מוש הולך לפסיכולוג - מפגש אחד עשרה
מאת מוש(נשלט){k}
22 בדצמבר 2007
"שלום"
"היי"
"מאוכזב?"
"האמת? לא. קיוויתי שתבואי ככה..."
היא יושבת מולי בפוזה הרגילה. כוס קפה גדולה ביד, מכנסיים וחולצה שחורים ארוכים, רגליים מקופלות מתחת לישבן, ללא איפור. כרגיל.
"באמת? לא אהבת את מה שקרה פה בפעם שעברה?"
"אני קצת חלוק בדעתי לגבי מה שקרה פה בפעם שעברה. החלק הרגשי שבי מאוד אהב את זה והתרגש, לקח לי כמה ימים להירגע מזה..."
"אבל..."
"אבל יש גם את הצד הרציונאלי שבי. הצד הזה קצת התקומם על מה שעשית, זה כאילו שיחקת לא הוגן במקום מסוים, ניצלת את הידע שאספת עלי כדי להשתמש בזה נגדי..."
"אתה מרגיש שעשיתי עם המידע הזה שימוש רע, שפגעתי בך?"
"לא בדיוק. לא נפגעתי ממך בשום צורה אבל הפרת במודע את האיזון בינינו לטובתך. זה קצת הפריע לי..."
היא מיישירה מבט אל תוך עיני.
"אני מתנצלת אם הרגשת שאני חוצה את הקווים. היו לי התלבטויות קשות לפני שעשיתי את זה אך ההחלטה ללכת על סשן עוצמתי כזה הייתה דווקא מהמקום הזה. הרגשתי שאתה קצת נינוח מדי כאן, הרגשת שאתה שולט בסיטואציה ולכן לא דרשת מעצמך להיפתח רגשית באמת. הפרת האיזון הזו שאתה מדבר עליה הייתה הכרחית מבחינתי להמשך הטיפול."
"סוג של סטירת לחי?"
"רגשית. כן."
"אוהב סטירות..."
היא צוחקת. אני מביט בה ומנסה לשחזר את הסצנה מהשבוע הקודם. אני מתקשה למצוא בה את השולטת העוצמתית שנתקלתי בה בשבוע שעבר. כנראה שבאמת יש בה הרבה מעבר למה שהיא נותנת לי לראות...
"אני רוצה שננסה להמשיך לרגע מהמקום בו הפסקנו..."
"בשביל זה את צריכה לנעול מגפיים..."
היא שוב צוחקת "זה לא יקרה"
"אני יודע. מאיפה את רוצה להמשיך..."
"הגענו למעשה להפרדה שלך בין הריגוש הפיזי והריגוש המנטאלי. אני רוצה שנתרכז לרגע בריגוש המנטאלי כי אני חושבת שהוא החשוב ביניהם. אני רוצה שנחזור רגע קצת אחורה בזמן..."
"או. קי..."
"אני רוצה שתנסה למצוא נקודות בילדות שלך שאתה זוכר השפלות. מקרים בהם הושפלת ע"י נשים, בנות, גברים..."
"יש סיפור אחד שאני ממש זוכר טוב. כשהייתי ביסודי לדעתי בכיתה ג' או ד' נסענו פעם באוטובוס הביתה. היו כמה ילדים ואחת מהן היתה מ' שהיתה הילדה שאני אהבתי. היא לכאורה היתה האהבה הראשונה שלי, אהבת ילדות כזו."
"או.קי... ומה קרה?"
"אני רק זוכר שמישהו אמר לי משהו מעליב ועלו לי דמעות בעיניים. הייתי ילד די בכיין. ואז היא אמרה לי "אוויי אל תבכה" בקול רם נורא ומאוד מעליב. כולם צחקו ואני נפגעתי עד עמקי נשמתי, הרגשתי קטן ומושפל. כמובן שלא הצלחתי להחזיק את עצמי ופרצתי בבכי. ירדתי מהאוטובוס בוכה ומועלב..."
"ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים..."
"כן. אבל זה מחשל. אני עם השנים פיתחתי הרבה מגננות."
"עדיין כנראה שנצרבה בך חוויה מאוד קשה מהרגע הזה אם אתה זוכר אותו בכזו בהירות, כל כך הרבה שנים אחרי שהוא קרה..."
