"כאן תמיד התעסקתי בשאלות שקשורות לבדס"מ. בסופו של דבר לשם כך התכנסנו כאן. גם היום אני שואל את עצמי שאלות על זה, אבל רובן מגיעות כהשלכות על הזוגיות שלי."

"ואז מגיעה הסטייה שלי. והופכת אותי למשהו אחר, שונה, חריג. לפחות בעיני אנשים. אני זוכר את המפגשים הראשונים שלנו, את עשית רושם של מישהי שמגלה עולם חדש. אני בטוח שהמפגשים האלה נחקקו אצלך יותר ממפגשים "רגילים" עם מטופלים אחרים. את חייבת להודות שזה נכון..."

"את יודעת זה מצחיק, לפני שהגעתי לכלוב הייתי בטוח שאני בן אדם באמת מעוות בראש. התרוצצו לי מחשבות ופנטזיות פסיכיות לגמרי שהייתי בטוח שאם מישהו ישמע עליהן יאשפזו אותי בכפייה."

"אתה סובל ממחסור?"
"סוג של. תראי, אנחנו מעולם לא היינו זוג שעושה בדס"מ 24/7. תמיד יש הפסקות שאגב בעיני הן דווקא טובות ותורמות. תמיד פחדתי שאם נעשה כל הזמן סשנים נון סטופ זה ימצה את עצמו בשלב מסוים. פשוט יש תקופות שההפסקות הופכות לארוכות מדי..."

"גבולות השליטה הם משהו שכל אחד קובע לעצמו. כדי להיכנס לעולם השליטה אנשים מוכנים הרבה פעמים לטשטש את הגבולות ולעשות המון. זה מוביל להרבה מאוד ניצול, גם ניצול כלכלי, גם ניצול מיני. אם אתה נכנס לעולם הזה לא מוכן אתה בקלות יכול להתמכר לזה ואז אתה כחומר ביד היוצר – עכשיו השאלה היא מי היוצר..."

"אני מתנצלת אם הרגשת שאני חוצה את הקווים. היו לי התלבטויות קשות לפני שעשיתי את זה אך ההחלטה ללכת על סשן עוצמתי כזה הייתה דווקא מהמקום הזה. הרגשתי שאתה קצת נינוח מדי כאן, הרגשת שאתה שולט בסיטואציה ולכן לא דרשת מעצמך להיפתח רגשית באמת.

הליכתה מפתיעה אותי שוב, צלילי עקבים חדים. במהלך שנותי למדתי לזהות עקבים ונעליים ע"פ הצליל שלהם. היא יודע לזהות סוגי עקבים ואופי הליכה בדיוק די גבוה. בכל זאת – פטישיסט. משהו ממש מוזר מתרחש כאן היום.
היא עוצרת מולי ובוחנת אותי במבט משועשע. לאחר מכן היא מתיישבת בכיסא הקבוע שלה מולי ומניחה רגל על רגל. המבט שלי באופן אינסטינקטיבי מתמקד במגפיים שלה, בדיוק מהסוג שאני אוהב.

"אתה מפחד מקליאופטרה?"
"כן. פחד מבוקר שכזה..."
"למה הכוונה פחד מבוקר?"
"זה כמו לעלות על רכבת הרים, אגב אני מת על רכבות הרים. כשאתה עולה אתה יודע די בוודאות שלא יקרה לך משהו רע. אתה עולה על מתקן שנועד להביא לך ריגוש מדהים דרך פחד – אתה מפחד, אבל זה פחד מבוקר..."

"יש לה מה בתחת?"
"באט פלאג. זה כמו מין פקק ששולטים שמים לפעמים לנשלטים שלהם בתחת, זה מגרה את פי הטבעת, מחרמן ומציק בו זמנית."
"לא נשמע כמו משהו נעים"
"זה נעים ולא נעים בו זמנית, חמוץ מתוק כזה..."

"אני לא מאמינה שבן אדם יכול להחזיק מעמד בהשפלה ובביטול עצמי כזה לאורך כל כך הרבה שנים, במוקדם או במאוחר זה יגמור אותו..."
"אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד זקוק לפירגון, תמיכה ואהבה. גם הזוגות האלה שאתה מדבר עליהם, חלקם הגדול נפרד או מגיע בסופו של דבר לכאן – אל הספה הזו שאתה יושב עליה"

יש איש אחד שחי בעולם שם בחוץ, זה יפתיע אותך אבל לאיש הזה לא קוראים מוש – יש לו שם אחר, יש לו עבודה, יש לו חברים, יש לו משפחה, ולא ממש בא לו שכל העולם ידע על הנטיות שלו. החשיפה הזו שאת מדברת עליה מתאפשרת רק בזכות הניתוק הזה בין מוש לאיש ההוא.

בוא נמשיך מהמקום בו הפסקנו בשבוע שעבר. ניסינו לגלות כיצד התחילה כל המשיכה שלך לעולם הסאדו-מאזו, סיפרת לי לאילו נשים נמשכת. הייתה שם נקודה מאוד מעניינת שהעלית, והייתי רוצה לנסות ולפתח אותה. סיפרת שבפנטזיות שלך אתה לא נמצא. איך אתה מסביר את זה?

"יצא לך לחשוב קצת מאז המפגש האחרון שלנו?"
"כן, בטח, בעיקר על זה שאולי כל הסיפור הזה הוא טעות אחת גדולה..."
"מה טעות? המפגשים שלנו?"
"כן. זה לא משהו אישי נגדך, פשוט החשיפה הזאת קצת בעייתית מבחינתי."

בתחילת דרכנו בעולם הזה, נהגנו לכתוב הרבה זה לזו. זו הייתה הדרך שלנו להגדיר דברים וגם לשתף אחד את השני. הייתה תקופה שהיא רצתה שאני אנסה להסביר לה מה אני מרגיש בזמן סשן, מה עובר לי בראש. אז מצאתי איזה קטע שכתבתי לה פעם, תיעוד של אחד הסשנים היותר טובים שהיו לנו בהתחלה, וחשבתי פשוט להביא אותו אליך כפי שכתבתי אותו, כי יש שם המון דברים שאולי יעזרו גם לך להבין מה עובר בראש בזמן סשן.

"יש לך טייפ קטן בבית ואת שומעת בו דיסק. את מאוד אוהבת את הדיסק וגם את הטייפ והכול נראה לך מושלם. יום אחד אני בא ומביא לך במקום הטייפ המסכן הזה, מערכת מדהימה עם סאונד מורכב פי אלף ווליום הרבה יותר חזק. פתאום את מגלה שאת הדיסק ששמעת עד היום אפשר לשמוע בווליום הרבה יותר חזק, ובסראונד אפשר גם לגלות בו הרבה כלים חדשים ותווים שלא שמעת בטייפ המצ'וקמק שלך".

על משמעות המילה "סשן", על הגעגוע לדברים שקרו ושטרם קרו, ועל החיים בעולם שיש בו עדיין בני מלוכה ועבדים. פגישה ראשונה על ספת הפסיכולוגית של מוש.

מתקשה אני לזכור האם את חטאת לי אי פעם. יתכן והאהבה מסמאת עיני, אך נדמה כי רק אני הוא החוטא בינינו, ואת המוחלת.
מוחלת לעבדך הקטן והנאמן, שלמרות שכל רצונו הוא להשביע את נפשך ולהעניק לך מנות קטנות של אושר, הוא מצליח שוב ושוב למעוד ולטעות ואת סולחת.