חנות ללא מכס
מאת בן כנף(שולט)
8 במאי 2007
לריח באגף הבשמים בדיוטי-פרי אין מתחרים. ענן קסום עשוי רקיחות המזמין את המשוטט המזדמן להישאב לתוכו. הענן הקסום מענג את הנפש, משתלט על התודעה, ומוכיח לכל המעוניין שאנו עבדיו של חוש הריח.
הגם שהענן הקסום מהפנט את הנבלע בתוכו, אין ענן דיוטי-פרי אחד דומה למשנהו. למשל, בליל הריחות בציריך אינו דומה לזה שבלונדון ואין שניהם כעננה של מדריד, שהרי האפשרויות הן אינסופיות וגם ליד המקרה תפקיד ברקיחת התערובות. ליד המקרה תפקיד נכבד בכל אשר נלך, הלא כן?
זה עתה הכריז לוח הטיסות כי הטיסה מבודפשט לתל אביב מתאחרת בשעה, והם, שמיהרו להגיע, ארזו חפציהם בחפזה ונסעו במונית יקרה עד לשדה, נותרו עכשיו עם כשעה להרוג. זהו זמן למנוחה, זמן לשיטוט בין מדפים והסנפה אקראית מבקבוקוני ההדגמה - ידעה אוריאנה, ונטלה את ידו של תומר בידה. והוא, מניח את ענייני האדריכלות מאחוריו, נפרד ממנה פרידה קצרת מועד ונפנה לעבר היומידור (Humidor), שדלתות הזכוכית שלו סוגרות על אוצרות הסיגרים של מרכז אמריקה, בעוד שהיא שמה פעמיה לעבר מדפי העונג.
כמה יפה הייתה כשהתיזה ענני בושם קטנים, פעם על פרק ידה הימני, פעם על השמאלי ופעם על אמת ידה הדקה והחזקה, מקרבת אף קטן אל העור שנספג זה עתה בריח החדש, מרחרחת את עצמה קלות ושוקעת לרגע בפענוח.
היא הוסיפה לרכון לעבר המדפים, שיער הברונזה שלה מכסה את פניה ברכנה אל המדפים הנמוכים, מעילה השחור נפער לצדדים ומגלה מתחתיו שמלה נדיבת מחשוף וקו שדיים שהוא דרך המלך לגן עדן, ברכת הגבר. אשריך תומר, איש הסדר והחריצות. בחר לך סיגרים כיד המלך, פרטאגס, צ'רצ'יל או קוהיבה. העבודה מתגמלת היטב, העולם מאיר פניו אליך והחיים נפלאים.
אוריאנה הציצה בשעונה. זמן להזדקף, לנער אבק כוכבים ולצאת אל המסדרונות הרחבים. היא לא בחרה מוצרים לקנייה כי לא לקנות ביקשה ולכן פנתה לצאת בין שתי הקופות, ללא תור. כשעמדה במרחק של שני צעדים מחוץ לחנות, גבר בחליפה כחולה כהה חסם את דרכה.
"אני מבקש ממך לבוא איתי", אמר לה בטון שקט ותקיף.
"אין לי זמן בשבילך" ענתה לו, מישירה מבט אל עיניו הכחולות.
מרחוק לכדה את מבטו של תומר שעמד בתור לשלם עבור הסיגרים שבחר. הוא הביט בה, קולט שיש כאן קצה של בעיה, ונפנה אל הקופאית שהביטה בו בחוסר סבלנות מאופק.
"אני חושב שלא תוכלי להמשיך אל הטיסה שלך", אמר לה האיש בחליפה והציג עצמו כאיש הביטחון של החנות. "אני מאמין שיש לך מוצרים השייכים לנו" הוסיף ואמר, שומר על הטון השקט.
"תומר!" - צעקה אוריאנה לבן זוגה, שזה עתה החזיר את כרטיס האשראי לארנקו – "תומר, הבנזונה לא נותן לי ללכת".
העברית התרוממה כאבני חצץ מעל ראשיהם של אנשי העסקים מהוקצעי-ההופעה. קולה היה על סף היסטריה. כה מהר הגיעה אל הסף. תומר הצטרף אל השניים ושאל באנגלית את איש הביטחון מה העניין. איש הביטחון אמר שהליידי מחזיקה במוצרים של החנות וזאת מבלי ששילמה עבורם, מה שעלול להיחשב במדינה הזאת כגניבה. הוא הציע לתומר למהר ולתפוס את הטיסה שלו מפני שהליידי, ככל הנראה, לא תעלה על הטיסה הזאת.
***
בחדר בו ישבו שלט ריח של שטיח שזה עתה עבר שאיבה. גם שמץ מאותו ענן קסום ריחף באוויר – מקורו בערימת המוצרים שנשלתה, מוצר אחר מוצר, מכיסי מעילה של אוריאנה. "תרשום" – הורה הגבר שפדחתו הייתה מקושטת בקומץ שיערות שנתחת מקצה לקצה והודק בג'ל שמנוני אל העור – "תרשום, דאודורנט רול און בריח אפרסק של "חלאבין", קרם לחות של "לנקום", תחליב גוף של "קשארל", "אולוויז אולטרא" - תחבושות הגיוניות עם כנפונים, קוטל יתושים..." – וכאן הפך והפך בבקבוק, מנסה לפענח את שם יצרן, עד שנכנע ואמר – "קוטל יתושים, זה מספיק". "גודל בינוני" הוסיף, והביט אל תוך עיניה של אוריאנה. "ותרשום גם שהיא בהחלט חושבת על הבחור שלה. בושם לגבר לא שכחה להביא לו ממסע הקניות שלה, Truth"" של "קלווין קליין". כאן הביט שוב לתוך עיניה כשהוא מוסיף – "בחירה מעולה, אבקש מאשתי שתקנה לי אותו ליום הנישואין שלנו".