"כנראה. אני זוכר את החולשה הנוראית הזו שאתה רוצה לעצור את הדמעות ולא מצליח"
"היו מקרים דומים לזה שאתה זוכר בתוך המשפחה? הורים או אחים?"
"דווקא לא ממש. אני הילד הקטן במשפחה מה שעושה אותי למפונק הקטן שהכי אוהבים, לא זוכר קטעים משפילים בתא המשפחתי דווקא."
"כשאתה חווה השפלות היום, מבחירה, התחושה דומה למה שהרגשת אז כילד?"
"לא... אולי כן בעצם... לא יודע. קשה לי להסביר אני רק יודע שזה מה שאני רוצה, שזה עושה לי טוב."
"אתה יודע שאחת הדרכים לטיפול בהלם קרב היא להחזיר את הפצוע למקום עצמו, לחוות שוב את החוויה בכדי לנסות ולהתמודד עם הטראומה מחדש."
"אז מה שאת אומרת זה שאני מנסה לחזור לטראומות ילדות שלי..."
"אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה כטראומות אבל אני חושבת שאתה בתת מודע שלך מנסה לפתור בעיות שהיו לך כילד. אתה אמרת לי יותר מפעם אחת שהיית ילד בכיין, נשמע שזה מציק לך. היית ילד חלש והחולשה הזו פגעה בך. מאוד יכול להיות שאתה מנסה להחזיר את עצמך למקום החלש הזה..."
"אבל למה לי לעשות את זה? הרי סבלתי אז. למה מבחירה אני אחזיר את עצמי למקום הזה..."
"דווקא מהמקום של הבחירה הגיוני שתחזור לשם. אתה בוחר במודע להציב את עצמך בסיטואציה רגשית דומה, רק שהפעם אתה מחליט לשים את עצמך שם ויש לך את היכולת לצאת משם, אתה מגיע לשם בעמדת המחליט – זה מחזק את הביטחון העצמי שלך."
"למה זה בעצם משנה מה הסיבה שמניעה אותי לעשות את זה? כל זמן שאני נהנה מזה וזה עושה לי טוב... איפה הבעיה כאן?"
"אני אסביר לך. אני מניחה בצד לרגע את כל עניין הנורמטיביות וההתנהגות המקובלת בחברה וכו'. לפני שני מפגשים אתה תיארת לי סיטואציה בה נחתכת באופן קשה בירך בזמן סשן וסיפרת שזה ריגש אותך מאוד מינית. הסיטואציה הזו הדליקה אצלי נורה אדומה. אתה אמנם חושב שאתה שולט ובוחר באופן מודע בכל האספקטים של נושא הבדס"מ אך למעשה אתה יושב כאן ומתאר לי את הניסיון שלך להביא את עצמך יותר ויותר אל הקצה. אתה אומר שאתה מאושר ומרוצה אך עדיין מחפש עוד ועוד ריגושים. אני חושבת שהקונפליקט הפנימי שלך גדול ממה שאתה מוכן להודות בו וברגע שאתה עצמך תבין אותו, זה יקל עליך."
"ואז תוכלי לרפא אותי?"
"אתה שוב בורח לציניות. אני לא חושבת שאתה חולה. אבל אין לי ספק שיש לך הרבה דילמות ושאלות אחרת לא היית מגיע לכאן ואחרת לא היית עושה מה שאתה עושה. הטיפול הזה לא נכפה עליך בשום צורה, אתה הגעת הנה בעצמך. עכשיו מגיע הרגע בו אתה צריך להתחיל להתמודד עם הבעיות והשאלות שעולות בזמן טיפול כזה"
"בסדר. בואי נתמודד..."
"מוש בן התשע או עשר, הילד הבכיין והחלש עדיין נמצא בתוכך. יכול להיות שאם תיתן לו לצאת החוצה זה ישחרר לך הרבה מתחים פנימיים."
"איך מוציאים אותו?"
"אתה יכול להרשות לעצמך לבכות למשל..."
"אני ממש מנסה. את יודעת שבמשך שנים לא הצלחתי לבכות בכלל, היה לי כמו חסם כזה שכנראה בניתי בשנים של ההתבגרות. אגב, אחד הדברים היחידים עד היום שגורמים לי לבכות זה כשמעליבים אותי, אבל גם זה מאוד קשה..."
"מה? להעליב אותך?"
"כן. אני כמעט ולא נעלב, צריך להיות ממש קרובים אלי כדי לפגוע בי."
"זה מאוד מעניין מה שאתה אומר לי כאן. תמשיך..."
"לפני 6 שנים עברתי סוג של חוויה מכוננת. הילדה שלי עברה ניתוח לב. העוצמה של האירוע הזה כאילו שחררה אצלי כל מיני חסמים ולתקופה מסוימת ממש בכיתי בקלות. בכיתי בסרטים, בכיתי מתוכניות מרגשות, באירועים. זה היה מאוד משחרר..."
"טוב, כנראה שעברת טלטלה רגשית שהצליחה לשחרר אצלך חסם כלשהו. ואז מה קרה?"
"כלום. כנראה שזה עבר לי. הסכר נסגר. יש תקופות שאני ממש מרגיש שתקוע לי גוש בגרון ולא יוצא. אני תמיד מקנא בנשים סביבי שפשוט בוכות וזה משחרר אותן. אני לא מצליח."
"הכאב בסשנים משחרר אותך?"
"מאוד. אחרי סשנים אני כאילו מרחף מקלילות. זה מנקה לי את הגוף ואת הנפש בצורה מדהימה."
"זה הגיוני. אתה מנקז החוצה את החולשה הזו שמציקה לך..."
"כנראה. את יודעת, תמיד הרגשתי שדווקא השולטים הם אלה שמגיעים ממקום של פיצוי על חולשה. הנשלטים תמיד נראו לי אנשים יציבים וחזקים יותר. נתקלתי לא אחת בנשים שולטות שהרגשתי שהן צריכות לפצות על כל מיני דברים, או לנקום."
"יכול להיות. אנחנו כאן כדי לנסות להבין אותך, לא כדי להבין את כל האחרים..."
"אבל יותר קל לי לדבר על אחרים..."
היא צוחקת.
"אנחנו בכל מקרה חייבים לסיים. אם ממש תרצה נוכל לדבר גם על האחרים בפעם הבאה. אני חושבת שאנחנו מתקדמים יפה..."
"אני שמח שאת מרוצה. I aim to please"
"תישאר באווירה הזו, אנחנו עוד נגיע רחוק יחד..."
"היי"
"מאוכזב?"
"האמת? לא. קיוויתי שתבואי ככה..."
היא יושבת מולי בפוזה הרגילה. כוס קפה גדולה ביד, מכנסיים וחולצה שחורים ארוכים, רגליים מקופלות מתחת לישבן, ללא איפור. כרגיל.
"באמת? לא אהבת את מה שקרה פה בפעם שעברה?"
"אני קצת חלוק בדעתי לגבי מה שקרה פה בפעם שעברה. החלק הרגשי שבי מאוד אהב את זה והתרגש, לקח לי כמה ימים להירגע מזה..."
"אבל..."
"אבל יש גם את הצד הרציונאלי שבי. הצד הזה קצת התקומם על מה שעשית, זה כאילו שיחקת לא הוגן במקום מסוים, ניצלת את הידע שאספת עלי כדי להשתמש בזה נגדי..."
"אתה מרגיש שעשיתי עם המידע הזה שימוש רע, שפגעתי בך?"
"לא בדיוק. לא נפגעתי ממך בשום צורה אבל הפרת במודע את האיזון בינינו לטובתך. זה קצת הפריע לי..."
היא מיישירה מבט אל תוך עיני.
"אני מתנצלת אם הרגשת שאני חוצה את הקווים. היו לי התלבטויות קשות לפני שעשיתי את זה אך ההחלטה ללכת על סשן עוצמתי כזה הייתה דווקא מהמקום הזה. הרגשתי שאתה קצת נינוח מדי כאן, הרגשת שאתה שולט בסיטואציה ולכן לא דרשת מעצמך להיפתח רגשית באמת. הפרת האיזון הזו שאתה מדבר עליה הייתה הכרחית מבחינתי להמשך הטיפול."
"סוג של סטירת לחי?"
"רגשית. כן."
"אוהב סטירות..."
היא צוחקת. אני מביט בה ומנסה לשחזר את הסצנה מהשבוע הקודם. אני מתקשה למצוא בה את השולטת העוצמתית שנתקלתי בה בשבוע שעבר. כנראה שבאמת יש בה הרבה מעבר למה שהיא נותנת לי לראות...
