "טוב, אני הולכת," היא התחילה להסתובב, כשתפס בחזקה בזרועה.
היא שלחה אליו מבט מצומצם. "אל תתחיל עכשיו."
האחיזה שלו התהדקה, ומבטו נעשה חודר יותר.
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
היא הרימה גבה מתחכמת. אתה לא באמת עושה את זה, אל תנסה אפילו. אתה לא יכול עלי.
תוותר.
הוא הביא לה סטירה מהדהדת שהעיפה אותה אל המיטה. הלחי שלה האדימה והחווירה חליפות. מעוצמת המכה וההפתעה היא פשוט החזיקה את לחיה, מנסה להתאושש מההלם.
הוא ניגש אליה. "לא אמרתי שאת יכולה ללכת. אמרתי שאני כבר לא רוצה להיות העבד שלך."
"חמוד." היא הפטירה ביובש, "זה ממש מחמם את הלב שאתה מנסה."
הדם עלה לו לראש, השחצנות הזאת, לעזאזל! הוא תפס את שיערה מהשורש, צמוד לקרקפת, ומשך אותה לעבר המזרן בכוח. "את לא תדברי אלי ככה, זה ברור לך?!" סינן מבין שפתיו, פניו קרובות אליה כל כך שהוא הרגיש אותה נושמת, עיניה הקרות נוצצות ובוחנות אותו. כעס? השפלה? הנאה?
"את אוהבת את זה, אני יודע."
הלחיים שלה, סמוקות ממאמץ ומחום, להט בוער מתוכה. שפתיה פשוקות קצת, מתנשמת. הוא היטיב את אחיזתו בשערה, מושך אותה עוד לתוך הכרית, אנקה נפלטה מפיה.
"הכאבתי לך?" שאל, ספק בדאגה ספק בהנאה.
על פניה התפשט חיוך מעצבן, מלגלג. לך, מה, אתה משחק אתי במלכות ואדונים? הוא כמעט שמע את הצחוק הפרוע שלה, מצביעה עליו וצוחקת.
ואז הכול עלה. ההשפלה, הכאב, כל הכאב הזה, כמה ספגתי בשבילך, כל הציניות והסרקזם הרע הזה, הגעגועים האינסופיים והגאווה המעצבנת הזו שלה. מי את בכלל, הא? מי את?! איפה הרכות הזו, הדאגה לשלומי, האהבה שלך? האהבה הזאת... תחזירי לי את מי שהיית. כל כך הרבה ייאוש, מה את עושה לי? למה? למה? וכל התשוקה הזו, מה אני אעשה אתה עכשיו, למה את מתגרה בי סתם, לעזאזל. הוא נישק אותה בכוח, בפראות. לופת את זרועותיה, ידו שאחזה בשערה הסתבכה בו והוא משך אותה בכוח, תולש עמו כמה שערות, ממשש לעבר שדיה בחוזקה, מוצץ את בשרה כדי להשאיר בו סימנים, דש אותו, נועץ את ציפורניו עד זוב דם, והיא נאנקת מתחתיו, נסחפת לתוך הלהט שלו, רגליה מחבקות את גבו, מצמידות אותו אליה, כן, ככה, אצבעותיה לופתות את פלחי ישבנו בחזקה, שורטת את גבו, והוא בהחלטה של הרגע, מתיישב על הפנים שלה, תמצצי, תמיד אמרת שאת אוהבת אותו, אז תמצצי, והיא נחנקת מהזין שלו, זקוף בתוך פיה, ופתאום לא אכפת לו, דוחף אותו עוד ועוד, והיא מנסה לדחוף אותו ממנה- חוצפנית קטנה, זנזונת שכמוך, הוא מתיישב על הידיים שלה, ברך על כל יד, משתק אותה, ואז מוציא את הזין, מתחיל ללטף את הפנים שלה אתו, ופיה רודף אחריו, "את רוצה אותו? כן?" שואל, מתגרה, "את רוצה את הזין שלי, שפחת מין קטנה שלי?" והיא מוחלת על כבודה, "כן, אדוני."
ידו נמתחת לעבר החבל שעד לפני שעה קלה היה קשור סביב ידיו בקשר מפותל. הוא קושר את ידיה מאחורי גבה, היא נועצת בו את עיניה כל אותה עת, עוקבת אחרי כל תזוזה.