תומר, מזיע בבלייזר הכחול שלו, ישב כשהוא מפנים את עובדת המטוס הממריא בלעדיהם ומחשב איזה מחיר יידרשו לשלם ומה המחיר שיהיה מוכן ויכול לשאת. כמי שעבד שלוש שנים מול רשויות התכנון והרישוי ההונגריות ידע שעניינים כגון אלה ניתן לסגור בפינות שקטות, העניין הוא המחיר. גם לעיתוי נודעת חשיבות וכמובן הדרך – כזו שלא תסכן אותך אבל תבהיר למעוניין שאיש ענייני אתה, איש שמטרתו היא לפתור בעיות וללכת קדימה. אלא שכששילם לסגן מנהל ועדת התכנון העירונית בעיר השדה המתפתחת , שניהם דיברו מעל לאותו פיגום. כעת היו הוא ואוריאנה בקומת המרתף, ואילו בעלי התגים - בקומה העשירית. לא דרך מומלצת לנהל מו"מ.
"הגברת קרוג גנבה מוצרים מהחנות. היא לא התכוונה לשלם עבורם. אנא חסכו ממני הסברים לא אינטליגנטים כי אני מזהה ששניכם אנשים על רמה. היא לא שכחה, היא גנבה". מלווה השיער דיבר בקול שקול ומדוד. שניהם האזינו, מקפידים שלא להפגין התרסה אך גם לא רפיון, ובעיקר שלא להוציא מילה שעלולה להפלילם, כי לך תדע מה זוממים מלווה-השיער הזה וחברו הבהיר, הצעיר ממנו.
"העונש במדינה שלנו על גניבה מחנות הוא ארבע שנות מאסר. זאת בהנחה שהשופט יתחשב בכם על היעדר עבר פלילי, כך אני מניח" – אמר ונשא עיניו בשאלה אילמת. "אך עלינו להביא בחשבון גם שהשופט עלול להתרגז על אנשים עשירים שאינם חסרים דבר וגונבים מתוך שעמום בלבד. מכאן ששלושים חודשים בבית הכלא נראים לי כתקופה הגיונית ביותר. אתה לא חושב כך, מקס?" פנה אל הבהיר.
"אני מניח שאתה צודק. יכול להיות שהיא תקבל רק שנתיים", השיב מקס.
"מקס בחור אופטימי. החיים עוד לא קלקלו אותו", אמר המלווה. "בכל מקרה, אין ספק שהתנאים בבתי הכלא בהונגריה טובים כיום לאין שיעור מהתנאים שהיו בשנות הקומוניזם", אמר והביט בהם בהבנה. "אני יודע, האמינו לי. היום זה כלום לעומת מה שהיה".
לתומר לא נשאר צבע בפנים. מאז הריץ אותו המ"כ בטירונות בצנחנים, אחרון, לבד, קורס מעייפות עם המאג, ומתחרט עד אחרון נימיו על ההתנדבות המטופשת שלו, לא עמד במצב כה חמור של חולשה.
"אפשר לפתור את הבעיה בינינו?" אסף את כל כוחו והישיר מבט שואל אל המלווה.
"אפשר לפתור כל דבר. יש לך הצעה?"
"חשבתי שאתם, בהיותכם מנוסים בבעיות מסוג זה, ובהתחשב בעובדה שזו תקלה חד פעמית שברור שלא תחזור עוד, תדעו איך ניתן לסדר את הנושא."
"האמת שאנחנו כמעט ולא נתקלים בגנבות. נכון, פעם זה היה יותר נפוץ, אבל בשנים האחרונות המקרים התמעטו, ולכן אני לא בטוח שיש לנו דרך קבועה להתמודד עם הבעיה."
"ברור לי שנעשתה כאן עבירה, שלמרות שנעשתה ללא כוונת זדון אלא מתוך טיפשות בלבד, הרי שיש מחיר לכל דבר. בכמה אתה מעריך את שווי המוצרים האלה, שברור שנשלם תמורתם?"
"שווי המוצרים שעל השולחן הוא 146.35$, אלא שברור לך שסכום זה לא ממש קשור לעובדה שבוצעה כאן גניבה. לו הייתה גונבת מוצר בשווי דולר אחד היינו מתייחסים לכך באותה חומרה. וברצוני להזכיר לך עובדה נוספת: אין אנו בטוחים כלל שלא גנבה מוצרים נוספים" אמר והביט אל תוך עיניי תומר. "בדקתם לה את כל הכיסים, אין עוד מוצרים".
"בדקנו את כל הכיסים אבל לא בדקנו אותה".
שקט השתרר בחדר, כאילו לאחר שנופל קרש מהפיגום בקומה העשירית על הפיגומים שמתחתיו.
"מה אתם רוצים?" שאל תומר ישירות, מדבר צנחנית בסיסית.
"אנחנו רוצים להבטיח שגם אם הגברת אוריאנה קרוג תשוב לארצנו עוד פעמים רבות, ואנו מקווים שכך תעשה, לא יעלה על דעתה לגנוב מוצרים מחנויות. אנחנו רוצים למנוע את מה שאנו מאמינים שנכון במרבית המקרים: 'פעם גנב תמיד גנב'".
"כמה אתם רוצים בשביל זה?" שאל תומר, מנסה את הגישה הישירה שממנה ביקש להימנע, מסתכן בהצעת שוחד, אבל מבין שלא נותרה כל תחמושת באמתחתו.
"לא ניתן לשחד אותנו, אם לזה אתה מתכון", הרים המלווה את קולו בטון חמור.
תומר השפיל את עיניו ואמר: "כן אדוני".
***
במרכז החדר שאליו הובלו תומר ואוריאנה ניצב ספסל מרופד. בסמוך לו ניצב כסא עץ. אלו היו הרהיטים היחידים בחדר. וילון כבד כיסה את החלונות. המלווה היטיב את סגירתם והורה לאוריאנה לשבת על הספסל. "אתה תעמוד בפינה", אמר לתומר. אוריאנה ישבה והביטה בתומר שהשפיל מבטו ארצה.
