מוש הולך לפסיכולוג – שיעורי בית
מאת מוש(נשלט){k}
12 ביולי 2007
"מה שלומך?"
"מצוין. ושלומך את?"
"טוב, תודה. נו, עשית שיעורי בית?"
חצי חיוך עולה על פניה כשהיא שואלת את השאלה. אני חושב שהיא חיכתה לרגע הזה. אני סוקר אותה שוב כדרכי. עכשיו כבר אפשר להגדיר את הלבוש שלה כתבנית קבועה. היא לובשת שחור, חלק. תמיד במכנסיים וחולצה, נעליים פשוטות. יש משהו אלגנטי בלבוש שלה, אבל מפריע לי העדר הנשיות שבו, היא כאילו מציבה עצמה בעולם שבו אין למיניות שלה תפקיד. התספורת, האיפור הכמעט בלתי נראה (יש לי עיניים חדות)... מנסה להשאיר את הכול במישור המקצועי. צודקת.
"מישהי הציעה לי לא לעשות שיעורים ולראות מה תעשי לי."
"מה אני יכולה לעשות לך?" היא משתוממת
"את יודעת, בעולם שלי לכל מעשה רע יש עונש."
"הבנתי, ואתה חובב עונשים."
"כן..."
"אז בעצם זה הכול משחק. אתה מסדר לעצמך עונשים כי זה מה שאתה אוהב, אז אין פה אלמנט אמיתי של שליטה – זה בעיקר מזוכיזם."
"זה נקרא 'שליטה מלמטה', ואגב, שולטים שונאים את זה. זה לוקח מהם את הכוח."
"אז אתה לא עושה את זה?"
"משתדל שלא."
"אז עשית שיעורים או לא?"
"כן, בערך."
"מה זאת אומרת?"
"מצאתי איזה קטע שכתבתי לה פעם. בתחילת דרכנו בעולם הזה נהגנו לכתוב אחד לשני הרבה. זו הייתה הדרך שלנו להגדיר דברים וגם לשתף אחד את השני. הייתה תקופה שהיא רצתה שאני אנסה להסביר לה מה אני מרגיש בזמן סשן, מה עובר לי בראש. אז מצאתי תיעוד של אחד הסשנים היותר טובים שהיו לנו בהתחלה, חשבתי פשוט להביא אותו אליך כפי שכתבתי אותו כי יש שם המון דברים שאולי יעזרו גם לך להבין מה עובר בראש בזמן סשן."
"אתה מרגיש נוח להיחשף כך כבר עכשיו? אני לא רוצה שתעשה את זה בגלל לחץ שלי."
בשביל זה באתי לכאן."
"טוב, אני אשמח לשמוע."
"בבקשה..."
***
דלת המקלחת נפתחת. ידה מופיעה ומניחה כיסוי עיניים מעור על סל הכביסה. "כשתסיים, שים את זה, רד על ארבע וקרא לי". הדלת נסגרת.
רעד קל חולף בכל גופי. מביט בעצמי במראה. פתאום העיניים נראות ירוקות מתמיד, השיער הפרוע מהמקלחת, גבוה, נחוש, מה גורם לך לעשות את זה? למה?
הקצף הלבן מרכך את הזיפים והסכין קוטעת אותם באבחה חדה. בלוטת האדרנלין מזרימה זרזיף דק ומוכר פנימה. מעביר יד על הפנים, חלק. לוקח אוויר, ממלא את החזה, בטוח. מי אתה בעצם? פעם היית יוצא מכאן החוצה וכובש אותה במיטה, היית נותן לה זיון חזק, חושני, מרגש. היית מפנק אותה, מלטף אותה, מרומם ומענג. היית גבר מושלם.
והיום? היום אתה מכסה את עיניך בכיסוי מעור שחור, יורד על 4 ליד דלת המקלחת, מודיע לה "אני מוכן, מלכתי" וצולל אל חוויה כואבת. מה קרה לך?
