מוש הולך לפסיכולוג - מפגש ארבע עשרה
מאת מוש(נשלט){k}
17 במרץ 2008
"אני רוצה שנדבר היום על מוות"
"יאללה"
"יש לך בעיה עם זה?"
"ממש לא."
"או.קי. אתה מפחד מהמוות?"
"לא"
"איך זה הגיוני?"
"נראה לי הכי הגיוני בעולם. מה מפחיד במוות? אם אני מת אז אני מת. אני מפחד מדברים אחרים..."
"ממה אתה מפחד?"
"מאובדן, מנכות, מחוסר אונים. הרבה יותר מפחיד בעיני לחיות למשל כאדם מאוד חולה או נכה מאשר למות."
"אתה יודע אבל שרוב האנשים מפחדים מהמוות עצמו הרבה יותר"
"אני יודע. יש לי תפיסה קצת בעייתית לגבי מוות, משהו משפחתי אצלנו. אני מעריך שזה הכל מגיע מאבא שלי."
"מה מגיע מאבא שלך?"
"הגישה הזאת. יש לנו ראייה מאוד צינית לגבי העניין הזה, אנחנו בכלל משפחה מאוד צינית. אני ואחותי יכולים להסתובב בבית קברות במהלך לוויה ולהריץ דחקות על המצבות. אנחנו מדברים הרבה על המוות של עצמנו, כל הגישה היא כזו. אני יודע שיש בזה משהו קצת חולני אבל זאת האמת, אני המון פעמים חושב על המוות של האנשים הקרובים אלי, ממש ברמה של לתכנן את השבעה ולכתוב בראש הספדים..."
"למה בעצם אתה עושה את זה?"
"לא יודע. פעם חשבתי שאני כאילו מנסה להכין את עצמי למוות של אנשים אבל זה די מטופש, אתה לא באמת יכול להתכונן לדבר כזה. אני חושב שזה פשוט סוג של ביטוי להתעסקות שלי במוות."
"אתה נהנה להתעסק במשהו שמפחיד אנשים אחרים?"
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אני יודע שאני בן אדם שלא מתרגש בקלות מכלום, זה כולל מוות פציעות ודברים דומים. אני זוכר שאחרי שקליאופטרה ילדה את הבת הבכורה שלנו האחיות בחדר הלידה אמרו לי שאני אחד האבות הכי רגועים שהן פגשו, אבל ממש לא הרגשתי ככה."
"אז מה כן מפחיד אותך?"
"אמרתי לך, חוסר אונים או אובדן. המחשבה למשל שאני אאבד את אחד הילדים שלי או שמישהו יפגע בהם, המחשבה שאני אאבד את קליאופטרה, דברים כאלה מאוד מפחידים אותי. זה עדיין לא גורם לי לא לחשוב עליהם, להיפך. יש בי משהו שנהנה לחפור בדברים, אני מאלה שחייבים לגרד את הפצע כדי לראות כמה דם ירד ממנו."
"ואז מה?"
"ואז אני נרגע. אפילו מהשיחות איתך אני יוצא רגוע בלי שאני עושה כלום. עצם החשיבה וההתעסקות בדברים משחררת אותי."
"אתה חולק עם מישהו את המחשבות שלך על המוות?"
"לא ממש. אני לא מוצא טעם. אבל בכלל אני לא חולק הרבה דברים, חלק מהרעיון של המפגשים האלה היה לנסות להוציא החוצה דברים שמקננים בי ואין לי עם מי לחלוק אותם. אם כי זה גם חלקי."
"למה? אתה מפחד להוציא יותר מדי?"
"אולי. את יודעת זה מצחיק, לפני שהגעתי לכלוב הייתי בטוח שאני בן אדם באמת מעוות בראש. התרוצצו לי מחשבות ופנטזיות פסיכיות לגמרי שהייתי בטוח שאם מישהו ישמע עליהן יאשפזו אותי בכפייה."
"ואז גילית שזה לא המצב."
"גיליתי שיש הרבה יותר גרועים ממני. ככה התחיל החיבור שלי לכלוב במקור ולאנשים שבו. ובהתחלה היה באמת משהו נורא חופשי שאפשר לי ולכולם שם להוציא החוצה כל מה שמתרוצץ בראש בלי יותר מדי מחשבות על מה יגידו ואיך יפרשו את זה."
