מוש הולך לפסיכולוג - מפגש שלוש עשרה

"שלום"

"אהלן"

"מה שלומך? עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה..."
"כן. הייתי קצת עסוק, אני מצטער. אני עובד כמו חמור..."
"לפחות אתה נהנה בעבודה?"
"חלק מהזמן. את מתה שנדבר על העבודה שלי אה?"
"לא. אני רוצה שנדבר על החיים שלך ומה לעשות, לעבודה תמיד יש חלק משמעותי בחיים שלנו."
"את מבינה אבל שהעבודה שלי חושפת אותי ואין לי כרגע עניין להיחשף. בואי נאמר שאני עוסק בתחום שאני אוהב ומעניין אותי. אני עובד קשה אבל מוצא בזה סיפוק רוב הזמן."

"אז כשאתה עובד קשה אתה מסופק?"
"מוש השור עובד וטוב לו, כך אומר השיר. כבר אמרתי לך שאני שור קלאסי."
"בסדר. מה עוד מעסיק אותך בימים אלה?"
"הגעגוע לבדס"מ."
"אתה סובל ממחסור?"
"סוג של. תראי, אנחנו מעולם לא היינו זוג שעושה בדס"מ 24/7. תמיד יש הפסקות שאגב בעיני הן דווקא טובות ותורמות. תמיד פחדתי שאם נעשה כל הזמן סשנים נון סטופ זה ימצה את עצמו בשלב מסוים. פשוט יש תקופות שההפסקות הופכות לארוכות מדי..."

"אז למה אתה לא יוזם משהו?"
"כי כמעט בכל הפעמים שאני יזמתי זה היה לא מוצלח. אם היא עושה סשן בשבילי ולא באמת מבפנים זה לא עובד."
"מה ההבדל בעצם? הצלפה זה הצלפה לא?"
"ממש לא! תראי זה אינדיבידואלי מאוד, אבל אני חושב שכשסשן מגיע ממקום של חיבור רגשי העוצמות שלו הן פי מאה יותר גדולות מאשר סשן טכני. זה קצת כמו ההבדל בין זיון עם מישהו סתם בשביל זיון לבין סקס עם מישהו שאתה אוהב. במקרה השני ההשקעה בבן הזוג והחיבור עושים את ההבדל."
"זה ברור. אני פשוט מתקשה להבין איך זה משנה סשן?"
"אה, בסשן זה הרבה יותר משנה. העוצמות בסשן הן מטורפות והרגישות בין השולט לנשלט מאוד חשובה. אני למשל בסשן לא מדבר בכלל, לא מצליח. כשהיא מחוברת אלי היא מסוגלת להביא אותי לגבהים כאלה שאי אפשר להסביר את זה וזה לא פשוט. הידיעה מתי להמשיך, מתי להקצין, מתי לשנות. הסדר של הדברים, להכל יש משמעות גדולה מאוד. לעומת זאת כבר היו סשנים בעבר שכאילו הכל היה נכון אבל לא עבד, לא התחבר ואז אי אפשר להמריא. את מבינה על מה אני מדבר?"

"בערך..."