צליל העקבים החד מתקרב ומנקה את הראש ממחשבות זרות. הגוף ככלי ריק לשרת את צרכיה, לכאוב אותה, להכיל אותה, להתמלא בה. היא מצמידה אותי למגף שלה, ריח העור המוכר מעורר אותי מייד, זוחל לצידה על סף הסלון בו היא מתיישבת על גבי, אני נושא אותה מבלי לראות. מה היא תעשה לי? איך תכאיב לי? כיסוי העיניים נועד כדי להסתיר ממני, מה היא מסתירה? אל תחשוב – תשתחרר. אבל איך אני יכול להשתחרר, אני מבוהל מידי. ממה מבוהל? ממנה? איך אפשר. מכה ראשונה צונחת על התחת, מעוררת בחדות ומזרימה דם לאזור הכואב. גוף מטופש, הרי ככל שיהיה שם יותר דם זה יכאב יותר. המערכת בסכלותה מסרבת להקשיב להגיון ומזרימה עוד ועוד דם. המכה השניה נוחתת וכל מכה מגדילה את עצמת הכאב. אתה חושק שיניים? למה? תשתחרר – גניחת הכאב הראשונה בוקעת. יפה לך עבד.
היא נצמדת אלי מאחור, שדיה הרכים נמחצים לגופי. אני מגורה בעל כורחי, ידה מגששת אל איברי בזמן שהיא לוחשת לי באוזן "אתה חרמן?" כן! כן! כן! גופי צוהל כילד המשתובב בחוף הים. המוח הסורר ממאן להקשיב לגוף, משדר פקודה עילגת אל הפה הפולט איזו הברה לא ברורה. היא הופכת אותי על הגב ומתיישבת עלי. "אתה רוצה לראות?" כן! כן! כן! הפעם המוח והפה מתקשרים טוב יותר. "כן מלכתי". היא צוחקת. ידי נמתחות לאחור ונאזקות מתוחות לצדדים. היא מתחילה לעבוד לי על הפטמות. מלקקת, צובטת, נושכת. הידיים במקביל נרדמות, כמו עדר נמלים ענק מטייל עליהן. התחושה הזו חזקה מהכול, משתלטת על כל הגוף. ככה אי אפשר ליהנות, תגיד לה. מה פתאום להגיד לה? מה אתה חנון – תסבול. אבל זה סבל רע, הוא משתלט על הכול, היא לא התכוונה לזה. אז מה? עוד קצת סבל לא יזיק. לא יכול, אין לא יכול, אתה בכלל מרגיש מה היא עושה לך עכשיו למטה? איך אני יכול להרגיש כשכל כולי עסוק בלהתעצבן על הידיים האלה. טוב תגיד לה. אני אומר.
בן רגע הידיים משתחררות, הדם חוזר לזרום. הן נאחזות בשטיח בכוח. אני לא אזיז אותן. מבטיח.
היא מתרוממת אל השולחן ולוקחת משהו, רשרוש מוכר, בטח קרח. הגוף מכין עצמו בזמן שהמוח מלגלג עליו. למה אתה מכין את עצמך? לקור? לכאב? זה הרי בלתי נמנע! הרי שוב תזרים דם כמפגר בדיוק לנקודה הלא נכונה, לנקודה שתכאב יותר.
הקור מגיע, מצנן בכוח את הפטמות ומטייל למעלה. זה לא קרח, זה קור עדין יותר, צורב פחות, רך. הקור מטייל למעלה ומגיע אל השפתיים שלי, משהו מתוק, שוקולד? גלידה? המוח בצהלה אדירה מעלה סוויצ' ענק בראש, מתוק, טעים, חוויה, רגיעה. ערימת אסוציאציות הזויה פולשת פנימה ומשכיחה את מה שפוגע אחרי בדיוק בשנייה שאחרי – נשיכה עזה בפטמה. מתוק וכואב, סוכר ודם מתערבבים בגוף השיכור. טלטלה עזה בין ההתכווצות הכאבים לשחרור המתיקות. כיסוי העיניים שיורד ממני לא מועיל. הגוף מעורפל מידי. היא מלקקת, נושכת, משכרת אותי בלשונה החדה. אני מאבד תחושה, חיבור, זמן. אני צף סביב עצמי. שומע קולות שבוקעים מגופי – אנחות, הצלפות, לטיפות. מתישהו היא הפכה אותי שוב על הברכיים, מתישהו היא הצליפה בי מאחור ועל הזין, מתישהו היא עמדה מעלי ופקחתי את עיני לראות את מגפיה על ידי, את כוחה הגדול אל מול ניתוקי המוחלט – היא איבדה אותי ולא סיפרתי לה.
