מוש הולך לפסיכולוג - מפגש שני

"רוצה קפה?" היא קוראת אלי מהמטבחון בקצה החדר.
"איזה קפה יש?"
"נס, שחור."
"מוותר."

הראש שלה מציץ החוצה בשאלה.

"אוהב אספרסו."

היא שולחת בי מבט מחייך ונעלמת שוב. אני מנצל את הרגע שלוקח לה להגיע עם הקפה ולהתיישב מולי כדי לסרוק עוד קצת את החדר. מולי מדפים עמוסי ספרים, חלקם מקצועיים וחלקם ספרי קריאה. דיפלומה קטנה במסגרת שחורה תלויה בקצה כאילו מנסה להחביא עצמה. אני מתחיל לסרוק את שמות הספרים.

"אוהב לקרוא?" היא מקפלת את רגליה לישיבה מזרחית ומחבקת את כוס הקפה.
"מאוד."
"נדבר על זה בהזדמנות. אני רוצה שנמשיך במקום שבו עצרנו בשבוע שעבר."
"בשמחה."

"התחלת להסביר לי על קליאופטרה ועל כל עניין המלכות והסאבים..."
"אני רואה שהפנמת את המושגים."
"אני מתארת לעצמי שיש עוד הרבה מושגים נוספים שאני צריכה ללמוד."
"יש עוד. אם כי רובם, בעיני, הם בעיקר בשביל הקטע. בשביל 'הקהילה'."
"מי זו 'הקהילה'?"
"קהילת הבדס"מ, את יודעת, הסוטים."

"אתה רואה את עצמך כסוטה?"
"תראי. בעיני ההגדרה של סוטה זה מישהו שחורג מהנורמאל, אז מהבחינה הזאת – כן, אני בהחלט חושב שאני סוטה. אני לא רואה בזה מילת גנאי או משהו כזה, להיפך."

היא לוקחת עוד שלוק ארוך מהקפה. אני מזהה ניצוץ של עניין עצום מסתתר מאחורי עיניה.

"אז הקהילה הזאת, זו בעצם חבורת סוטים..."
"בגדול, כן. זה מה שמגדיר אותה. זו חבורת אנשים שמאגד אותם נושא שמפריד אותם מהנורמאל. כן, 'חבורת סוטים' זו הגדרה יפה. אבל חייבים להפריד קצת, כי גם בקהילה הזו יש תתי קבוצות. יש יותר הארד קור ופחות הארד קור..."
"תסביר."

"תראי. יש מושג בקהילה שנקרא 'ונילי'..."
"כמו בגלידה?"
"הממם, כן. זו ההגדרה למעשה לאנשים רגילים, כמוך, שרואים בכל עולם הסאדו משהו מטורף ופסיכי. לרוב הם גם ילעגו לסטיות ,אם כי כמעט בטוח שלכל אחד מהם יש איזה סטייה או פטיש עמוק בארון. המרחק המוגדר מהם קובע גם את המיקום שלך בקהילה."

"אז איפה אתה ממוקם בהגדרות האלה?"
"אני חושב שאני סוג של ונילה קינקי."
"שמה זה אומר?"

"זה אומר שמבחינת אנשים רגילים מן הישוב אני אחשב לסוטה, אבל מבחינת חלק מהקהילה אני איחשב לסוטה מאוד 'לייט'. אני לא מאלה שרואים את הסאדו כדרך חיים מוחלטת. זה בעיני תבלין מדהים לחיים בכלל ולסקס בפרט, אבל אני לא רואה בזה יעוד או שליחות."

"וקליאופטרה?"
"קליאופטרה נכנסה לעולם הזה רק בעקבותיי. אני לא חושב שהיא הייתה שם אילולי הייתי מכניס אותה לשם. במקום מסוים אני חושב שהיא זו שמאזנת וגורמת לי לא להיכנס יותר עמוק לשם."

"וזה טוב?"
"אני לא שופט דברים בטוב ורע, זה המצב. עולם הסאדו שלנו הוא נורא פרטי ואישי. הגבולות זזים בכל פעם קדימה ואחורה על-פי החשק. לרוב על-פי החשק שלה. אני חושב שזה חלק מהקסם של העניין, וזה גם מה שעוזר לנו להחזיק את ההנאה הזאת לאורך זמן."

"אתה חושב שאחרת זה היה נמאס לך?"
"אני מאמין שכל דבר במינון מוגזם ממצה את עצמו בנקודה מסוימת. אני מביט מהצד על אנשים שנכנסים לעולם הזה, מתמכרים לחוויות וצוללים פנימה. בשלב מסוים הם תמיד יוצאים בחזרה, או לעיתים אפילו נפלטים ב'בום' חזרה למציאות, ואז מחפשים להם משהו יותר יציב וארוך טווח."

