מוש הולך לפסיכולוג - טור אישי חדש

"אני רוצה שנדבר היום על געגוע."
"אחלה פתיחה."
"סליחה?"
"אמרתי שזאת אחלה פתיחה. הייתי בטוח שבפעם הראשונה נדבר על הילדות שלי ועל ההורים שלי וכאלה... את יודעת, בקלישאה של הפסיכולוגית."
"אל תדאג, נגיע לכל הקלישאות. פשוט בסשן ראשון אני אוהבת לזרום קצת יותר אסוציאטיבי... מה? מה מצחיק?"
"כלום. 'סשן', אני משתמש במילה הזו לדברים אחרים."
"יותר נוח לך עם המילה 'פגישה' או 'מפגש'?"
"לא, לא, 'סשן' זה מצוין. פשוט משעשע."
"אתה רוצה שנדבר על זה?"
"אוה! עכשיו את מתחילה להישמע כמו פסיכולוגית."

היא מחייכת. אני סוקר אותה כמו שצריך בפעם הראשונה. שיער חום בהיר, דבש שכזה, ארוך, מפוזר ברישול על הכתפיים. עיניים חומות גדולות ומסוקרנות, אף צר וארוך. יפה, יופי מהסוג שאנשים אוהבים להתחתן אתו. מכנסיים שחורים וסוודר ירוק, נעליים שחורות פשוטות. היא מקפלת את הרגליים מתחת לספה שלה ומתיישבת עליהן. אני מעיף מבט סוקר סביבי. חדר חמים, ניכר בה שהשקיעה בעיצוב כדי לייצר אווירה נעימה ועוטפת.

"אז נדבר על געגוע?"
"בטח, מה שתגידי. את הפסיכולוגית."
"למה אתה מתגעגע?"
"לכל."
"מה זאת אומרת?"

"זה הקטע בגעגוע לא? זה הרי האופי המחורבן שלנו, תמיד אנחנו רוצים לחזור לאתמול, ללפני שבועיים, ללפני חמש שנים. בפרספקטיבה הכול תמיד נראה טוב יותר. אתה לא זוכר כמה שנאת את ביה"ס כשלמדת בו, אתה רק זוכר כמה היה כיף בהפסקה עם החבר'ה. אתה לא זוכר כמה היה רע בעבודה הקודמת, אתה רק זוכר את הדברים הטובים. אנחנו מסננים את החרא החוצה. טוב, אני לפחות."

"בכל זאת, תן לי משהו ספציפי שאתה מתגעגע אליו."
"אהממם, הדייט הראשון שלי עם קליאופטרה."
"קליאופטרה?"
"אשתי."
"אה, זה השם שלה?"
"לצורך העניין, את יודעת, מוש זה גם לא השם האמיתי שלי."
"או.קי. גם לזה עוד נגיע. בוא ספר לי על הדייט הראשון שלכם."

"נסענו לראות סרט בבית האופרה בת"א. לא בית האופרה החדש, ההוא שליד הטיילת."
"מכירה."
"טוב. אז יצאנו לראות את 'ארבע חתונות ולוויה אחת'. לפני זה ישבנו בבית קפה וקשקשנו".
"אתה זוכר על מה דיברתם?"
"ממש לא. שיחות של התחלה כאלה. אני זוכר שאני דיברתי הרבה והיא הקשיבה הרבה. טוב, תמיד הייתי הקשקשן בינינו."

"ואחרי הקפה...?"

"הלכנו לסרט. ישבנו בקולנוע וכל הסרט מזמזנו אחד לשני את הידיים, ליטופים עדינים שכאלה. אני בקושי זוכר מה היה בסרט בכלל. אחרי כמה שנים ראינו את הסרט שוב בטלוויזיה וצחקנו ששנינו לא זוכרים ממנו כמעט כלום. לא ממש היינו מרוכזים במסך."

"מה אחרי זה?"

"הלכנו לחוף הים, והתנשקנו. נשיקות רטובות כאלה, ארוכות. אני חושב שאלו היו הנשיקות הכי גרועות שלי אי פעם, אבל עדיין הזיכרון שלהן מחמם אותי. ואחרי כל זה היה לי נורא קשה ללכת למכונית בגלל שכאבו לי הביצים רצח."