תחזור, תחזור לעצמך.
היא רוצה שאשרת אותה, שאלקק לה, שאפנק אותה. גופי המנותק מציית כמו מעצמו, עושה כל מה שצריך לעשות. מלקק, מפנק, מתרומם, מזיין, גומר, מתפרק ורק אז חוזר להתחבר.
זה הסוף? לא זו התחלה. גרדת את הקצה של המקום הנפלא ההוא.
עוד תגיע אליו, היא תיקח אותך לשם. ייקח כמה זמן שייקח. אתה בידיים טובות...
***
אני מרים את הראש מהדף ומביט בה. היא מרוכזת בי כולה.
"נגמר?"
"כן. מה את אומרת?"
"אני חושבת שאתה כותב יפה."
"תודה."
"אתה מתאר שם בליל של תחושות מטורף בזמן קצר נורא. אבל יש שם משהו שבלט לי נורא חזק..."
"מה?"
"אתה מתאר שם רגע שבו נרדמות לך הידיים ואתה סובל נורא. קראת לזה 'סבל רע'. אתה יודע למה אני מתכוונת?"
"כן, בטח."
"מה היה דווקא ברגע הזה שהקשה עליך כל כך? אתה סובל הצלפות ונשיכות וכאב ופתאום ידיים רדומות שוברות אותך? מה ההבדל בין סבל רע לסבל טוב? אתה עושה את ההפרדה הזו?"
"זה מוזר, אני יודע. זה כאילו כאב לא מתוכנן כזה, מציק כזה. מוציא אותי מהריכוז."
"אתה צריך להתרכז?"
"כדי להשתחרר באמת... כן. אני חייב לנקות מהגוף ומהראש הכול, אחרת אני לא ממריא."
"כן, זו עוד נקודה. כתבת שם שהיא איבדה אותך ולא הרגישה"
"כן. זה היה ממש בהתחלה, היא לא לגמרי ידעה לזהות את המצב שהייתי בו, את הספייס. החיבור בסשן נורא חשוב. היום היא מרגישה אותי כאילו אנחנו גוף אחד. זה היה התחלתי כזה, אבל מדהים. אני זוכר את הסשן הזה מאוד לטובה. זו גם הייתה תקופה שניסינו הרבה דברים, הכול היה חדש."
"מתגעגע לתקופה הזו?"
"כן ולא. יש בראשוניות משהו שתמיד מרגש יותר. נשיקה ראשונה תמיד תיחרט בראש וכנ"ל גם סשנים ראשונים. עדיין, היום הסשנים שלנו לא פחות מדהימים, חזקים יותר, בוגרים יותר. אני לא חושב שהייתי חוזר לאחור."
"הניתוק שלך מהגוף גם מעניין אותי. אתה כאילו יוצא מהגוף שלך וכך לא סובל מהכאב. זו תופעה שקיימת לרוב בלית ברירה אצל אנשים, כמו למשל נשים שנאנסות או שבויים שעוברים עינויים. הם מלמדים את הנפש לברוח מהגוף וכך סובלים פחות. אתה עושה את זה מבחירה."
"כן. מצד שני אני לא חושב שהנזק שנגרם לי הוא חמור או בלתי הפיך כמו במקרים שאת תיארת."
"אני מקווה מאוד שלא. הבריחה הזו היא זו שמעניינת אותי. ממה אתה בורח?"
"לא יודע. תגידי את."
"אנחנו ננסה לפתח את הנושא הזה בפעם הבאה בסדר? נתחיל מכאן?"
"בסדר גמור."
"היה סשן מרתק, אני חייבת להגיד לך."