"הסירי את בגדייך, אני חייב לערוך עלייך חיפוש", אמר מקס ונעמד לידה בפישוק רגליים. אוריאנה, משלימה עם מצבה חסר המוצא, הניחה את המעיל השחור על הכסא, פרמה את כפתורי חולצתה הלבנה, השילה את מכנסי הכותנה הלבנים שלה ועמדה מולו. מקס סימן לה להמשיך. היא הושיטה ידיה לאחור וכעבור שנייה חזייתה הונחה על הכיסא. בגדיה נערמו עליו כאילו היה זה הכיסא בחדר השינה שלה. פטמותיה היו זקורות. עכשיו הסירה את תחתוניה וניצבה עירומה מול שני אנשי הביטחון ההונגרים.
מקס הניח יד על ערפה והוריד בכוח את ראשה לכיוון הספסל. אינסטינקטיבית הושיטה ידיה כמשענת. את רגליה פישק תוך שהוא מבאר לה את רצונו באמצעות בעיטה בקרסול. המלווה ניצב ליד תומר, כשלראשונה ניתן היה להבחין באקדח שבצבץ מנרתיק החגור למותניו.
מקס רכן לעבר אוריאנה, ידו חודרת ללא כל שהיות אל אבר מינה. הוא השהה אצבעותיו שם כדי שניות אחדות. ניתן היה להבחין שהיא זעה קלות. תומר לא יכול היה להתיק עיניו מהמתרחש. מקס אמר משהו בהונגרית למלווה ומשך את ידו. "היא נקייה" – אמר למלווה ונעמד לצידו – "רטובה אבל נקייה". עכשיו ניגש המלווה לכיוונה והורה לה לשכב על הספסל. "היא עומדת לקבל עונש" – פנה ואמר לתומר – "ואתה הסתובב אל הקיר. אם תעז להסתובב חזרה אפילו פעם אחת, תקבל גם אתה ממש אותו דבר".
תומר, לבן כצבע הקירות, הסתובב. מולו ראה את זווית החיבור שבין הקירות ואת חוד נעליו כשהשפיל עיניו ארצה.
מקס יצא מן החדר וחזר מייד כשבידו רצועת עור שחורה ועבה שרוחבה כרוחב קופסת סיגריות. ישבנה של אוריאנה – קטן וחטוב ולבן - היה פרוש לפניו. הוא ידע שלא ידעה הלקאה. עכשיו אחז בידית של הרצועה שאף היא עשויה עור הייתה, עור דחוס ומאסיבי, התבונן עוד רגע בישבן והניף עליו את הרצועה.
קול חבטת המפגש בין העור השחור לעור הצח הדהד בחדר וחצי שנייה לאחריו - קולה הזועק של האישה הצעירה.
תומר נרעד וכמעט הפנה את ראשו. המלווה הבחין בכך. הוא ניגש לוילון והתיר את רצועות הקטיפה הרחבות שתפקידן להחזיק את הוילון כאשר הוא מוסט לצדדים. ברצועה אחת, קשר את ידיו של תומר לאחור ואילו את האחרת כרך סביב עיניו והידק אותה בקשר חזק ולוחץ מאחורי ראשו.
עם הידוק הקשר נשמעה ההצלפה השנייה וה-"איי" הגבוה מכיוון הספסל.
ההצלפה השלישית ניחתה ולאחריה הרביעית, החמישית והשישית. ישבנה של אוריאנה היה אדום, ואמות ידיה רטובות מדמעות. המלווה ניגש לשולחן, נטל את התחבושת ההגיוניות המכונפות וניגש לאוריאנה. הוא אחז בשערות ראשה, משכן לאחור והניף את האולוויז מול פניה.
"את זה גנבת", הטיח בה, "נכון?"
"כן", בכתה אוריאנה את תשובתה.
"גנבת כי מה? כי חסר לך? כי את גנבת מקצועית? כי שיעמם לך?"
"לא מקצועית, לא, שיעמם לי" בחרה אוריאנה בתשובה מתוך תודעתה המעורפלת.
"גם לי משעמם לתפוש ברווזות בכייניות כמוך" צעק אל תוך פניה המלווה והנחית שתי הצלפות עוקבות על ישבנה. היא צרחה, והוא, בתגובה, הנחית שתיים נוספות.
"די מפגר אחד", צעקה אוריאנה בעברית, "תומר, איפה אתה, תומר?"
מי שאמור היה לעמוד לצידה של האישה, להיות המגן שלה, הגבר שלה, עמד קשור ונוטף זיעה מול הקיר, שומע את השפלתה וכאבה של מי שאך לפני שעה קלה הייתה היפיפייה קורנת שלו, שומע ואינו רואה דבר.
מקס ניגש לאוריאנה, וללא שהיות, סטר לה פעמיים בחזקה, סטירות שאיש מעולם לא ההין להכות בה, העדינה, שידעה אך לטיפות ופינוק. "פה את לא תדברי את השפה המזוינת שלך מהבית, הבנת? פה תדברי ככה שאנחנו נבין או שתשתקי!" אוריאנה המסכנה לא הצליחה להשיב דבר. מקס לקח שתי תחבושות היגייניות והצמידן לפיה בעזרת נייר דבק המשמש לאריזה. כשסיים נטל מהשולחן את דאודורנט הרול און והסיר את מכסהו. הוא גלגלו על הישבן הלוהט שתחתיו ורכן קמעה. "הממם... ריח נעים מאוד" – אמר. אז פישק את רגליה אל מעבר לשני צידי הספסל וגלגל את הראש המפיץ ריח אפרסק סביב איבר מינה. האגן שלה נע כמבקש את מגעו.
"את רוצה אותו בפנים, גנבת קטנה?" שאל בשקט אל תוך אזנה. היא המהמה, אם מתוך חוסר יכולתה לפתוח את פיה ואם מתוך חוסר יכולתה לומר בבירור את התשובה אפילו לעצמה. הוא קירב את ראשו החלקלק של הרול-און והעבירו על פני השפתיים הלחות. האגן שלה נע בעצמה כלפיו. היא רצתה אותו בתוכה. הוא נענה לבקשה שכולה שפת גוף, גוף שאינו במצב לומר דבר זולת אמת צרופה. הוא החדיר לאט את גליל הדאודורנט עד שנבלע כמעט כולו בתוכה. אז משכו לאחור ושב והחדירו.