"ואז מה קרה?"
"לא יודע. אולי אני השתניתי. הגעתי לסוג של השלמה עם העניין הזה, אני כבר לא מרגיש חריג או חולה בראש. אני יודע שאני קצת יותר מופרע מאנשים אחרים, יודע למדר את המידע שאני משחרר החוצה וחי ממש בסדר עם העניין הזה."
"אבל עדיין מרגיש צורך לשחרר."
"כן. אבל אני חושב שממקום אחר. יש עכשיו בכלוב המון קטעים של התרפקות על העבר. אפילו פתחו פורום מיוחד לותיקים שאפשר לחזור בו אחורה בזמן ולהגיד איזה כיף היה פעם. ואם אני מנסה לפרק למה פעם היה לי יותר כיף אני חושב שזה גם בגלל העניין הזה, בגלל השחרור הזה שבו אני מוציא החוצה רעשים גדולים שהיו לי בתוך הראש, מגשים פנטזיות. זו גם הייתה התקופה הראשונה בה באמת התחלתי להתנסות בבדס"מ, לא רק דיבורים אלא מעשים. אז היו המון ניסיונות, ותהיות, וכמו כל דבר חדש זה תמיד מרגש ומסעיר יותר. ככל שעובר הזמן הכל נרגע ומרגש פחות. העובדות מוכיחות שאני עדיין כאן ועדיין צריך לשחרר דברים אבל זה פחות לוחץ מפעם."
"אולי גם אהבתם את זה שהכלוב היה פחות המוני?"
"אולי, לא יודע. בקהילות קטנות יותר אתה תמיד מרגיש איכותי יותר, זה די ברור. כשאתה אחד ממאה אתה שווה הרבה יותר מאשר אתה אחד מאלף. גם ככל שאתה מתבגר יותר ומחכים יותר, הצעירים ממך תמיד נראים לך רדודים ולא מבינים כלום."
"זה לא מייצר אצלך רצון ללמד אותם?"
"אצלי לא. אני לא חש צורך לחלוק את "הידע העצום" שלי עם הדור הצעיר. אני תמיד מנסה למצוא מה טוב בהם ולא להתנשא מעליהם אבל אין לי סבלנות או חשק לחנוך אף אחד. חוץ מזה בסופו של היום אנחנו כן דור אחר וזה כן משפיע על דברים"
"על מה למשל?"
"על תרבות דיבור, על סוג ההשכלה. אני למשל לא גדלתי עם אינטרנט, אני חושב שבני גילי והמבוגרים ממני מנהלים תרבות דיון אינטרנטית שדומה יותר לתרבות דיבור אמיתית. יש בזה יותר כבוד אחד לשני. אני חושב שהדור שגדל היום לומד לתקשר מראש באס אמ אס ומסנג'ר, זו צורת תקשורת שונה, הרבה פחות מחייבת. זה כמו שלדור שלי יש פחות כבוד למילה הכתובה מהדור שלפני, כך לפחות אני מרגיש."
"אתה עושה כאן הכללות מאוד גדולות."
"זה נכון. אבל אני כן מאמין שיש סוג של מנטאליות שקובעת. יש צורת חינוך, יש השפעות. ההורים שלי גדלו על ספרים, אנחנו גדלנו על טלוויזיה וקולנוע, היום גדלים על אינטנרט. אני לא אומר כאן מה טוב ומה רע, אבל תסכימי איתי שזה משפיע."
"אין לי ספק שזה משפיע. אבל רוצה לחזור רגע לנקודה שעלתה קודם לכן. אתה אומר שאתה עדיין לא חולק הרבה דברים, מסיבות כאלה ואחרות. חשוב לי להבין לאן אתה מנתב את מה שלא יוצא החוצה."
"למה את מתכוונת?"
"ברגע שאדם שומר בתוכו יותר מדי דברים במוקדם או במאוחר הם יצאו ממנו החוצה. הם ימצאו דרך להשתחרר. אתה מתאר פה את הדרכים שלך להתמודד עם נושאים בעיתיים, גם אם לא תמיד אתה מבין את זה – זו התמודדות!"
"תסבירי"
"זה כמו שהומור שחור זו דרך מסויימת להתמודד עם המציאות. אתה מנסה להקל על עיכול של דברים ע"י הפיכתם למצחיקים. תיאור ההתמודדות שלך עם נושא המוות למשל מלמד על הדרך שלך להתמודד עם החיים, אתה מושך את זה למחוזות שקרובים אליך יותר, הציניות, ההומור. מהמפגשים שלנו עד היום אני יכולה להגיד לך שאתה לא אדם חסר רגשות או מנותק, אין לי ספק שאתה מרגיש דברים. אני חושבת שנוח לך להכניס את הרגשות פנימה ולשדר החוצה ציניות והומור, אתה בוחר מקומות אחרים בהם אתה מוציא החוצה את הרגשות שלך."
"איפה?"
"במקומות בהם אתה מרשה לעצמך להשתחרר. דיברנו על זה בעבר שבסשנים אתה מרגיש מספיק חופשי כדי לשחרר הכל, כדי להרשות לעצמך להיות קטן, רגיש, פגיע. אני בטוחה שבמהלך סשנים אתה לא ציני ולא מצחיק. אפילו אמרת פעם שאתה לא מצליח לדבר בזמן סשנים, ואתה אחרי הכל אדם מאוד ורבאלי."
"זה נכון."
"שם הכל משתחרר. שם יורדות ההגנות של מוש הציניקן חסר התקנה, קר הרוח, הדברן, המצחיקן. שם אתה מתגלה בצורה האמיתית ביותר שלך, שם מותר לך להתרגש, לפחד, להחלש."
"אז מה את אומרת לי בעצם?"
"שאולי אתה צריך לנסות ולהביא יותר מהגישה שלך לבדס"מ אל החיים האמיתיים. אולי הגישה הזאת תשחרר אצלך חלק מהחסמים ומהמגננות שיש לך ביום יום."
"בעצם את אומרת לי, תכניס קצת יותר בדס"מ לחיים."
"אפשר לקרוא לזה ככה."
"זאת המלצה שאני מוכן לקבל."
"אני שמחה לשמוע..."
"יאללה"
"יש לך בעיה עם זה?"
"ממש לא."
"או.קי. אתה מפחד מהמוות?"
"לא"
"איך זה הגיוני?"
"נראה לי הכי הגיוני בעולם. מה מפחיד במוות? אם אני מת אז אני מת. אני מפחד מדברים אחרים..."
"ממה אתה מפחד?"
"מאובדן, מנכות, מחוסר אונים. הרבה יותר מפחיד בעיני לחיות למשל כאדם מאוד חולה או נכה מאשר למות."
"אתה יודע אבל שרוב האנשים מפחדים מהמוות עצמו הרבה יותר"
"אני יודע. יש לי תפיסה קצת בעייתית לגבי מוות, משהו משפחתי אצלנו. אני מעריך שזה הכל מגיע מאבא שלי."
"מה מגיע מאבא שלך?"
"הגישה הזאת. יש לנו ראייה מאוד צינית לגבי העניין הזה, אנחנו בכלל משפחה מאוד צינית. אני ואחותי יכולים להסתובב בבית קברות במהלך לוויה ולהריץ דחקות על המצבות. אנחנו מדברים הרבה על המוות של עצמנו, כל הגישה היא כזו. אני יודע שיש בזה משהו קצת חולני אבל זאת האמת, אני המון פעמים חושב על המוות של האנשים הקרובים אלי, ממש ברמה של לתכנן את השבעה ולכתוב בראש הספדים..."
"למה בעצם אתה עושה את זה?"
"לא יודע. פעם חשבתי שאני כאילו מנסה להכין את עצמי למוות של אנשים אבל זה די מטופש, אתה לא באמת יכול להתכונן לדבר כזה. אני חושב שזה פשוט סוג של ביטוי להתעסקות שלי במוות."
"אתה נהנה להתעסק במשהו שמפחיד אנשים אחרים?"