"העונג היה כולו שלי."
***
לטור הקודם:
"מצוין. ושלומך את?"
"טוב, תודה. נו, עשית שיעורי בית?"
חצי חיוך עולה על פניה כשהיא שואלת את השאלה. אני חושב שהיא חיכתה לרגע הזה. אני סוקר אותה שוב כדרכי. עכשיו כבר אפשר להגדיר את הלבוש שלה כתבנית קבועה. היא לובשת שחור, חלק. תמיד במכנסיים וחולצה, נעליים פשוטות. יש משהו אלגנטי בלבוש שלה, אבל מפריע לי העדר הנשיות שבו, היא כאילו מציבה עצמה בעולם שבו אין למיניות שלה תפקיד. התספורת, האיפור הכמעט בלתי נראה (יש לי עיניים חדות)... מנסה להשאיר את הכול במישור המקצועי. צודקת.
"מישהי הציעה לי לא לעשות שיעורים ולראות מה תעשי לי."
"מה אני יכולה לעשות לך?" היא משתוממת
"את יודעת, בעולם שלי לכל מעשה רע יש עונש."
"הבנתי, ואתה חובב עונשים."
"כן..."
"אז בעצם זה הכול משחק. אתה מסדר לעצמך עונשים כי זה מה שאתה אוהב, אז אין פה אלמנט אמיתי של שליטה – זה בעיקר מזוכיזם."
"זה נקרא 'שליטה מלמטה', ואגב, שולטים שונאים את זה. זה לוקח מהם את הכוח."
"אז אתה לא עושה את זה?"
"משתדל שלא."
"אז עשית שיעורים או לא?"
"כן, בערך."
"מה זאת אומרת?"
"מצאתי איזה קטע שכתבתי לה פעם. בתחילת דרכנו בעולם הזה נהגנו לכתוב אחד לשני הרבה. זו הייתה הדרך שלנו להגדיר דברים וגם לשתף אחד את השני. הייתה תקופה שהיא רצתה שאני אנסה להסביר לה מה אני מרגיש בזמן סשן, מה עובר לי בראש. אז מצאתי תיעוד של אחד הסשנים היותר טובים שהיו לנו בהתחלה, חשבתי פשוט להביא אותו אליך כפי שכתבתי אותו כי יש שם המון דברים שאולי יעזרו גם לך להבין מה עובר בראש בזמן סשן."
"אתה מרגיש נוח להיחשף כך כבר עכשיו? אני לא רוצה שתעשה את זה בגלל לחץ שלי."
בשביל זה באתי לכאן."
"טוב, אני אשמח לשמוע."
"בבקשה..."
***
דלת המקלחת נפתחת. ידה מופיעה ומניחה כיסוי עיניים מעור על סל הכביסה. "כשתסיים, שים את זה, רד על ארבע וקרא לי". הדלת נסגרת.
רעד קל חולף בכל גופי. מביט בעצמי במראה. פתאום העיניים נראות ירוקות מתמיד, השיער הפרוע מהמקלחת, גבוה, נחוש, מה גורם לך לעשות את זה? למה?
הקצף הלבן מרכך את הזיפים והסכין קוטעת אותם באבחה חדה. בלוטת האדרנלין מזרימה זרזיף דק ומוכר פנימה. מעביר יד על הפנים, חלק. לוקח אוויר, ממלא את החזה, בטוח. מי אתה בעצם? פעם היית יוצא מכאן החוצה וכובש אותה במיטה, היית נותן לה זיון חזק, חושני, מרגש. היית מפנק אותה, מלטף אותה, מרומם ומענג. היית גבר מושלם.
והיום? היום אתה מכסה את עיניך בכיסוי מעור שחור, יורד על 4 ליד דלת המקלחת, מודיע לה "אני מוכן, מלכתי" וצולל אל חוויה כואבת. מה קרה לך?