המלווה ניגש אל תומר ואמר לו: "נראה שהחברה שלך די נהנית". תומר רעד ולא השיב. אז נפנה המלווה אל אוריאנה שישבנה האדום עלה וירד על ידו של מקס, והצליף בה בחזקה. צעקתה נבלעה כמעט עד תום, והוא שב והצליף. היא הגבירה את קצב תנועתה וההצלפה הבאה הקפיצה את ישבנה גבוה ככל שיכולה הייתה. הוא נפנה ממנה וניגש לתומר.
"היא תקבל עוד", אמר לתוך אזנו באנגלית ההונגרית המצמררת שלו. "מוכן להתחלף איתה? לקבל את ההמשך במקומה?" תומר גמגם ובעצמו לא הבין מה הוא אומר. "החברה שלך חוטפת מכות והיד של מקס בתוך הכוס שלה. אתה לא רוצה להתחלף איתה ? תוכל להציל אותה" אמר המלווה אל פניו של תומר.
תומר ידע שהוא נמצא ברגע מכונן בחייו. יכול הוא להזדקף, להפנות מבט ישיר אל עיניו של שובהו במעמד ביזארי זה ולחון את חברתו ממיטת עינויה. יהיה עליו לשכב עירום במקומה על הספסל ולהיות מוצלף במכות האיומות שנרעד למשמען ולמשמע התגובות שהפיקו. הוא לא הפנה ראשו.
"אתה נמושה", הטיח בו המלווה, "וכדאי שגם החברה שלך תדע את זה". "שלא תעז לזוז" ציווה עליו המלווה ופיתח את חגורת מכנסיו, את כפתורי מכנסיו ומשכם למטה, יחד עם תחתוניו, עד לקרסוליים.
"הישען על הקיר, אתה והזין הקטן שלך. כשבמטוס החברה שלך תתקשה לשבת אתה תבין מדוע, תבין אבל לא ממש תחוש. זה לא יהיה צודק", אמר המלווה והעביר את הרצועה השחורה לאט על ישבנו של תומר. "נכון שלא גנבת דבר, אתה לא פושע, אבל למען הצדק והאיזון, לא יכול להיות אחרת" – אמר והניף את הרצועה המצליפה על ישבנו הלבן של הצנחן במיל.
הייתה זו מכה ללא רחמים, מכה של גבר בגבר, מכה של גבר הפורע עלבונה של אישה מוצלפת. מגרונו של תומר יצאה צעקה בקול שלא הכיר. הצלפה נוספת באותה עצמה נחתה באותו מקום בדיוק וכך גם שלישית. אוריאנה שמעה את זעקותיו של תומר שנאספו אל תודעתה הגועשת, שם שצפו נהרות של כאב, השפלה, ואנרגיה מינית על סף התפרצותה. המלווה עבר אליה והטיח בה הצלפה. חזר אל תומר והצליף בו, וחוזר חלילה. צעקתו של תומר הדהדה בין הקירות וליוותה את אגנה המשתולל של אוריאנה אשר הטילה עצמה קדימה ככלבה, מתפרצת, נוהמת ומטלטלת ראשה.
מששקטה מעט עמד לצידה מקס, מתיר את פיה, נוגע קלות בשפתיה. המלווה הסיר את כיסוי העיניים, אחז בכתפו של תומר וסובב אותו. "אתה יכול עכשיו לראות את המערכה האחרונה, אתה תאהב את זה".
המלווה בא וניצב מצידה השני של אוריאנה השכובה עדיין על בטנה, מתנשמת במהירות וישבנה האדמומי החמוד להפליא זע קלות שבקלות.
שניהם, סימולטנית ממש, הפשילו את מכנסיהם והציגו אל מול פניה את אבריהם. זה של המלווה היה בעל מימדים מפתיעים. היא הבינה את שעליה לעשות. תומר ראה את ראשה עטור שיער הברונזה מתרומם ומסתיר מעיניו את המתרחש. ראשה נע קדימה ואחורה כשידו של המלווה מנחה את ראשה לקצב המבוקש. אז שלף עצמו מפיה והיא הכניסה במקומו את הזין של מקס. מקס הביט בה, הנאתו גלויה לעין, ונשא ממנה מבטו אל מנורת התקרה. הוא היה מגורה עד מאוד, זה ניכר, וכעבור שניות פלט זעקה כבושה ופלט את זרעו אל מעמקי גרונה.
תומר לא יכול היה להתיק עיניו מהמתרחש. הוא, שנגזר עליו לשפוך זרעו הרחק מהפה החושני, הרחק מפני הבובה העדינים, מהשיער המטופח, חזה באשה שהייתה שלו יונקת בדקדקנות טיפות זרע מגוי הונגרי נאלח. עוד רגע חלף והוא ראה את המלווה צועק עליה בהונגרית, מאבד את שלוותו, מטלטל את ידיו, אוחז בראשה ומגיע אל האורגזמה שלו בתוך פיה הקטן. המלווה הוסיף לדבר אליה בהונגרית שעה שעבר באצבעו על פיה, אוגר נוזל משולי פיה באצבעו ומטעימה בו, והיא מלקקת עד תום את האצבע.
לאחר שהרוו תשוקתם ארגנו שני האדונים בעלי השררה את עצמם, תוחבים את חולצותיהם לתוך מכנסיהם. המלווה התיישב בכסא מצית סיגריה בעוד שמקס התיר את ידיו של תומר. הוא נתן בידו את תחליב הגוף של קשארל. "גש אליה ומרח אותה בזה", אמר לו. תומר רכן להרים את מכנסיו ותחתוניו אך המלווה דרך עליהם ואמר: "לך אליה כמו שאתה, ממש כמו שאתה". תומר החל מדדה בצעדונים, חגורת מכנסיו נגררת ומקפצת.
אוריאנה הניחה לו למרוח את התחליב הקריר על ישבנה אך לא הביטה בו. לאחר מכן התרוממה מהספסל, נטלה אחד לאחד את פרטי לבושה והתלבשה. בנעלה את נעלי העקב שלה הרגישה שניתן בה הכוח לשוב ולצאת אל מסדרונות החיים שם בחוץ. "בושם המתנה שלך מונח על השולחן" אמרה לתומר, לקחה את תיק היד שלה ויצאה את החדר מבלי להעיף מבט אף לא באחד משלושת הגברים.
הגם שהענן הקסום מהפנט את הנבלע בתוכו, אין ענן דיוטי-פרי אחד דומה למשנהו. למשל, בליל הריחות בציריך אינו דומה לזה שבלונדון ואין שניהם כעננה של מדריד, שהרי האפשרויות הן אינסופיות וגם ליד המקרה תפקיד ברקיחת התערובות. ליד המקרה תפקיד נכבד בכל אשר נלך, הלא כן?
זה עתה הכריז לוח הטיסות כי הטיסה מבודפשט לתל אביב מתאחרת בשעה, והם, שמיהרו להגיע, ארזו חפציהם בחפזה ונסעו במונית יקרה עד לשדה, נותרו עכשיו עם כשעה להרוג. זהו זמן למנוחה, זמן לשיטוט בין מדפים והסנפה אקראית מבקבוקוני ההדגמה - ידעה אוריאנה, ונטלה את ידו של תומר בידה. והוא, מניח את ענייני האדריכלות מאחוריו, נפרד ממנה פרידה קצרת מועד ונפנה לעבר היומידור (Humidor), שדלתות הזכוכית שלו סוגרות על אוצרות הסיגרים של מרכז אמריקה, בעוד שהיא שמה פעמיה לעבר מדפי העונג.
כמה יפה הייתה כשהתיזה ענני בושם קטנים, פעם על פרק ידה הימני, פעם על השמאלי ופעם על אמת ידה הדקה והחזקה, מקרבת אף קטן אל העור שנספג זה עתה בריח החדש, מרחרחת את עצמה קלות ושוקעת לרגע בפענוח.
היא הוסיפה לרכון לעבר המדפים, שיער הברונזה שלה מכסה את פניה ברכנה אל המדפים הנמוכים, מעילה השחור נפער לצדדים ומגלה מתחתיו שמלה נדיבת מחשוף וקו שדיים שהוא דרך המלך לגן עדן, ברכת הגבר. אשריך תומר, איש הסדר והחריצות. בחר לך סיגרים כיד המלך, פרטאגס, צ'רצ'יל או קוהיבה. העבודה מתגמלת היטב, העולם מאיר פניו אליך והחיים נפלאים.
אוריאנה הציצה בשעונה. זמן להזדקף, לנער אבק כוכבים ולצאת אל המסדרונות הרחבים. היא לא בחרה מוצרים לקנייה כי לא לקנות ביקשה ולכן פנתה לצאת בין שתי הקופות, ללא תור. כשעמדה במרחק של שני צעדים מחוץ לחנות, גבר בחליפה כחולה כהה חסם את דרכה.
"אני מבקש ממך לבוא איתי", אמר לה בטון שקט ותקיף.
"אין לי זמן בשבילך" ענתה לו, מישירה מבט אל עיניו הכחולות.
מרחוק לכדה את מבטו של תומר שעמד בתור לשלם עבור הסיגרים שבחר. הוא הביט בה, קולט שיש כאן קצה של בעיה, ונפנה אל הקופאית שהביטה בו בחוסר סבלנות מאופק.
"אני חושב שלא תוכלי להמשיך אל הטיסה שלך", אמר לה האיש בחליפה והציג עצמו כאיש הביטחון של החנות. "אני מאמין שיש לך מוצרים השייכים לנו" הוסיף ואמר, שומר על הטון השקט.
"תומר!" - צעקה אוריאנה לבן זוגה, שזה עתה החזיר את כרטיס האשראי לארנקו – "תומר, הבנזונה לא נותן לי ללכת".
העברית התרוממה כאבני חצץ מעל ראשיהם של אנשי העסקים מהוקצעי-ההופעה. קולה היה על סף היסטריה. כה מהר הגיעה אל הסף. תומר הצטרף אל השניים ושאל באנגלית את איש הביטחון מה העניין. איש הביטחון אמר שהליידי מחזיקה במוצרים של החנות וזאת מבלי ששילמה עבורם, מה שעלול להיחשב במדינה הזאת כגניבה. הוא הציע לתומר למהר ולתפוס את הטיסה שלו מפני שהליידי, ככל הנראה, לא תעלה על הטיסה הזאת.
***
בחדר בו ישבו שלט ריח של שטיח שזה עתה עבר שאיבה. גם שמץ מאותו ענן קסום ריחף באוויר – מקורו בערימת המוצרים שנשלתה, מוצר אחר מוצר, מכיסי מעילה של אוריאנה. "תרשום" – הורה הגבר שפדחתו הייתה מקושטת בקומץ שיערות שנתחת מקצה לקצה והודק בג'ל שמנוני אל העור – "תרשום, דאודורנט רול און בריח אפרסק של "חלאבין", קרם לחות של "לנקום", תחליב גוף של "קשארל", "אולוויז אולטרא" - תחבושות הגיוניות עם כנפונים, קוטל יתושים..." – וכאן הפך והפך בבקבוק, מנסה לפענח את שם יצרן, עד שנכנע ואמר – "קוטל יתושים, זה מספיק". "גודל בינוני" הוסיף, והביט אל תוך עיניה של אוריאנה. "ותרשום גם שהיא בהחלט חושבת על הבחור שלה. בושם לגבר לא שכחה להביא לו ממסע הקניות שלה, Truth"" של "קלווין קליין". כאן הביט שוב לתוך עיניה כשהוא מוסיף – "בחירה מעולה, אבקש מאשתי שתקנה לי אותו ליום הנישואין שלנו".