הוא קורע ממנה במשיכה את החוטיני השחור, מפשק את רגליה בכוח.
לרגע הוא עומד ומסתכל, בולע את המראה, כמו שהוא חלם, כמו שהוא אוהב, היא עירומה, שלו, מוכנה למה שיעשה. כל מה שיעשה.
רגע של הפוגה, גרם לה כנראה להתפכח פתאום. "זה לא רעיון כל כך טוב, אולי-"
הוא דחף לתוך פיה את התחתונים שלה, "תשתקי."
להשפיל אותה. לגמור עליה, על הפנים שלה; לזיין אותה חזק ומהר, שהכוס שלה ישמיע את קולות יניקת האוויר האלה שהיא כל כך שונאת, שכל כך מביכים אותה, לדחוף לתוכה משהו שיכאיב לה, ולהשאיר אותו שם.
להשאיר אותה שם, חרמנית ורטובה, וללכת. לתת למישהו אחר לזיין אותה. המחשבות רצו בראשו, אחת אחרי השנייה. עיניה עקבו אחריו בתזזיתיות. מה הוא הולך לעשות? למה השקט הזה, למה הוא לא עושה כלום? לתת לה מנה מהתרופה של עצמה. להכאיב לה, היא הרי כל כך אוהבת את זה. לסמן אותה, להצליף בה, להשתין עליה, לגמור עליה, לנשוך אותה, למעוך את בשרה, לרמוס אותה, לדרוך עליה, לקרוע לה את הצורה, לגרום לה לצעוק את שמו ולהתחנן לעוד, לצרוח מתענוג, לחתוך אותה, לגמור בתוכה, לנשק אותה, ללטף אותה, לעשות אתה אהבה.
היא גנחה כשנכנס לתוכה, עמוק, לאט.
היא התנשפה, נושכת את שפתיה. הוא נישק אותה. מכניס ומוציא, לאט, מצמרר, מוצץ את פטמותיה הקשות, מלטף את גופה החם, ירכיה לוהטות כנגדו, מתאמץ להשאיר את עיניו פקוחות, מביטות לתוך עיניה. אהובתי. היא מניעה את אגנה כנגדו, גופותיהם מותכים אחד אל השני, זיעה מתערבבת. אצבעותיה מעבירות בעורפו רעידות של הנאה, הטעם שלה. אהובי, תמשיך, זה טוב. ככה זה צריך להיות, הוא הניע את גופו מהר יותר בתוכה. ככה בדיוק, כן, תמשיך, הריח שלה, השיער שלה, לשונה המתוקה, הגוף שלה שמתכווץ על איברו, מושך אותו עוד ועוד לתוכה, הגניחות שלה, הנשיקות שלה, והם גמרו ביחד, נחבטים זה כנגד זה, נגמרים ביחד, הוא בתוכה והיא בתוכו.
מתחבקים. משפשפים את החבורות הכואבות, מהכבלים. צוחקים קצת.
נרדמים מחובקים, נשימותיה כשיר ערש לאוזניו היגעות.

האור בחדר העיר אותו בבום. הוא ממצמץ בעיניו, מסנוור. מסתובב.
היא מתלבשת.
"מה?" הוא קפץ בבת אחת. "לאן את הולכת? למה?" השינה ממנו והלאה.
"ככה." ענתה, קרירה ומרוחקת, מושכת את הג'ינס על רגליה.
"אבל..." לבו דופק, סערה בנפשו. "אבל אתמול? אתמול..."
"מה?" היא עצרה אותו, מסתכלת עליו בחוסר סבלנות. "אתמול מה? הזדיינו?"
הוא שתק. "חשבתי.."
"לא." היא השתיקה אותו בתכליתיות, אוספת את שיערה.
הוא שתק, מסתכל עליה אוספת את חפציה ודוחפת אותם בערבוביה לתיק.
היא התקרבה אליו. "תקשיב," אמרה בשקט "אתה מתוק. אבל אני פשוט לא מה שאתה חושב. דברים השתנו."
היא יצאה מהחדר וטרקה את דלת הכניסה. הוא נותר יושב במיטה, בוהה באוויר.