צליל העקבים החד מתקרב ומנקה את הראש ממחשבות זרות. הגוף ככלי ריק לשרת את צרכיה, לכאוב אותה, להכיל אותה, להתמלא בה. היא מצמידה אותי למגף שלה, ריח העור המוכר מעורר אותי מייד, זוחל לצידה על סף הסלון בו היא מתיישבת על גבי, אני נושא אותה מבלי לראות. מה היא תעשה לי? איך תכאיב לי? כיסוי העיניים נועד כדי להסתיר ממני, מה היא מסתירה? אל תחשוב – תשתחרר. אבל איך אני יכול להשתחרר, אני מבוהל מידי. ממה מבוהל? ממנה? איך אפשר. מכה ראשונה צונחת על התחת, מעוררת בחדות ומזרימה דם לאזור הכואב. גוף מטופש, הרי ככל שיהיה שם יותר דם זה יכאב יותר. המערכת בסכלותה מסרבת להקשיב להגיון ומזרימה עוד ועוד דם. המכה השניה נוחתת וכל מכה מגדילה את עצמת הכאב. אתה חושק שיניים? למה? תשתחרר – גניחת הכאב הראשונה בוקעת. יפה לך עבד.
היא נצמדת אלי מאחור, שדיה הרכים נמחצים לגופי. אני מגורה בעל כורחי, ידה מגששת אל איברי בזמן שהיא לוחשת לי באוזן "אתה חרמן?" כן! כן! כן! גופי צוהל כילד המשתובב בחוף הים. המוח הסורר ממאן להקשיב לגוף, משדר פקודה עילגת אל הפה הפולט איזו הברה לא ברורה. היא הופכת אותי על הגב ומתיישבת עלי. "אתה רוצה לראות?" כן! כן! כן! הפעם המוח והפה מתקשרים טוב יותר. "כן מלכתי". היא צוחקת. ידי נמתחות לאחור ונאזקות מתוחות לצדדים. היא מתחילה לעבוד לי על הפטמות. מלקקת, צובטת, נושכת. הידיים במקביל נרדמות, כמו עדר נמלים ענק מטייל עליהן. התחושה הזו חזקה מהכול, משתלטת על כל הגוף. ככה אי אפשר ליהנות, תגיד לה. מה פתאום להגיד לה? מה אתה חנון – תסבול. אבל זה סבל רע, הוא משתלט על הכול, היא לא התכוונה לזה. אז מה? עוד קצת סבל לא יזיק. לא יכול, אין לא יכול, אתה בכלל מרגיש מה היא עושה לך עכשיו למטה? איך אני יכול להרגיש כשכל כולי עסוק בלהתעצבן על הידיים האלה. טוב תגיד לה. אני אומר.
בן רגע הידיים משתחררות, הדם חוזר לזרום. הן נאחזות בשטיח בכוח. אני לא אזיז אותן. מבטיח.
היא מתרוממת אל השולחן ולוקחת משהו, רשרוש מוכר, בטח קרח. הגוף מכין עצמו בזמן שהמוח מלגלג עליו. למה אתה מכין את עצמך? לקור? לכאב? זה הרי בלתי נמנע! הרי שוב תזרים דם כמפגר בדיוק לנקודה הלא נכונה, לנקודה שתכאב יותר.
הקור מגיע, מצנן בכוח את הפטמות ומטייל למעלה. זה לא קרח, זה קור עדין יותר, צורב פחות, רך. הקור מטייל למעלה ומגיע אל השפתיים שלי, משהו מתוק, שוקולד? גלידה? המוח בצהלה אדירה מעלה סוויצ' ענק בראש, מתוק, טעים, חוויה, רגיעה. ערימת אסוציאציות הזויה פולשת פנימה ומשכיחה את מה שפוגע אחרי בדיוק בשנייה שאחרי – נשיכה עזה בפטמה. מתוק וכואב, סוכר ודם מתערבבים בגוף השיכור. טלטלה עזה בין ההתכווצות הכאבים לשחרור המתיקות. כיסוי העיניים שיורד ממני לא מועיל. הגוף מעורפל מידי. היא מלקקת, נושכת, משכרת אותי בלשונה החדה. אני מאבד תחושה, חיבור, זמן. אני צף סביב עצמי. שומע קולות שבוקעים מגופי – אנחות, הצלפות, לטיפות. מתישהו היא הפכה אותי שוב על הברכיים, מתישהו היא הצליפה בי מאחור ועל הזין, מתישהו היא עמדה מעלי ופקחתי את עיני לראות את מגפיה על ידי, את כוחה הגדול אל מול ניתוקי המוחלט – היא איבדה אותי ולא סיפרתי לה.
