מוש הולך לפסיכולוג - מפגש חמש עשרה
מאת מוש(נשלט){k}
20 במאי 2008
"תגידי..."
"מה?"
"מה חשבת עלי בפעם הראשונה שראית אותי?"
"מה זאת אומרת?"
"איך התרשמת ממני? מה היה הרושם הראשוני שלך ממני?"
"אחרי המפגש הראשון שלנו?"
"לא, לא, ממש כשנפגשנו. כשנכנסתי ואמרתי שלום והתיישבתי כאן מולך. מה חשבת לעצמך..."
"אני לא זוכרת בדיוק, לא זכור לי משהו ספציפי, למה אתה שואל?"
"יש סיכוי שחשבת לעצמך – הנה עוד מטופל רגיל וסטנדרטי שהגיע אלי?"
"אני לא חושבת שיש לי מטופל שמוגדר אצלי כ"סטנדרטי" אבל אני עדיין לא כל כך מבינה את הנקודה שאתה מנסה להגיע אליה..."
"אני אסביר. אני רואה את עצמי כאדם רגיל מן הישוב. אני לא יפה במיוחד, לא מכוער במיוחד, לא שמן, לא רזה, לא גאון, לא מטומטם, יש לי עבודה רגילה, אני נשוי, יש לי כמעט 3 ילדים וכלב, אני גר בפרברים, ממש סוג של קלישאה. אני לא אחד שמסובבים אחריו את הראש, לא אחד שנחרט בזיכרון, לא אחד שמדברים עליו..."
"אני לא לגמרי מסכימה איתך, אבל תמשיך..."
"ואז מגיעה הסטייה שלי. והופכת אותי למשהו אחר, שונה, חריג. לפחות בעיני אנשים. אני זוכר את המפגשים הראשונים שלנו, את עשית רושם של מישהי שמגלה עולם חדש. אני בטוח שהמפגשים האלה נחקקו אצלך יותר ממפגשים "רגילים" עם מטופלים אחרים. את חייבת להודות שזה נכון..."
"בוא נניח שאני מודה, לצורך הדיון, עדיין לא הבנתי את הנקודה..."
"הנקודה היא שזה לא נכון. שאני באמת בן אדם רגיל, רגיל לגמרי, ושהמשיכה שלי לבדס"מ היא לא משהו כזה חריג. אני חושב שכמעט לכל אחד יש שריטה כזו או אחרת, לכל אחד יש את הפטישים שלו ואת הדפקונות שלו. פעם במסגרת העבודה שלי כתבתי טקסט על מישהי, כאילו קטע מבלוג, והיא אומרת שם שהיא בסך הכל ילדה טובה ראשון לציון שאוהבת כאב, זה הופך אותה למשוגעת?"
"אתה חושב שהיא משוגעת?"
"רוב האנשים יחשבו שכן. אני חושב שלא..."
"אז בעצם אתה מודאג מתגיות שאנשים ישימו עליך, על זה כל הדיון. אתה נכנסת אלי בפעם הראשונה וחשבתי שאתה בחור רגיל מן היישוב ואז התחלת לדבר על בדס"מ וכל התפישה שלי לגביך השתנתה – אתה מרגיש ששמתי עליך תווית שאתה לא אוהב?"
"תראי, אני מתפרנס מתוויות. אני חי בעולם הזה ואין לי ספק שכל דבר שאנחנו עושים אומר עלינו משהו. אם זה לבוש, אם זה רכב, אם זה התנהגות, הכל. אנשים מתקשרים כל הזמן עם הסביבה שלהם והם עושים חלק גדול מזה ע"י תוויות. הבעיה שלי היא התווית שאנשים נוטים לשים על בדס"מיסטים, תווית הסוטה או המשוגע."
"אתה חושב שזו התווית שיש לי עליך?"