תומר, מזיע בבלייזר הכחול שלו, ישב כשהוא מפנים את עובדת המטוס הממריא בלעדיהם ומחשב איזה מחיר יידרשו לשלם ומה המחיר שיהיה מוכן ויכול לשאת. כמי שעבד שלוש שנים מול רשויות התכנון והרישוי ההונגריות ידע שעניינים כגון אלה ניתן לסגור בפינות שקטות, העניין הוא המחיר. גם לעיתוי נודעת חשיבות וכמובן הדרך – כזו שלא תסכן אותך אבל תבהיר למעוניין שאיש ענייני אתה, איש שמטרתו היא לפתור בעיות וללכת קדימה. אלא שכששילם לסגן מנהל ועדת התכנון העירונית בעיר השדה המתפתחת , שניהם דיברו מעל לאותו פיגום. כעת היו הוא ואוריאנה בקומת המרתף, ואילו בעלי התגים - בקומה העשירית. לא דרך מומלצת לנהל מו"מ.
"הגברת קרוג גנבה מוצרים מהחנות. היא לא התכוונה לשלם עבורם. אנא חסכו ממני הסברים לא אינטליגנטים כי אני מזהה ששניכם אנשים על רמה. היא לא שכחה, היא גנבה". מלווה השיער דיבר בקול שקול ומדוד. שניהם האזינו, מקפידים שלא להפגין התרסה אך גם לא רפיון, ובעיקר שלא להוציא מילה שעלולה להפלילם, כי לך תדע מה זוממים מלווה-השיער הזה וחברו הבהיר, הצעיר ממנו.
"העונש במדינה שלנו על גניבה מחנות הוא ארבע שנות מאסר. זאת בהנחה שהשופט יתחשב בכם על היעדר עבר פלילי, כך אני מניח" – אמר ונשא עיניו בשאלה אילמת. "אך עלינו להביא בחשבון גם שהשופט עלול להתרגז על אנשים עשירים שאינם חסרים דבר וגונבים מתוך שעמום בלבד. מכאן ששלושים חודשים בבית הכלא נראים לי כתקופה הגיונית ביותר. אתה לא חושב כך, מקס?" פנה אל הבהיר.
"אני מניח שאתה צודק. יכול להיות שהיא תקבל רק שנתיים", השיב מקס.
"מקס בחור אופטימי. החיים עוד לא קלקלו אותו", אמר המלווה. "בכל מקרה, אין ספק שהתנאים בבתי הכלא בהונגריה טובים כיום לאין שיעור מהתנאים שהיו בשנות הקומוניזם", אמר והביט בהם בהבנה. "אני יודע, האמינו לי. היום זה כלום לעומת מה שהיה".
לתומר לא נשאר צבע בפנים. מאז הריץ אותו המ"כ בטירונות בצנחנים, אחרון, לבד, קורס מעייפות עם המאג, ומתחרט עד אחרון נימיו על ההתנדבות המטופשת שלו, לא עמד במצב כה חמור של חולשה.
"אפשר לפתור את הבעיה בינינו?" אסף את כל כוחו והישיר מבט שואל אל המלווה.
"אפשר לפתור כל דבר. יש לך הצעה?"
"חשבתי שאתם, בהיותכם מנוסים בבעיות מסוג זה, ובהתחשב בעובדה שזו תקלה חד פעמית שברור שלא תחזור עוד, תדעו איך ניתן לסדר את הנושא."
"האמת שאנחנו כמעט ולא נתקלים בגנבות. נכון, פעם זה היה יותר נפוץ, אבל בשנים האחרונות המקרים התמעטו, ולכן אני לא בטוח שיש לנו דרך קבועה להתמודד עם הבעיה."
"ברור לי שנעשתה כאן עבירה, שלמרות שנעשתה ללא כוונת זדון אלא מתוך טיפשות בלבד, הרי שיש מחיר לכל דבר. בכמה אתה מעריך את שווי המוצרים האלה, שברור שנשלם תמורתם?"
"שווי המוצרים שעל השולחן הוא 146.35$, אלא שברור לך שסכום זה לא ממש קשור לעובדה שבוצעה כאן גניבה. לו הייתה גונבת מוצר בשווי דולר אחד היינו מתייחסים לכך באותה חומרה. וברצוני להזכיר לך עובדה נוספת: אין אנו בטוחים כלל שלא גנבה מוצרים נוספים" אמר והביט אל תוך עיניי תומר. "בדקתם לה את כל הכיסים, אין עוד מוצרים".
"בדקנו את כל הכיסים אבל לא בדקנו אותה".
שקט השתרר בחדר, כאילו לאחר שנופל קרש מהפיגום בקומה העשירית על הפיגומים שמתחתיו.
"מה אתם רוצים?" שאל תומר ישירות, מדבר צנחנית בסיסית.
"אנחנו רוצים להבטיח שגם אם הגברת אוריאנה קרוג תשוב לארצנו עוד פעמים רבות, ואנו מקווים שכך תעשה, לא יעלה על דעתה לגנוב מוצרים מחנויות. אנחנו רוצים למנוע את מה שאנו מאמינים שנכון במרבית המקרים: 'פעם גנב תמיד גנב'".
"כמה אתם רוצים בשביל זה?" שאל תומר, מנסה את הגישה הישירה שממנה ביקש להימנע, מסתכן בהצעת שוחד, אבל מבין שלא נותרה כל תחמושת באמתחתו.
"לא ניתן לשחד אותנו, אם לזה אתה מתכון", הרים המלווה את קולו בטון חמור.
תומר השפיל את עיניו ואמר: "כן אדוני".
***
במרכז החדר שאליו הובלו תומר ואוריאנה ניצב ספסל מרופד. בסמוך לו ניצב כסא עץ. אלו היו הרהיטים היחידים בחדר. וילון כבד כיסה את החלונות. המלווה היטיב את סגירתם והורה לאוריאנה לשבת על הספסל. "אתה תעמוד בפינה", אמר לתומר. אוריאנה ישבה והביטה בתומר שהשפיל מבטו ארצה.
"הסירי את בגדייך, אני חייב לערוך עלייך חיפוש", אמר מקס ונעמד לידה בפישוק רגליים. אוריאנה, משלימה עם מצבה חסר המוצא, הניחה את המעיל השחור על הכסא, פרמה את כפתורי חולצתה הלבנה, השילה את מכנסי הכותנה הלבנים שלה ועמדה מולו. מקס סימן לה להמשיך. היא הושיטה ידיה לאחור וכעבור שנייה חזייתה הונחה על הכיסא. בגדיה נערמו עליו כאילו היה זה הכיסא בחדר השינה שלה. פטמותיה היו זקורות. עכשיו הסירה את תחתוניה וניצבה עירומה מול שני אנשי הביטחון ההונגרים.