"דמייני מסלול המראה. את עומדת בתחילתו ומתחילה להתקדם עליו. את מתחילה לאט, ואז צוברת מהירות, יותר מהר, יותר מהר, בשלב מסויים את מדליקה מבערים עד הסוף ואז ברגע הנכון מושכת למעלה וממריאה. כל טעות שלך בדרך עלולה לשנות הכל. אם תזיזי קצת את ההגה את יכולה לרדת מהמסלול, לפעמים אם המהירות גבוהה מדי ואת לא מרוכזת את עשויה להתרסק לתוך מגדל הפיקוח ליד, את חייבת לדעת בדיוק מה את עושה."
"הבנתי. אז מה שאתה אומר בעצם זה שאתה מעדיף לא לעשות סשן בכלל מאשר להתרסק למגדל פיקוח."
"נכון. רק שהייתה תקופה שהייתי ממש הנוסע המתמיד, כרגע אני בקושי זוכר איך נראה שדה התעופה..."
"וזה מתסכל אותך?"
"ברור. הקטע המדהים הוא שזה בכלל לא קשור לסקס רגיל, זה משהו נפרד. אבל יש נסיבות שכרגע מקשות על כל העניין, אין לי טענות או משהו כזה..."
"גם אם יש לך טענות זה בסדר. אתה כאן כדי לשחרר החוצה דברים ואם אתה מרגיש חוסר מסוים זה הגיוני שייווצר אצלך תסכול"
"אני פשוט מרגיש שזה קטנוני ולא הוגן להתמרמר על זה. את יודעת, אני משתדל לא להפוך לאחד מאותם אנשים שמתעסקים רק בעצמם כל היום. בתקופה האחרונה שמתי לב שאני מוקף כאלה מכל עבר, כאילו המנטליות שלנו היום היא לחיות רק בשביל עצמך. אולי בגלל זה יש המון זוגות שנפרדים."
"אתה חושב שזה לא בסדר לחשוב על עצמך?"
"זוגיות היא הקרבה. אני לא חושב שיש דרך לחיות שנים עם מישהו בלי להבין שזה כרוך בהקרבה. עכשיו אפשר לנהל דיון על גודל ההקרבה, על כמה אתה מוכן לוותר על עצמך בשביל האחר, על האהבה שלך לאחר והאם היא מצדיקה את ההקרבה שלך. אבל ההבנה שאתה צריך לוותר על דברים היא חלק מהעניין."
"אתה מן הסתם גם מקבל דברים, יש איזון בין השניים"
"ברור. זה מה שהופך את זה לאפשרי. הבעיה היא שאנחנו מתרגלים מהר מדי למה שאנחנו מקבלים, זו אחת הסיבות שאני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי מה שיש לי. אני רואה אנשים לידי שיש להם כל כך הרבה והם לא שמים לב בכלל, הם כל כך עסוקים בעצמם שהכל נראה להם טבעי. אנשים שיש להם זוגיות, ילדים, כסף, עבודה טובה, רק הפרמטרים האלה לבד הם דברים שאחרים יכולים לנסות כל חייהם להשיג. ועדיין הם לא שמים לב לזה, הם עדיין מרשים לעצמם להתמרמר ולקטר..."
"אני חייבת לעצור אותך. אני לא מסכימה איתך שזו בעיה. אושר לא מגיע מפרמטרים רציונאליים. אתה יכול להיות נשוי, עם ילדים, עם עבודה טובה ועדיין לא להיות מאושר ואתה יכול להיות מובטל מכוער ורווק ועדיין מאושר. האושר הוא דבר אמורפי מאוד וחלקלק, אתה לא יכול לעצור בן אדם ולנזוף בו כי לא טוב לו בחיים וזה בכלל לא משנה מה יש לו ומה אין לו."
"בטח שזה משנה. כשאדם חסר כל עומד ברחוב בגשם, בלי בית, בלי כסף, בלי אוכל, חולה, אחרי שהחיים התעללו בו בטירוף ואומר "רע לי" זה דבר אחד. זה שלידו עובר בחור צעיר, שלבוש טוב, שבע, שיש לו כל מה שהוא רוצה בחיים, נשוי עם ילדים, בית, כסף, פינוקים ואומר "איזה דיכאון, מגרד לי המרפק" זה פינוק!"
"אתה כרגע מקצין את המצב לכדי גיחוך. ברור שאחד שיש לו הכל ומתלונן על גירוד במרפק זה פינוק, אבל עדיין לאותו בחור יכול להיות דיכאון אמיתי שלא נובע מגירוד במרפק אלא מסיבות אחרות: אולי הוא נשוי לאישה שהוא לא באמת אוהב? אולי הוא לא מגשים את עצמו בעבודה? אולי הוא חולה במחלה קשה?"
"אלה שוב דברים אובייקטיביים. אני לא מדבר על דברים כאלה, אם יש לך סרטן אז סבבה – כנס לדיכאון. אני מדבר על אנשים שמרשים לעצמם להתפנק על שטויות, שלא רואים אף אחד ממטר סביבם."
"אני דווקא חושבת משהו אחר..."
"מה את חושבת?"
"אני חושבת שאתה פתאום מרחם על עצמך וזה מלחיץ אותך. אתה מנסה לשכנע את עצמך שהכל טוב וכועס על עצמך בגלל שלכאורה אין לך סיבה לקטר. אז הנה חדשות מסעירות: מותר לך לקטר! אתה בן אדם כמו כל אחד אחר וזכותך להרגיש בלי קשר לסיבות אובייקטיביות ושכלתניות."
"שלא תטעי – אני מקטר. אמרתי לך כבר שאני פולני, אנחנו מקטרים בכלל בלי לשים לב לזה. פשוט מרגיז אותי... את יודעת מה, אולי מה שמרגיז אותי זה שיש לי לגיטימציה לקטר הרבה יותר מאחרים ורוב הזמן אני לא עושה את זה. אמרתי לא מזמן לחבר שאמר לי שיש לו דיכאון שאני לא חושב שיש לו את הפריבילגיה הזו כרגע ואת יודעת מה – הוא לא באמת היה בדיכאון. הוא סתם מפונק!"
"מוזר..."
"מה מוזר?"
"שזה כל כך מרגיז אותך. למה בעצם זה כל כך מפריע לך?"
"לא יודע. אולי בגלל שאני סישנו אותי כבר הרבה זמן, זה מעצבן! אבל בלי קשר, אני יושב וקורא בלוגים של אנשים. אני מדבר עם אנשים. ואני פשוט מרגיש שאני מוקף בדור שלם שרק מקטר כל הזמן. לא יודע מאיפה זה בא. למה צריך להתעסק כל הזמן במה שלא טוב? למה צריך לבחוש כל הזמן בקרביים? למה אני צריך ללכת לפסיכולוגית כדי להתבכיין על זה?"
"אתה חושב שזה שאתה כאן זה חלק מהעניין הזה. אתה מרגיש שאתה מתבכיין כאן?"
"אולי... לא יודע..."
"אני מרגישה שיש בך כעס שכרגע מתנקז החוצה בלי סיבה אמיתית. אבל אין לי בעיה עם זה, כל זמן שזה אכן יוצא החוצה. לצערי אנחנו חייבים לסיים אבל תנסה לחשוב עד הפעם הבאה מה באמת מכעיס אותך, לא נראה לי שנגענו בנושאים האמיתיים..."
"שום דבר שסשן בריא לא יפתור..."
"טוב, אז אני מאחלת לך גם את זה..."