"המקרה שלך קצת שונה כי את פסיכולוגית. אני מעריך שגם אם תיכנסי לשלוותא תתייחסי לאנשים שם אחרת מרוב האנשים שפשוט יכלילו אותם כ"משוגעים" וימשיכו הלאה. השאלה היא איזה תגית אנשים שמים ועל מי..."
"איזה תגית היית רוצה שישימו עליך?"
"ואוו שאלה טובה..."
"תודה"
"מה ההבדל בין תגית לתווית?"
"לא יודעת, מבחינתי לצורך הדיון זה אותו הדבר"
"המממ... בתחושת בטן הייתי רוצה תגיות רגילות כאלה: אבא, בעל, מוכשר, מצחיק, כל מיני כאלה... בטח שלא תגיות כמו משוגע או סוטה או דפוק..."
"זה מעניין שהראשונה שאמרת הייתה אבא ורק אחרי זה בעל, תיכף נחזור לזה, מה היית אומר על תגיות כגון: שונה, מיוחד, נועז, יצירתי..."
"הייתי חי איתם יופי"
"אז כל העניין מאוד פשוט. מונחים כגון משוגע או סוטה נובעים לרוב מסוג של בורות. אותם אנשים שדיברת עליהם קודם שחולפים ליד שלוותא, אין להם מושג מי נמצא בפנים. יותר מזה, במידה מסוימת מפחידים אותם האנשים שנמצאים בפנים. נוח להם לדעת שהאנשים האלה הורחקו מהחברה הנורמטיבית בה הם חיים, מכאן גם מגיע הביטוי "בית משוגעים". אני מודה שכשהתחלנו להיפגש גם לי הייתה בורות גדולה מאוד לגבי עולם הבדס"מ. לי לעומת רוב האנשים כן היה רצון ללמוד ולהבין את העולם הזה כחלק מהתהליך הטיפולי שאני עושה יחד איתך, אבל לרוב האנשים אין שום אינטרס להבין את העולם הזה. נוח להם לשים עליך תג של "סוטה" ולהמשיך הלאה."
"זה מחרפן אותי"
"זה טבעי לגמרי בעיני. אנשים מפחדים ממה שהם לא מבינים, אתה צריך לשמוח שאתה חי בחברה שכל פשעה הוא לשים עליך תווית."
"השאלה היא איפה עובר הקו בין משוגע או סוטה לבין מישהו עם בעיה. נניח אנורקסיה, זו בעיה נפשית נכון?"
"נכון"
"למה אנשים לא מפחדים מאנורקסיות? למה אנורקסיה מוגדרת כהפרעת אכילה ואני מוגדר כסוטה?"
"כי אנורקסיה הרבה יותר מובנת וברורה לאנשים. אנחנו חיים בעולם שמתעסק בצורה אובססיבית בהופעה ומשקל, אנורקסיה בעיני אנשים מובנת וברורה. במקום שאין בורות יש הרבה פחות פחד. זה בדיוק כמו שאנשים מתייחסים שונה לאיידס מאשר לסרטן, שתיהן מחלות קשות אבל הראשונה סובלת מבורות והשנייה הרבה פחות"
"אז אם אני מפרש נכון את מה שאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות יותר הסברה לבדס"מ"
"זה אולי קצת מצחיק אבל זה נכון, בהנחה שזה באמת כל כך מפריע לך. קח אותי בתור דוגמא: עד שפגשתי אותך לא ידעתי על העולם הזה כמעט כלום. הידע שלי התבסס בעיקר על סרטים או כתבות שראיתי בתקשורת והם לרוב מאוד חד צדדיים. היום אני יכולה להגיד לך שאני רואה בזה משהו אחר לגמרי וזה בזכותך. התגיות שהצעתי לך קודם היו ע"פ הראייה שלי כיום את עולם הבדס"מ ואת אלו שנמצאים בו. הראייה את העולם הזה דרך העיניים שלך שינתה לי את התפישה. אף אחד לא עשה את זה עבור כל האנשים האלה בחוץ..."