"אני רוצה שננסה להמשיך לרגע מהמקום בו הפסקנו..."
"בשביל זה את צריכה לנעול מגפיים..."
היא שוב צוחקת "זה לא יקרה"
"אני יודע. מאיפה את רוצה להמשיך..."
"הגענו למעשה להפרדה שלך בין הריגוש הפיזי והריגוש המנטאלי. אני רוצה שנתרכז לרגע בריגוש המנטאלי כי אני חושבת שהוא החשוב ביניהם. אני רוצה שנחזור רגע קצת אחורה בזמן..."
"או. קי..."
"אני רוצה שתנסה למצוא נקודות בילדות שלך שאתה זוכר השפלות. מקרים בהם הושפלת ע"י נשים, בנות, גברים..."
"יש סיפור אחד שאני ממש זוכר טוב. כשהייתי ביסודי לדעתי בכיתה ג' או ד' נסענו פעם באוטובוס הביתה. היו כמה ילדים ואחת מהן היתה מ' שהיתה הילדה שאני אהבתי. היא לכאורה היתה האהבה הראשונה שלי, אהבת ילדות כזו."
"או.קי... ומה קרה?"
"אני רק זוכר שמישהו אמר לי משהו מעליב ועלו לי דמעות בעיניים. הייתי ילד די בכיין. ואז היא אמרה לי "אוויי אל תבכה" בקול רם נורא ומאוד מעליב. כולם צחקו ואני נפגעתי עד עמקי נשמתי, הרגשתי קטן ומושפל. כמובן שלא הצלחתי להחזיק את עצמי ופרצתי בבכי. ירדתי מהאוטובוס בוכה ומועלב..."
"ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים..."
"כן. אבל זה מחשל. אני עם השנים פיתחתי הרבה מגננות."
"עדיין כנראה שנצרבה בך חוויה מאוד קשה מהרגע הזה אם אתה זוכר אותו בכזו בהירות, כל כך הרבה שנים אחרי שהוא קרה..."
"כנראה. אני זוכר את החולשה הנוראית הזו שאתה רוצה לעצור את הדמעות ולא מצליח"
"היו מקרים דומים לזה שאתה זוכר בתוך המשפחה? הורים או אחים?"
"דווקא לא ממש. אני הילד הקטן במשפחה מה שעושה אותי למפונק הקטן שהכי אוהבים, לא זוכר קטעים משפילים בתא המשפחתי דווקא."
"כשאתה חווה השפלות היום, מבחירה, התחושה דומה למה שהרגשת אז כילד?"
"לא... אולי כן בעצם... לא יודע. קשה לי להסביר אני רק יודע שזה מה שאני רוצה, שזה עושה לי טוב."
"אתה יודע שאחת הדרכים לטיפול בהלם קרב היא להחזיר את הפצוע למקום עצמו, לחוות שוב את החוויה בכדי לנסות ולהתמודד עם הטראומה מחדש."
"אז מה שאת אומרת זה שאני מנסה לחזור לטראומות ילדות שלי..."
"אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה כטראומות אבל אני חושבת שאתה בתת מודע שלך מנסה לפתור בעיות שהיו לך כילד. אתה אמרת לי יותר מפעם אחת שהיית ילד בכיין, נשמע שזה מציק לך. היית ילד חלש והחולשה הזו פגעה בך. מאוד יכול להיות שאתה מנסה להחזיר את עצמך למקום החלש הזה..."
"אבל למה לי לעשות את זה? הרי סבלתי אז. למה מבחירה אני אחזיר את עצמי למקום הזה..."
"דווקא מהמקום של הבחירה הגיוני שתחזור לשם. אתה בוחר במודע להציב את עצמך בסיטואציה רגשית דומה, רק שהפעם אתה מחליט לשים את עצמך שם ויש לך את היכולת לצאת משם, אתה מגיע לשם בעמדת המחליט – זה מחזק את הביטחון העצמי שלך."
"למה זה בעצם משנה מה הסיבה שמניעה אותי לעשות את זה? כל זמן שאני נהנה מזה וזה עושה לי טוב... איפה הבעיה כאן?"