היא שוב צוחקת. אני מתרווח לאחור. נראה לי לא רע סך-הכול כל הקונספט הזה. לדבר קצת על עצמי, להתעסק בי ורק בי, מה רע?

"ולזה אתה מתגעגע... למה בעצם? מה יש ברגע הספציפי הזה שאתה מתגעגע אליו?"

"אמרתי לך כבר, זו סתם דוגמא. באותה מידה אני מתגעגע להמון דברים אחרים: לטיולים, לחופשים, לחברים, לצחוקים כאלה ואחרים. אני מתגעגע לילדים שלי. אני מראש מתגעגע לדברים שעוד לא קרו."

"אתה מתגעגע לעתיד?"
"כן... משהו כזה."
"אתה מצחיק."
"אוף, אין לך מושג למה את נכנסת... אני דפוק אמיתי."
"באמת? אתה לא נראה כזה דפוק. במה מתבטאת הדפיקות שלך?"
"את רוצה שאני אשפוך הכל בסשן הראשון? חכי, סשן ראשון זה היכרות, לא?"
"צודק. תגיד לי מוש, איך הגעת אלי?"
"אהה, דרך המלכה לירז".
"מה? המלכה מי?"
"המלכה לירז. היא שאלה אם בא לי לכתוב טור קבוע, ואני חשבתי שזה יהיה קונספט נחמד לכתוב שיחות עם פסיכולוגית."
"אז המצאת אותי?"
"מדויק."
"אז בעצם אני וירטואלית. זה קצת שולל את העסק מעיקרו לא?"
"ובכן לא ממש. כשאני כותב דמויות אז אני תמיד מרגיש שיש להן חיים משלהם. זה הן שמדברות, אני רק כותב את המילים שלהן..."
"והמלכה לירז, היא מלכה אמיתית?"
"ברור. כמו קליאופטרה."
"גם קליאופטרה היא מלכה?"
"ברור."

היא שולחת בי מבט בוחן, מנסה להבין האם אני משתעשע בה ומהם בדיוק חוקי המשחק. אני משיב לה מבט רציני לחלוטין.

"אני מבלבל אותך?"
"קצת, אני מודה. חשבתי שכל עניין המלוכה עבר מן העולם."
"לא מהעולם שלי. בעולם שלי יש עדיין מלכות."
"ואם קליאופטרה שלך היא מלכה, למה זה הופך אותך? למלך?"
"חס ושלום. לנתין בממלכה, לסאב שלה."
"סאפ?"
"סאב. עם ב'. כמו בבון, כמו ביצה, כמו ביאפרה."
"הבנתי את הב'. מה זה סאב?"
"אהה... זה כבר שיחה בפני עצמה. זה הגדרה שמשתנה מאדם לאדם. בגדול זה מונח שבא מעולם הסאדו- מאזו..."
"תאמין או לא, הצלחתי לנחש שאנחנו מדברים על סאדו מאזו, אני פשוט לא מכירה את העולם הזה ואת המינוחים שלו."
"אוה, בדיוק בשביל זה אני כאן, בשביל ללמד אותך על זה."
"אני אשמח. יש לזה חלק נכבד בחיים שלך?"
"בהחלט."
"אז אני אשמח שנדבר על זה, אבל נדבר גם על דברים אחרים בחיים שלך."

"את הפסיכולוגית. רק תשתדלי לא להיות שיפוטית לגבי הסיפור הזה. אני יודע שמבחינת הרבה אנשים ע"פ העדפות שלי אני נחשב לסוטה מוזר."
"וזה מפריע לך שאנשים חושבים עליך ככה?"
"הם לא חושבים ככה עלי, הם לא יודעים את זה עלי, הם חושבים ככה על התופעה. אני את הסטיות שלי משאיר עמוק בארון."

"מבטיחה לא להיות שיפוטית, או לפחות לנסות להיות לא שיפוטית, ואם אני חורגת אני אשמח אם תעיר לי על העניין. אני חייבת לציין שלפי ההתחלה הזו נראה לי שיהיה לנו מעניין יחד."
"אני אשתדל לא לשעמם אותך."

"אני מודה לך."
"ואני מודה לך."