"תראי, יש אנשים שמנסים לצאת החוצה ולהסביר. הם לא רבים וברוב המקרים בראייה אובייקטיבית עדיין הם נראים קיצוניים. אגב, חלק גדול מאלו שמוכנים לצאת החוצה הם באמת קיצוניים יותר, דווקא אלו שמסמנים את המיינסטרים בבדס"מ בדרך כלל לא ירצו לתקשר את הנטיות שלהם לקהל הרחב."
"נו, אז קצת ביצה ותרנגולת. אותי מעניין ממתי אתה מתעסק בתגיות בכלל? לרוב זה מצביע על סוג של הגדרה עצמית שלתחושתי הייתה לך בצורה די מובהקת. אולי אתה צריך הגדרות חדשות?"
"אולי..."
"גם העובדה שבחרת לתייג את עצמך קודם כל כאבא ורק לאחר מכן כבעל מצהירה על משהו. כאילו אתה בוחן מחדש את מצבך בחיים. זה מאוד מעניין..."
"תראי, אם נשים בצד את העובדה שיש לי יום הולדת בעוד 3 ימים, אין ספק שהאבהות הולכת לתפוס מחדש מקום מאוד דומיננטי בחיים שלי. ממש בקרוב. גם בעבר זה גרם לי לבחון הרבה דברים מחדש, אולי זה מה שקורה כרגע."
"אני חושבת שאתה בעיקר צריך חיזוקים מחדש לדברים הקיימים. כמו העובדה שאתה לא באמת חריג או משוגע, זה חשוב לך כדי שתוכל לשמור על הסטטוס הבדס"מי שלך שלדעתי קצת נשחק בחודשים האחרונים."
"בואי נקרא לילד בשמו – אני מובטל בדס"מית"
"אני בטוחה שגם לקליאופטרה זה לא קל. אבל זה חלק מהמסע שאתם עושים יחד ומשהו בתוכי אומר לי שתעברו את זה ותחזרו לעבוד בדס"מית די בקרוב."
"מהפה שלך לאוזניים שלה..."
"יהיה בסדר. ומזל טוב בכל אופן, למפרע"
"תודה רבה."
"מה?"
"מה חשבת עלי בפעם הראשונה שראית אותי?"
"מה זאת אומרת?"
"איך התרשמת ממני? מה היה הרושם הראשוני שלך ממני?"
"אחרי המפגש הראשון שלנו?"
"לא, לא, ממש כשנפגשנו. כשנכנסתי ואמרתי שלום והתיישבתי כאן מולך. מה חשבת לעצמך..."
"אני לא זוכרת בדיוק, לא זכור לי משהו ספציפי, למה אתה שואל?"
"יש סיכוי שחשבת לעצמך – הנה עוד מטופל רגיל וסטנדרטי שהגיע אלי?"
"אני לא חושבת שיש לי מטופל שמוגדר אצלי כ"סטנדרטי" אבל אני עדיין לא כל כך מבינה את הנקודה שאתה מנסה להגיע אליה..."
"אני אסביר. אני רואה את עצמי כאדם רגיל מן הישוב. אני לא יפה במיוחד, לא מכוער במיוחד, לא שמן, לא רזה, לא גאון, לא מטומטם, יש לי עבודה רגילה, אני נשוי, יש לי כמעט 3 ילדים וכלב, אני גר בפרברים, ממש סוג של קלישאה. אני לא אחד שמסובבים אחריו את הראש, לא אחד שנחרט בזיכרון, לא אחד שמדברים עליו..."
"אני לא לגמרי מסכימה איתך, אבל תמשיך..."
"ואז מגיעה הסטייה שלי. והופכת אותי למשהו אחר, שונה, חריג. לפחות בעיני אנשים. אני זוכר את המפגשים הראשונים שלנו, את עשית רושם של מישהי שמגלה עולם חדש. אני בטוח שהמפגשים האלה נחקקו אצלך יותר ממפגשים "רגילים" עם מטופלים אחרים. את חייבת להודות שזה נכון..."
"בוא נניח שאני מודה, לצורך הדיון, עדיין לא הבנתי את הנקודה..."
"הנקודה היא שזה לא נכון. שאני באמת בן אדם רגיל, רגיל לגמרי, ושהמשיכה שלי לבדס"מ היא לא משהו כזה חריג. אני חושב שכמעט לכל אחד יש שריטה כזו או אחרת, לכל אחד יש את הפטישים שלו ואת הדפקונות שלו. פעם במסגרת העבודה שלי כתבתי טקסט על מישהי, כאילו קטע מבלוג, והיא אומרת שם שהיא בסך הכל ילדה טובה ראשון לציון שאוהבת כאב, זה הופך אותה למשוגעת?"
"אתה חושב שהיא משוגעת?"
"רוב האנשים יחשבו שכן. אני חושב שלא..."
"אז בעצם אתה מודאג מתגיות שאנשים ישימו עליך, על זה כל הדיון. אתה נכנסת אלי בפעם הראשונה וחשבתי שאתה בחור רגיל מן היישוב ואז התחלת לדבר על בדס"מ וכל התפישה שלי לגביך השתנתה – אתה מרגיש ששמתי עליך תווית שאתה לא אוהב?"
"תראי, אני מתפרנס מתוויות. אני חי בעולם הזה ואין לי ספק שכל דבר שאנחנו עושים אומר עלינו משהו. אם זה לבוש, אם זה רכב, אם זה התנהגות, הכל. אנשים מתקשרים כל הזמן עם הסביבה שלהם והם עושים חלק גדול מזה ע"י תוויות. הבעיה שלי היא התווית שאנשים נוטים לשים על בדס"מיסטים, תווית הסוטה או המשוגע."
"אתה חושב שזו התווית שיש לי עליך?"
"המקרה שלך קצת שונה כי את פסיכולוגית. אני מעריך שגם אם תיכנסי לשלוותא תתייחסי לאנשים שם אחרת מרוב האנשים שפשוט יכלילו אותם כ"משוגעים" וימשיכו הלאה. השאלה היא איזה תגית אנשים שמים ועל מי..."
"איזה תגית היית רוצה שישימו עליך?"
"ואוו שאלה טובה..."
"תודה"
"מה ההבדל בין תגית לתווית?"
"לא יודעת, מבחינתי לצורך הדיון זה אותו הדבר"
"המממ... בתחושת בטן הייתי רוצה תגיות רגילות כאלה: אבא, בעל, מוכשר, מצחיק, כל מיני כאלה... בטח שלא תגיות כמו משוגע או סוטה או דפוק..."
"זה מעניין שהראשונה שאמרת הייתה אבא ורק אחרי זה בעל, תיכף נחזור לזה, מה היית אומר על תגיות כגון: שונה, מיוחד, נועז, יצירתי..."
"הייתי חי איתם יופי"
"אז כל העניין מאוד פשוט. מונחים כגון משוגע או סוטה נובעים לרוב מסוג של בורות. אותם אנשים שדיברת עליהם קודם שחולפים ליד שלוותא, אין להם מושג מי נמצא בפנים. יותר מזה, במידה מסוימת מפחידים אותם האנשים שנמצאים בפנים. נוח להם לדעת שהאנשים האלה הורחקו מהחברה הנורמטיבית בה הם חיים, מכאן גם מגיע הביטוי "בית משוגעים". אני מודה שכשהתחלנו להיפגש גם לי הייתה בורות גדולה מאוד לגבי עולם הבדס"מ. לי לעומת רוב האנשים כן היה רצון ללמוד ולהבין את העולם הזה כחלק מהתהליך הטיפולי שאני עושה יחד איתך, אבל לרוב האנשים אין שום אינטרס להבין את העולם הזה. נוח להם לשים עליך תג של "סוטה" ולהמשיך הלאה."
"זה מחרפן אותי"
"זה טבעי לגמרי בעיני. אנשים מפחדים ממה שהם לא מבינים, אתה צריך לשמוח שאתה חי בחברה שכל פשעה הוא לשים עליך תווית."