מקס הניח יד על ערפה והוריד בכוח את ראשה לכיוון הספסל. אינסטינקטיבית הושיטה ידיה כמשענת. את רגליה פישק תוך שהוא מבאר לה את רצונו באמצעות בעיטה בקרסול. המלווה ניצב ליד תומר, כשלראשונה ניתן היה להבחין באקדח שבצבץ מנרתיק החגור למותניו.
מקס רכן לעבר אוריאנה, ידו חודרת ללא כל שהיות אל אבר מינה. הוא השהה אצבעותיו שם כדי שניות אחדות. ניתן היה להבחין שהיא זעה קלות. תומר לא יכול היה להתיק עיניו מהמתרחש. מקס אמר משהו בהונגרית למלווה ומשך את ידו. "היא נקייה" – אמר למלווה ונעמד לצידו – "רטובה אבל נקייה". עכשיו ניגש המלווה לכיוונה והורה לה לשכב על הספסל. "היא עומדת לקבל עונש" – פנה ואמר לתומר – "ואתה הסתובב אל הקיר. אם תעז להסתובב חזרה אפילו פעם אחת, תקבל גם אתה ממש אותו דבר".
תומר, לבן כצבע הקירות, הסתובב. מולו ראה את זווית החיבור שבין הקירות ואת חוד נעליו כשהשפיל עיניו ארצה.
מקס יצא מן החדר וחזר מייד כשבידו רצועת עור שחורה ועבה שרוחבה כרוחב קופסת סיגריות. ישבנה של אוריאנה – קטן וחטוב ולבן - היה פרוש לפניו. הוא ידע שלא ידעה הלקאה. עכשיו אחז בידית של הרצועה שאף היא עשויה עור הייתה, עור דחוס ומאסיבי, התבונן עוד רגע בישבן והניף עליו את הרצועה.
קול חבטת המפגש בין העור השחור לעור הצח הדהד בחדר וחצי שנייה לאחריו - קולה הזועק של האישה הצעירה.
תומר נרעד וכמעט הפנה את ראשו. המלווה הבחין בכך. הוא ניגש לוילון והתיר את רצועות הקטיפה הרחבות שתפקידן להחזיק את הוילון כאשר הוא מוסט לצדדים. ברצועה אחת, קשר את ידיו של תומר לאחור ואילו את האחרת כרך סביב עיניו והידק אותה בקשר חזק ולוחץ מאחורי ראשו.
עם הידוק הקשר נשמעה ההצלפה השנייה וה-"איי" הגבוה מכיוון הספסל.
ההצלפה השלישית ניחתה ולאחריה הרביעית, החמישית והשישית. ישבנה של אוריאנה היה אדום, ואמות ידיה רטובות מדמעות. המלווה ניגש לשולחן, נטל את התחבושת ההגיוניות המכונפות וניגש לאוריאנה. הוא אחז בשערות ראשה, משכן לאחור והניף את האולוויז מול פניה.
"את זה גנבת", הטיח בה, "נכון?"
"כן", בכתה אוריאנה את תשובתה.
"גנבת כי מה? כי חסר לך? כי את גנבת מקצועית? כי שיעמם לך?"
"לא מקצועית, לא, שיעמם לי" בחרה אוריאנה בתשובה מתוך תודעתה המעורפלת.
"גם לי משעמם לתפוש ברווזות בכייניות כמוך" צעק אל תוך פניה המלווה והנחית שתי הצלפות עוקבות על ישבנה. היא צרחה, והוא, בתגובה, הנחית שתיים נוספות.
"די מפגר אחד", צעקה אוריאנה בעברית, "תומר, איפה אתה, תומר?"
מי שאמור היה לעמוד לצידה של האישה, להיות המגן שלה, הגבר שלה, עמד קשור ונוטף זיעה מול הקיר, שומע את השפלתה וכאבה של מי שאך לפני שעה קלה הייתה היפיפייה קורנת שלו, שומע ואינו רואה דבר.
מקס ניגש לאוריאנה, וללא שהיות, סטר לה פעמיים בחזקה, סטירות שאיש מעולם לא ההין להכות בה, העדינה, שידעה אך לטיפות ופינוק. "פה את לא תדברי את השפה המזוינת שלך מהבית, הבנת? פה תדברי ככה שאנחנו נבין או שתשתקי!" אוריאנה המסכנה לא הצליחה להשיב דבר. מקס לקח שתי תחבושות היגייניות והצמידן לפיה בעזרת נייר דבק המשמש לאריזה. כשסיים נטל מהשולחן את דאודורנט הרול און והסיר את מכסהו. הוא גלגלו על הישבן הלוהט שתחתיו ורכן קמעה. "הממם... ריח נעים מאוד" – אמר. אז פישק את רגליה אל מעבר לשני צידי הספסל וגלגל את הראש המפיץ ריח אפרסק סביב איבר מינה. האגן שלה נע כמבקש את מגעו.
"את רוצה אותו בפנים, גנבת קטנה?" שאל בשקט אל תוך אזנה. היא המהמה, אם מתוך חוסר יכולתה לפתוח את פיה ואם מתוך חוסר יכולתה לומר בבירור את התשובה אפילו לעצמה. הוא קירב את ראשו החלקלק של הרול-און והעבירו על פני השפתיים הלחות. האגן שלה נע בעצמה כלפיו. היא רצתה אותו בתוכה. הוא נענה לבקשה שכולה שפת גוף, גוף שאינו במצב לומר דבר זולת אמת צרופה. הוא החדיר לאט את גליל הדאודורנט עד שנבלע כמעט כולו בתוכה. אז משכו לאחור ושב והחדירו.