"זה עד כדי כך ממכר?"
"כן!"
"ואוו, איזה 'כן' מוחלט. תסביר לי למה."

"אני אתן לך דוגמא שבעיני ממחישה את זה הכי טוב: יש לך טייפ קטן בבית ואת שומעת בו דיסק. את מאוד אוהבת את הדיסק וגם את הטייפ והכול נראה לך מושלם. יום אחד אני בא ומביא לך במקום הטייפ המסכן הזה, מערכת מדהימה עם סאונד מורכב פי אלף ווליום הרבה יותר חזק. פתאום את מגלה שאת הדיסק ששמעת עד היום אפשר לשמוע בווליום הרבה יותר חזק, ובסראונד אפשר גם לגלות בו הרבה כלים חדשים ותווים שלא שמעת בטייפ המצ'וקמק שלך. את מגלה חוויית האזנה חדשה לגמרי, ואז את מגלה לתדהמתך שאת יכולה לשמוע באיכות כזאת גם דיסקים אחרים."

"זה עד כדי כך משמעותי?"
"כן!"
"אז אם זה כל כך טוב, למה כולם לא עושים את זה?"

"מהמון סיבות: בורות, פחד. אני חושב שפחד זה המרכיב העיקרי. הבדס"מ מאלץ אנשים לצאת מהמסגרות שהם חיים בהם, לוותר על דברים, ללכת רחוק. אנשים לא אוהבים לעשות את זה. אנחנו מתוכנתים כל חיינו ללכת בזרם, לחיות בתוך מסגרות. רוב הציפורים שתפתחי להם את דלת הכלוב יעדיפו להישאר בפנים. יותר חם ומרגיע שם."

"אולי זה לא מתאים לכל האנשים?"
"אמרתי לך כבר קודם, אני מאמין שכמעט לכל אחד יש את הסטייה שלו. אנחנו מגדלים שריטות בצורות שונות ולכן זה גם ברור שלא הכול מתאים לכולם. עדיין יש המון אנשים שלא מבינים עד כמה זה היה עושה להם טוב."

"בוא נחזור אליך ואל קליאופטרה."
"בואי."

"אמרת קודם שהיא הגורם המאזן בין שניכם."
"כן. היא זו שמחליטה כמה רחוק הולכים. כשהתחלנו, היא נורא פחדה עלי. הייתה נותנת לי הצלפה בתחת וישר רצה לחבק. אני זה שכל הזמן דחפתי אותה ללכת הרבה יותר קדימה. היום היא כבר מסוגלת לקחת אותי למקומות מאוד נמוכים, להוציא ממני את השחרור שאני כל כך מחפש, את הסאב ספייס."

"סאב ספייס?"
"כן. זה בעצם מהות כל העולם הזה. סוג של תחושת ריחוף שנורא קשה להסביר אותה, משהו מדהים."
"ואתה אומר שבשביל להגיע לספייס הזה, אתה צריך לרדת נמוך..."
"כן. זה מסובך להסביר..."

"אתה רוצה שנעזוב את הנושא הזה?"
"אני עוד צריך לחשוב איך לנסח את הדברים האלה. תראי, אני יודע שאני נשמע כאילו יש לי אג'נדה נורא מסודרת בנושא הזה, אבל זה ממש לא כך. הסיבה המרכזית שאני כאן היא כדי לנסות ולהבין את הסיפור הזה. הרבה פעמים ניסיתי להסביר לעצמי ולא הצלחתי להבין. יש תופעות שברורות לי, אבל יש כאלו שאין לי שום הסבר הגיוני עבורן."

"ואתה צריך הסבר כזה?"
"כנראה שכן. אחרת לא הייתי כאן."

"תראה, אני יותר מאשר אשמח לנסות ולמצוא יחד איתך הסברים. אל תחשוב שיש לי איזה ספר הסברים שאני אשלוף ואוכל לקטלג אותך להסביר הכול, אבל אני מעריכה שאם נעשה איזה תהליך יחד, נוכל לפתור חלק מהשאלות שלך."

"אני אוהב תהליכים."
"באמת?"
"לא."

"אז בוא ננסה לקצר את התהליכים כי נגמר לנו הזמן. שיעורי בית – בשבוע הבא אני רוצה שתספר לי על סשן, אחד מהראשונים שלך."

"לא ידעתי שמקבלים פה שיעורי בית."
"אתה רואה. כל יום לומדים משהו חדש."