תחזור, תחזור לעצמך.
היא רוצה שאשרת אותה, שאלקק לה, שאפנק אותה. גופי המנותק מציית כמו מעצמו, עושה כל מה שצריך לעשות. מלקק, מפנק, מתרומם, מזיין, גומר, מתפרק ורק אז חוזר להתחבר.
זה הסוף? לא זו התחלה. גרדת את הקצה של המקום הנפלא ההוא.
עוד תגיע אליו, היא תיקח אותך לשם. ייקח כמה זמן שייקח. אתה בידיים טובות...
***
אני מרים את הראש מהדף ומביט בה. היא מרוכזת בי כולה.
"נגמר?"
"כן. מה את אומרת?"
"אני חושבת שאתה כותב יפה."
"תודה."
"אתה מתאר שם בליל של תחושות מטורף בזמן קצר נורא. אבל יש שם משהו שבלט לי נורא חזק..."
"מה?"
"אתה מתאר שם רגע שבו נרדמות לך הידיים ואתה סובל נורא. קראת לזה 'סבל רע'. אתה יודע למה אני מתכוונת?"
"כן, בטח."
"מה היה דווקא ברגע הזה שהקשה עליך כל כך? אתה סובל הצלפות ונשיכות וכאב ופתאום ידיים רדומות שוברות אותך? מה ההבדל בין סבל רע לסבל טוב? אתה עושה את ההפרדה הזו?"
"זה מוזר, אני יודע. זה כאילו כאב לא מתוכנן כזה, מציק כזה. מוציא אותי מהריכוז."
"אתה צריך להתרכז?"
"כדי להשתחרר באמת... כן. אני חייב לנקות מהגוף ומהראש הכול, אחרת אני לא ממריא."
"כן, זו עוד נקודה. כתבת שם שהיא איבדה אותך ולא הרגישה"
"כן. זה היה ממש בהתחלה, היא לא לגמרי ידעה לזהות את המצב שהייתי בו, את הספייס. החיבור בסשן נורא חשוב. היום היא מרגישה אותי כאילו אנחנו גוף אחד. זה היה התחלתי כזה, אבל מדהים. אני זוכר את הסשן הזה מאוד לטובה. זו גם הייתה תקופה שניסינו הרבה דברים, הכול היה חדש."
"מתגעגע לתקופה הזו?"
"כן ולא. יש בראשוניות משהו שתמיד מרגש יותר. נשיקה ראשונה תמיד תיחרט בראש וכנ"ל גם סשנים ראשונים. עדיין, היום הסשנים שלנו לא פחות מדהימים, חזקים יותר, בוגרים יותר. אני לא חושב שהייתי חוזר לאחור."
"הניתוק שלך מהגוף גם מעניין אותי. אתה כאילו יוצא מהגוף שלך וכך לא סובל מהכאב. זו תופעה שקיימת לרוב בלית ברירה אצל אנשים, כמו למשל נשים שנאנסות או שבויים שעוברים עינויים. הם מלמדים את הנפש לברוח מהגוף וכך סובלים פחות. אתה עושה את זה מבחירה."
"כן. מצד שני אני לא חושב שהנזק שנגרם לי הוא חמור או בלתי הפיך כמו במקרים שאת תיארת."
"אני מקווה מאוד שלא. הבריחה הזו היא זו שמעניינת אותי. ממה אתה בורח?"
"לא יודע. תגידי את."
"אנחנו ננסה לפתח את הנושא הזה בפעם הבאה בסדר? נתחיל מכאן?"
"בסדר גמור."
"היה סשן מרתק, אני חייבת להגיד לך."
"העונג היה כולו שלי."
***
לטור הקודם:
