מוש הולך לפסיכולוג - מפגש שישי

"שלום"
"מצטער על האיחור"
"אין בעיה, הכל בסדר?"
"בסדר גמור, קצת בלאגן בעבודה"
"רוצה לספר לי?"
"סיכמנו שלא מדברים על העבודה שלי לא?"
"למה בעצם שלא נדבר על זה? מה כל כך מפחיד אותך בזה?"
"החשיפה, מן הסתם"
"אבל אתה חושף כאן הרבה יותר. אתה מכניס אותי לחדר המיטות שלך, לפנטזיות שלך ועדיין מפחד שאני אדע במה אתה עובד. יש בזה משהו מוזר..."
"בכלל לא. יש בזה משהו מאוד הגיוני. יש איש אחד שחי בעולם שם בחוץ, זה יפתיע אותך אבל לאיש הזה לא קוראים מוש – יש לו שם אחר, יש לו עבודה, יש לו חברים, יש לו משפחה, ולא ממש בא לו שכל העולם ידע על הנטיות שלו. החשיפה הזו שאת מדברת עליה מתאפשרת רק בזכות הניתוק הזה בין מוש לאיש ההוא."

היא משלבת רגליים לישיבה הקבועה שלה. כנראה שבלימודי פסיכולוגיה מלמדים על עקביות מוחלטת. בכל פעם שאני מגיע לכאן הכל נראה ומרגיש אותו דבר. כאילו הזמן נעצר כאן והכל נשאר אותו הדבר. התאורה, האווירה, הישיבה שלה, הבגדים שלה. אני נאלץ להודות ביני לביני שיש בזה משהו מרגיע ונעים. ממפגש למפגש אני מרגיש בבית יותר.