"אני אסביר לך. אני מניחה בצד לרגע את כל עניין הנורמטיביות וההתנהגות המקובלת בחברה וכו'. לפני שני מפגשים אתה תיארת לי סיטואציה בה נחתכת באופן קשה בירך בזמן סשן וסיפרת שזה ריגש אותך מאוד מינית. הסיטואציה הזו הדליקה אצלי נורה אדומה. אתה אמנם חושב שאתה שולט ובוחר באופן מודע בכל האספקטים של נושא הבדס"מ אך למעשה אתה יושב כאן ומתאר לי את הניסיון שלך להביא את עצמך יותר ויותר אל הקצה. אתה אומר שאתה מאושר ומרוצה אך עדיין מחפש עוד ועוד ריגושים. אני חושבת שהקונפליקט הפנימי שלך גדול ממה שאתה מוכן להודות בו וברגע שאתה עצמך תבין אותו, זה יקל עליך."
"ואז תוכלי לרפא אותי?"
"אתה שוב בורח לציניות. אני לא חושבת שאתה חולה. אבל אין לי ספק שיש לך הרבה דילמות ושאלות אחרת לא היית מגיע לכאן ואחרת לא היית עושה מה שאתה עושה. הטיפול הזה לא נכפה עליך בשום צורה, אתה הגעת הנה בעצמך. עכשיו מגיע הרגע בו אתה צריך להתחיל להתמודד עם הבעיות והשאלות שעולות בזמן טיפול כזה"
"בסדר. בואי נתמודד..."
"מוש בן התשע או עשר, הילד הבכיין והחלש עדיין נמצא בתוכך. יכול להיות שאם תיתן לו לצאת החוצה זה ישחרר לך הרבה מתחים פנימיים."
"איך מוציאים אותו?"
"אתה יכול להרשות לעצמך לבכות למשל..."
"אני ממש מנסה. את יודעת שבמשך שנים לא הצלחתי לבכות בכלל, היה לי כמו חסם כזה שכנראה בניתי בשנים של ההתבגרות. אגב, אחד הדברים היחידים עד היום שגורמים לי לבכות זה כשמעליבים אותי, אבל גם זה מאוד קשה..."
"מה? להעליב אותך?"
"כן. אני כמעט ולא נעלב, צריך להיות ממש קרובים אלי כדי לפגוע בי."
"זה מאוד מעניין מה שאתה אומר לי כאן. תמשיך..."
"לפני 6 שנים עברתי סוג של חוויה מכוננת. הילדה שלי עברה ניתוח לב. העוצמה של האירוע הזה כאילו שחררה אצלי כל מיני חסמים ולתקופה מסוימת ממש בכיתי בקלות. בכיתי בסרטים, בכיתי מתוכניות מרגשות, באירועים. זה היה מאוד משחרר..."
"טוב, כנראה שעברת טלטלה רגשית שהצליחה לשחרר אצלך חסם כלשהו. ואז מה קרה?"
"כלום. כנראה שזה עבר לי. הסכר נסגר. יש תקופות שאני ממש מרגיש שתקוע לי גוש בגרון ולא יוצא. אני תמיד מקנא בנשים סביבי שפשוט בוכות וזה משחרר אותן. אני לא מצליח."
"הכאב בסשנים משחרר אותך?"
"מאוד. אחרי סשנים אני כאילו מרחף מקלילות. זה מנקה לי את הגוף ואת הנפש בצורה מדהימה."
"זה הגיוני. אתה מנקז החוצה את החולשה הזו שמציקה לך..."
"כנראה. את יודעת, תמיד הרגשתי שדווקא השולטים הם אלה שמגיעים ממקום של פיצוי על חולשה. הנשלטים תמיד נראו לי אנשים יציבים וחזקים יותר. נתקלתי לא אחת בנשים שולטות שהרגשתי שהן צריכות לפצות על כל מיני דברים, או לנקום."
"יכול להיות. אנחנו כאן כדי לנסות להבין אותך, לא כדי להבין את כל האחרים..."
"אבל יותר קל לי לדבר על אחרים..."
היא צוחקת.
"אנחנו בכל מקרה חייבים לסיים. אם ממש תרצה נוכל לדבר גם על האחרים בפעם הבאה. אני חושבת שאנחנו מתקדמים יפה..."
"אני שמח שאת מרוצה. I aim to please"
"תישאר באווירה הזו, אנחנו עוד נגיע רחוק יחד..."