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אני יודע שאני בן אדם שלא מתרגש בקלות מכלום, זה כולל מוות פציעות ודברים דומים. אני זוכר שאחרי שקליאופטרה ילדה את הבת הבכורה שלנו האחיות בחדר הלידה אמרו לי שאני אחד האבות הכי רגועים שהן פגשו, אבל ממש לא הרגשתי ככה."
"אז מה כן מפחיד אותך?"
"אמרתי לך, חוסר אונים או אובדן. המחשבה למשל שאני אאבד את אחד הילדים שלי או שמישהו יפגע בהם, המחשבה שאני אאבד את קליאופטרה, דברים כאלה מאוד מפחידים אותי. זה עדיין לא גורם לי לא לחשוב עליהם, להיפך. יש בי משהו שנהנה לחפור בדברים, אני מאלה שחייבים לגרד את הפצע כדי לראות כמה דם ירד ממנו."
"ואז מה?"
"ואז אני נרגע. אפילו מהשיחות איתך אני יוצא רגוע בלי שאני עושה כלום. עצם החשיבה וההתעסקות בדברים משחררת אותי."
"אתה חולק עם מישהו את המחשבות שלך על המוות?"
"לא ממש. אני לא מוצא טעם. אבל בכלל אני לא חולק הרבה דברים, חלק מהרעיון של המפגשים האלה היה לנסות להוציא החוצה דברים שמקננים בי ואין לי עם מי לחלוק אותם. אם כי זה גם חלקי."
"למה? אתה מפחד להוציא יותר מדי?"
"אולי. את יודעת זה מצחיק, לפני שהגעתי לכלוב הייתי בטוח שאני בן אדם באמת מעוות בראש. התרוצצו לי מחשבות ופנטזיות פסיכיות לגמרי שהייתי בטוח שאם מישהו ישמע עליהן יאשפזו אותי בכפייה."
"ואז גילית שזה לא המצב."
"גיליתי שיש הרבה יותר גרועים ממני. ככה התחיל החיבור שלי לכלוב במקור ולאנשים שבו. ובהתחלה היה באמת משהו נורא חופשי שאפשר לי ולכולם שם להוציא החוצה כל מה שמתרוצץ בראש בלי יותר מדי מחשבות על מה יגידו ואיך יפרשו את זה."
"ואז מה קרה?"
"לא יודע. אולי אני השתניתי. הגעתי לסוג של השלמה עם העניין הזה, אני כבר לא מרגיש חריג או חולה בראש. אני יודע שאני קצת יותר מופרע מאנשים אחרים, יודע למדר את המידע שאני משחרר החוצה וחי ממש בסדר עם העניין הזה."
"אבל עדיין מרגיש צורך לשחרר."
"כן. אבל אני חושב שממקום אחר. יש עכשיו בכלוב המון קטעים של התרפקות על העבר. אפילו פתחו פורום מיוחד לותיקים שאפשר לחזור בו אחורה בזמן ולהגיד איזה כיף היה פעם. ואם אני מנסה לפרק למה פעם היה לי יותר כיף אני חושב שזה גם בגלל העניין הזה, בגלל השחרור הזה שבו אני מוציא החוצה רעשים גדולים שהיו לי בתוך הראש, מגשים פנטזיות. זו גם הייתה התקופה הראשונה בה באמת התחלתי להתנסות בבדס"מ, לא רק דיבורים אלא מעשים. אז היו המון ניסיונות, ותהיות, וכמו כל דבר חדש זה תמיד מרגש ומסעיר יותר. ככל שעובר הזמן הכל נרגע ומרגש פחות. העובדות מוכיחות שאני עדיין כאן ועדיין צריך לשחרר דברים אבל זה פחות לוחץ מפעם."
"אולי גם אהבתם את זה שהכלוב היה פחות המוני?"
"אולי, לא יודע. בקהילות קטנות יותר אתה תמיד מרגיש איכותי יותר, זה די ברור. כשאתה אחד ממאה אתה שווה הרבה יותר מאשר אתה אחד מאלף. גם ככל שאתה מתבגר יותר ומחכים יותר, הצעירים ממך תמיד נראים לך רדודים ולא מבינים כלום."
"זה לא מייצר אצלך רצון ללמד אותם?"