"אתה באמת חושב שקיימת הפרדה כזו?"
"בוא נאמר שאני די בטוח שאת מטפלת רק במוש, לכן השיחות שלנו יהיו רק עליו. הבחור השני ישאר בערפל בינתיים, זה יקל על שנינו."
"אין באמת אף אחד שיודע על זה?"
"יש את קליאופטרה כמובן ועוד כמה חברים מהכלוב, אבל מעבר לזה, לא, אף אחד לא יודע."
"וזה לא מפריע לך?"
"מאוד. זה משגע אותי למשל שהחברים שלי לא יודעים. למרות שקליאופטרה אמרה לי לא מזמן משפט מאוד חכם. היא אמרה שבדיוק כמו שאני לא מכניס את החברים שלי לחדר המיטות שלנו בעניינים אחרים, אין שום סיבה שאני אכניס אותם בעניין הזה. וזה נכון, אני לא יושב ומדבר עם החברים שלי על הפוזות שלנו במיטה, אז למה שאני אספר להם על זה שהיא קושרת אותי ומצליפה בי? זה לא עניינם."
"ובכל זאת זה מפריע לך..."
"כן. זה כאילו שאני מחביא צד שלם באישיות שלי ומפריע לי שהאנשים הקרובים אלי לא יודעים את זה. יש לי חברים טובים שהולכים איתי מגיל צעיר מאוד. הם לכאורה יודעים עלי הכל אבל על הקטע הזה אין להם מושג. את יודעת, בפורים האחרון התחפשנו למלכה ועבד. היה בזה משהו כיפי נורא בלהוציא את זה החוצה, ללכת למסיבה של חברים לבושים כמו מלכה ועבד."
"ומה קרה?"
"כולם נורא התלהבו מהתחפושת והרבה מהם שלו בצחוק אם זה באמת תחפושת. כמובן שאם מישהו היה מסתכל קצת לעומק הוא היה רואה שהציוד שהיה לנו היה יקר הרבה יותר מתחפושת סתמית. בכל מקרה, מבחינתי היה בזה משהו כיפי ומשחרר. והיא נראתה מדהים..."
"אנשים שמכירים אתכם לא קולטים עליכם? בסופו של דבר אתם מלכה ועבד, בטח רואים את זה..."
"לא. אנחנו לא מלכה ועבד שחיים 24/7 בעולם הזה. אנחנו זוג רגיל ושוויוני שאוהב נורא, יש לנו ילדים וביום יום אנחנו מתנהגים ועושים הכל רגיל לגמרי. כשזה מגיע לסקס, אז יוצאים המלכה והעבד החוצה – אגב, גם לא תמיד. לא כל סקס שלנו הוא סשן."
"אז יש כאן משהו שאני לא מבינה. זה בדיוק כמו שקליאופטרה אמרה לך – משהו שמתרחש רק בחדר המיטות שלכם. אתה לא מתאר כאן משהו שקיים בכל החיים שלך אלא רק במקומות מסוימים ובנקודות זמן מסויימות – למה כל כך חשוב לך שאנשים ידעו?"
"זו בדיוק השאלה שאני לא מצליח לענות עליה. כנראה יש שם משהו מעבר לזה. אני צריך את החשיפה הזו ואין לי הסבר למה. גם המפגשים האלה שלנו זו סוג של חשיפה שמבחינת קליאופטרה מיותרת לגמרי, אבל אצלי זה מרגיע משהו. אני מרגיש כאילו לפחות כאן אני יכול לעמוד ולצעוק "אני סוטה". יש בזה משהו מרגיע..."
"אתה רוצה שידעו שאתה סוטה? אולי בדיוק להיפך, אולי אתה רוצה שיחשבו שאתה לא סוטה. דווקא היום, העובדה שאתה מחביא את העניין הזה בחדרים סגורים הופכת אותך לסוטה, מישהו שמחביא בחדרי חדרים פרוורסיות. אולי ברגע שתוציא את זה החוצה יקבלו אותך ולא תהיה סוטה יותר?"
"אני לא בטוח. הומואים שיוצאים מהארון עדיין צריכים להתמודד עם יחס של הומואים, אבל לפחות הם מוציאים את זה החוצה, את ה"אני" האמיתי שלהם. זה שאני אוציא את הסטיות שלי החוצה לא יהפוך אותי לפחות סוטה בעיני אחרים, לפחות לא נראה לי..."
"אז למה בעצם?"
"תגידי את. בשביל זה אני משלם לך כל כך הרבה כסף..."
"אולי זה סוג של צורך בהכרה. אולי אתה לא מרגיש שלם מספיק עם עצמך ומנסה דרך הכרה של אחרים למלא את החורים החסרים. הרי גם המפגשים שלנו מיועדים לכאורה רק בשבילך ובכל זאת אתה מרגיש צורך לפרסם אותם ולקבל עליהם תגובות. אתה צריך את התגובות האלה, את ההכרה הזו. יש בך צד מאוד אמנותי וכמו כל אמן אתה צריך קהל. מעטים באמת יוצרים עבור עצמם, כל אחד מחפש את ההכרה אצל האחרים ואנשים יוצרים צריכים את זה יותר מהאחרים"
"זו כבר תיאוריה מעניינת יותר... על זה אני צריך לחשוב קצת. אני מודה שיש לי יחסי אהבה שנאה עם העניין הזה של קהל. אני רוצה שיקראו אותי ואני רוצה שיעריכו אותי, מצד שני יש מעט מאוד אנשים שאני באמת מעריך את דעתם ואת הביקורת שלהם. אני חושב שהמבקר הגדול ביותר שלי הוא אני, אני אף פעם לא באמת מרוצה ממה שאני עושה."
"שוב אנחנו חוזרים אל עניין ההלקאה העצמית?"
"סוג של מוטיב חוזר..."
היא מחייכת. הציניות שלי כאילו מחליקה לידה, לא נוגעת בה.
"אותי דווקא מעניין יותר החיבור של כל העניין הזה לחיי היום יום שלכם. אתה מתאר משהו שמלווה אותך כל כך הרבה שנים, אתה מגדיר אותו ממש כצד באישיות שלך ובכל זאת אתה אומר שהביטוי שאתה מוצא לזה הוא רק בחדר המיטות מדי פעם."
"נכון"
"זה בטח מייצר אצלך תסכול מסוים לא?"
"אולי קצת. מצד שני המצב שלי הרבה יותר טוב מאצל אחרים. קראתי כבר המון פעמים בכלוב על אנשים נשואים שבן הזוג שלהם לא יודע או לא מקבל את הנטיות שלהם. אנשים שכתוצאה מכך בוגדים, או נכנסים למערכות יחסים בהרגשה של חוסר. אנשים שמחפשים במשך שנים בן זוג שיספק להם את הצרכים האלו ולא מוצאים. אין לי ספק שאני עושה פשרות בזוגיות שלי, אבל עדיין יש לי הרבה יותר מלאחרים. זה מרגיע אותי..."
"זה באמת מרגיע אותך?"
"כן. בגדול החיים די פירגנו לי ואני משתדל להזכיר לעצמי את זה כמה שיותר. יש לי הרבה יותר מלרוב האנשים, בעיקר במונחי זוגיות. ככל שהשנים חולפות ואני רואה יותר ומשווה יותר, התחושה הזאת רק מתחזקת אצלי."
"ושאתה מזכיר את זה לעצמך, מה קורה?"
"זה גורם לי להתאמץ יותר כדי לשמור את מה שיש לי"
"אז אתה מוכן לעשות ויתורים..."
"אני מאמין שזוגיות היא תמיד עולם של פשרות וויתורים. החכמה היא למצוא את המאזן הנכון ואת בן הזוג הנכון שגורם לפשרות להפוך לקטנות וחסרות משמעות."
"אנחנו נעצור כאן היום, אבל בפעם הבאה הייתי רוצה להתחיל מהנקודה הזו, של הפשרות."
"אין שיעורי בית?"
"היום לא. בעצם אתה יודע מה – כן. נסה לחשוב על הפשרה הגדולה ביותר או הויתור הגדול ביותר שעשית עד היום עבור קליאופטרה והשיחה שלנו תתחיל משם..."
"כן המפקדת"
"שבת שלום חייל..."