המלווה ניגש אל תומר ואמר לו: "נראה שהחברה שלך די נהנית". תומר רעד ולא השיב. אז נפנה המלווה אל אוריאנה שישבנה האדום עלה וירד על ידו של מקס, והצליף בה בחזקה. צעקתה נבלעה כמעט עד תום, והוא שב והצליף. היא הגבירה את קצב תנועתה וההצלפה הבאה הקפיצה את ישבנה גבוה ככל שיכולה הייתה. הוא נפנה ממנה וניגש לתומר.
"היא תקבל עוד", אמר לתוך אזנו באנגלית ההונגרית המצמררת שלו. "מוכן להתחלף איתה? לקבל את ההמשך במקומה?" תומר גמגם ובעצמו לא הבין מה הוא אומר. "החברה שלך חוטפת מכות והיד של מקס בתוך הכוס שלה. אתה לא רוצה להתחלף איתה ? תוכל להציל אותה" אמר המלווה אל פניו של תומר.
תומר ידע שהוא נמצא ברגע מכונן בחייו. יכול הוא להזדקף, להפנות מבט ישיר אל עיניו של שובהו במעמד ביזארי זה ולחון את חברתו ממיטת עינויה. יהיה עליו לשכב עירום במקומה על הספסל ולהיות מוצלף במכות האיומות שנרעד למשמען ולמשמע התגובות שהפיקו. הוא לא הפנה ראשו.
"אתה נמושה", הטיח בו המלווה, "וכדאי שגם החברה שלך תדע את זה". "שלא תעז לזוז" ציווה עליו המלווה ופיתח את חגורת מכנסיו, את כפתורי מכנסיו ומשכם למטה, יחד עם תחתוניו, עד לקרסוליים.
"הישען על הקיר, אתה והזין הקטן שלך. כשבמטוס החברה שלך תתקשה לשבת אתה תבין מדוע, תבין אבל לא ממש תחוש. זה לא יהיה צודק", אמר המלווה והעביר את הרצועה השחורה לאט על ישבנו של תומר. "נכון שלא גנבת דבר, אתה לא פושע, אבל למען הצדק והאיזון, לא יכול להיות אחרת" – אמר והניף את הרצועה המצליפה על ישבנו הלבן של הצנחן במיל.
הייתה זו מכה ללא רחמים, מכה של גבר בגבר, מכה של גבר הפורע עלבונה של אישה מוצלפת. מגרונו של תומר יצאה צעקה בקול שלא הכיר. הצלפה נוספת באותה עצמה נחתה באותו מקום בדיוק וכך גם שלישית. אוריאנה שמעה את זעקותיו של תומר שנאספו אל תודעתה הגועשת, שם שצפו נהרות של כאב, השפלה, ואנרגיה מינית על סף התפרצותה. המלווה עבר אליה והטיח בה הצלפה. חזר אל תומר והצליף בו, וחוזר חלילה. צעקתו של תומר הדהדה בין הקירות וליוותה את אגנה המשתולל של אוריאנה אשר הטילה עצמה קדימה ככלבה, מתפרצת, נוהמת ומטלטלת ראשה.
מששקטה מעט עמד לצידה מקס, מתיר את פיה, נוגע קלות בשפתיה. המלווה הסיר את כיסוי העיניים, אחז בכתפו של תומר וסובב אותו. "אתה יכול עכשיו לראות את המערכה האחרונה, אתה תאהב את זה".
המלווה בא וניצב מצידה השני של אוריאנה השכובה עדיין על בטנה, מתנשמת במהירות וישבנה האדמומי החמוד להפליא זע קלות שבקלות.
שניהם, סימולטנית ממש, הפשילו את מכנסיהם והציגו אל מול פניה את אבריהם. זה של המלווה היה בעל מימדים מפתיעים. היא הבינה את שעליה לעשות. תומר ראה את ראשה עטור שיער הברונזה מתרומם ומסתיר מעיניו את המתרחש. ראשה נע קדימה ואחורה כשידו של המלווה מנחה את ראשה לקצב המבוקש. אז שלף עצמו מפיה והיא הכניסה במקומו את הזין של מקס. מקס הביט בה, הנאתו גלויה לעין, ונשא ממנה מבטו אל מנורת התקרה. הוא היה מגורה עד מאוד, זה ניכר, וכעבור שניות פלט זעקה כבושה ופלט את זרעו אל מעמקי גרונה.
תומר לא יכול היה להתיק עיניו מהמתרחש. הוא, שנגזר עליו לשפוך זרעו הרחק מהפה החושני, הרחק מפני הבובה העדינים, מהשיער המטופח, חזה באשה שהייתה שלו יונקת בדקדקנות טיפות זרע מגוי הונגרי נאלח. עוד רגע חלף והוא ראה את המלווה צועק עליה בהונגרית, מאבד את שלוותו, מטלטל את ידיו, אוחז בראשה ומגיע אל האורגזמה שלו בתוך פיה הקטן. המלווה הוסיף לדבר אליה בהונגרית שעה שעבר באצבעו על פיה, אוגר נוזל משולי פיה באצבעו ומטעימה בו, והיא מלקקת עד תום את האצבע.
לאחר שהרוו תשוקתם ארגנו שני האדונים בעלי השררה את עצמם, תוחבים את חולצותיהם לתוך מכנסיהם. המלווה התיישב בכסא מצית סיגריה בעוד שמקס התיר את ידיו של תומר. הוא נתן בידו את תחליב הגוף של קשארל. "גש אליה ומרח אותה בזה", אמר לו. תומר רכן להרים את מכנסיו ותחתוניו אך המלווה דרך עליהם ואמר: "לך אליה כמו שאתה, ממש כמו שאתה". תומר החל מדדה בצעדונים, חגורת מכנסיו נגררת ומקפצת.
אוריאנה הניחה לו למרוח את התחליב הקריר על ישבנה אך לא הביטה בו. לאחר מכן התרוממה מהספסל, נטלה אחד לאחד את פרטי לבושה והתלבשה. בנעלה את נעלי העקב שלה הרגישה שניתן בה הכוח לשוב ולצאת אל מסדרונות החיים שם בחוץ. "בושם המתנה שלך מונח על השולחן" אמרה לתומר, לקחה את תיק היד שלה ויצאה את החדר מבלי להעיף מבט אף לא באחד משלושת הגברים.