"אצלי לא. אני לא חש צורך לחלוק את "הידע העצום" שלי עם הדור הצעיר. אני תמיד מנסה למצוא מה טוב בהם ולא להתנשא מעליהם אבל אין לי סבלנות או חשק לחנוך אף אחד. חוץ מזה בסופו של היום אנחנו כן דור אחר וזה כן משפיע על דברים"
"על מה למשל?"
"על תרבות דיבור, על סוג ההשכלה. אני למשל לא גדלתי עם אינטרנט, אני חושב שבני גילי והמבוגרים ממני מנהלים תרבות דיון אינטרנטית שדומה יותר לתרבות דיבור אמיתית. יש בזה יותר כבוד אחד לשני. אני חושב שהדור שגדל היום לומד לתקשר מראש באס אמ אס ומסנג'ר, זו צורת תקשורת שונה, הרבה פחות מחייבת. זה כמו שלדור שלי יש פחות כבוד למילה הכתובה מהדור שלפני, כך לפחות אני מרגיש."
"אתה עושה כאן הכללות מאוד גדולות."
"זה נכון. אבל אני כן מאמין שיש סוג של מנטאליות שקובעת. יש צורת חינוך, יש השפעות. ההורים שלי גדלו על ספרים, אנחנו גדלנו על טלוויזיה וקולנוע, היום גדלים על אינטנרט. אני לא אומר כאן מה טוב ומה רע, אבל תסכימי איתי שזה משפיע."
"אין לי ספק שזה משפיע. אבל רוצה לחזור רגע לנקודה שעלתה קודם לכן. אתה אומר שאתה עדיין לא חולק הרבה דברים, מסיבות כאלה ואחרות. חשוב לי להבין לאן אתה מנתב את מה שלא יוצא החוצה."
"למה את מתכוונת?"
"ברגע שאדם שומר בתוכו יותר מדי דברים במוקדם או במאוחר הם יצאו ממנו החוצה. הם ימצאו דרך להשתחרר. אתה מתאר פה את הדרכים שלך להתמודד עם נושאים בעיתיים, גם אם לא תמיד אתה מבין את זה – זו התמודדות!"
"תסבירי"
"זה כמו שהומור שחור זו דרך מסויימת להתמודד עם המציאות. אתה מנסה להקל על עיכול של דברים ע"י הפיכתם למצחיקים. תיאור ההתמודדות שלך עם נושא המוות למשל מלמד על הדרך שלך להתמודד עם החיים, אתה מושך את זה למחוזות שקרובים אליך יותר, הציניות, ההומור. מהמפגשים שלנו עד היום אני יכולה להגיד לך שאתה לא אדם חסר רגשות או מנותק, אין לי ספק שאתה מרגיש דברים. אני חושבת שנוח לך להכניס את הרגשות פנימה ולשדר החוצה ציניות והומור, אתה בוחר מקומות אחרים בהם אתה מוציא החוצה את הרגשות שלך."
"איפה?"
"במקומות בהם אתה מרשה לעצמך להשתחרר. דיברנו על זה בעבר שבסשנים אתה מרגיש מספיק חופשי כדי לשחרר הכל, כדי להרשות לעצמך להיות קטן, רגיש, פגיע. אני בטוחה שבמהלך סשנים אתה לא ציני ולא מצחיק. אפילו אמרת פעם שאתה לא מצליח לדבר בזמן סשנים, ואתה אחרי הכל אדם מאוד ורבאלי."
"זה נכון."
"שם הכל משתחרר. שם יורדות ההגנות של מוש הציניקן חסר התקנה, קר הרוח, הדברן, המצחיקן. שם אתה מתגלה בצורה האמיתית ביותר שלך, שם מותר לך להתרגש, לפחד, להחלש."
"אז מה את אומרת לי בעצם?"
"שאולי אתה צריך לנסות ולהביא יותר מהגישה שלך לבדס"מ אל החיים האמיתיים. אולי הגישה הזאת תשחרר אצלך חלק מהחסמים ומהמגננות שיש לך ביום יום."
"בעצם את אומרת לי, תכניס קצת יותר בדס"מ לחיים."
"אפשר לקרוא לזה ככה."
"זאת המלצה שאני מוכן לקבל."
"אני שמחה לשמוע..."