"השאלה היא איפה עובר הקו בין משוגע או סוטה לבין מישהו עם בעיה. נניח אנורקסיה, זו בעיה נפשית נכון?"
"נכון"
"למה אנשים לא מפחדים מאנורקסיות? למה אנורקסיה מוגדרת כהפרעת אכילה ואני מוגדר כסוטה?"
"כי אנורקסיה הרבה יותר מובנת וברורה לאנשים. אנחנו חיים בעולם שמתעסק בצורה אובססיבית בהופעה ומשקל, אנורקסיה בעיני אנשים מובנת וברורה. במקום שאין בורות יש הרבה פחות פחד. זה בדיוק כמו שאנשים מתייחסים שונה לאיידס מאשר לסרטן, שתיהן מחלות קשות אבל הראשונה סובלת מבורות והשנייה הרבה פחות"
"אז אם אני מפרש נכון את מה שאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות יותר הסברה לבדס"מ"
"זה אולי קצת מצחיק אבל זה נכון, בהנחה שזה באמת כל כך מפריע לך. קח אותי בתור דוגמא: עד שפגשתי אותך לא ידעתי על העולם הזה כמעט כלום. הידע שלי התבסס בעיקר על סרטים או כתבות שראיתי בתקשורת והם לרוב מאוד חד צדדיים. היום אני יכולה להגיד לך שאני רואה בזה משהו אחר לגמרי וזה בזכותך. התגיות שהצעתי לך קודם היו ע"פ הראייה שלי כיום את עולם הבדס"מ ואת אלו שנמצאים בו. הראייה את העולם הזה דרך העיניים שלך שינתה לי את התפישה. אף אחד לא עשה את זה עבור כל האנשים האלה בחוץ..."
"תראי, יש אנשים שמנסים לצאת החוצה ולהסביר. הם לא רבים וברוב המקרים בראייה אובייקטיבית עדיין הם נראים קיצוניים. אגב, חלק גדול מאלו שמוכנים לצאת החוצה הם באמת קיצוניים יותר, דווקא אלו שמסמנים את המיינסטרים בבדס"מ בדרך כלל לא ירצו לתקשר את הנטיות שלהם לקהל הרחב."
"נו, אז קצת ביצה ותרנגולת. אותי מעניין ממתי אתה מתעסק בתגיות בכלל? לרוב זה מצביע על סוג של הגדרה עצמית שלתחושתי הייתה לך בצורה די מובהקת. אולי אתה צריך הגדרות חדשות?"
"אולי..."
"גם העובדה שבחרת לתייג את עצמך קודם כל כאבא ורק לאחר מכן כבעל מצהירה על משהו. כאילו אתה בוחן מחדש את מצבך בחיים. זה מאוד מעניין..."
"תראי, אם נשים בצד את העובדה שיש לי יום הולדת בעוד 3 ימים, אין ספק שהאבהות הולכת לתפוס מחדש מקום מאוד דומיננטי בחיים שלי. ממש בקרוב. גם בעבר זה גרם לי לבחון הרבה דברים מחדש, אולי זה מה שקורה כרגע."
"אני חושבת שאתה בעיקר צריך חיזוקים מחדש לדברים הקיימים. כמו העובדה שאתה לא באמת חריג או משוגע, זה חשוב לך כדי שתוכל לשמור על הסטטוס הבדס"מי שלך שלדעתי קצת נשחק בחודשים האחרונים."
"בואי נקרא לילד בשמו – אני מובטל בדס"מית"
"אני בטוחה שגם לקליאופטרה זה לא קל. אבל זה חלק מהמסע שאתם עושים יחד ומשהו בתוכי אומר לי שתעברו את זה ותחזרו לעבוד בדס"מית די בקרוב."
"מהפה שלך לאוזניים שלה..."
"יהיה בסדר. ומזל טוב בכל אופן, למפרע"
"תודה רבה."
