מוש הולך לפסיכולוג – מפגש רביעי

"שלום."
"גם לך."
"יצא לך לחשוב קצת מאז המפגש האחרון שלנו?"
"כן, בטח..."
"על מה חשבת?"
"בעיקר על זה שאולי כל הסיפור הזה הוא טעות אחת גדולה."

היא מופתעת קצת. מזיזה קצוות שיער סוררת ומתרווחת לאחור. קרני שמש אחרונות בוקעות מבעד לחלון אל תוך החדר החמים. היא שולחת אלי מבט שואל.

"מה טעות? המפגשים שלנו?"
"כן. זה לא משהו אישי נגדך פשוט החשיפה הזאת קצת בעייתית מבחינתי."
"אתה מרגיש שאנחנו נכנסים מהר מדי לעומק הדברים."
"תראי, אני שנים רציתי לעשות את זה. הרעיון של לשכב על ספת הפסיכולוג ולהתעסק בעצמי, ברגשות, בסיבות לדברים, זה תמיד נראה לי כיף. אבל אני לא לבד בעניין הזה, את יודעת."

"אני מבינה ואין לי בעיה לא לערב כרגע את האנשים האחרים שבחייך, אבל אתה יודע שכל משהו או מישהו שמהווה חלק מהחיים שלך בשלב מסוים נגיע אליו."
"זה ברור לי."
"אתה יודע מה, אולי באמת רצנו מהר מדי. בוא נדבר היום רק עליך."
"קדימה."

"בפעם שעברה הרגשתי, שעולם הסאדו מהווה בשבילך סוג של בריחה. הניתוק הזה שתיארת, הצורך הזה שלך לצאת מתוך הגוף שלך, כמעט וזעק – 'רוצה לברוח'."
"או. קי..."
"אני לא חושבת שהבריחה הזו היא כרגע, נקודתית. אני חושבת שהיא התחילה אצלך במקום הרבה יותר מוקדם..."
"אנחנו הולכים לדבר עכשיו על אמא ואבא?"
"אם תרצה. אני רוצה לנסות ללכת איתך אחורה למקום שבו התחלת לגלות את המשיכה שלך לעולם הזה..."
"בואי ננסה, אם כי אני לא בטוח שזה כיוון נכון."
"למה?"
"עברו המון שנים מהרגע שהחלתי למצוא עניין בעולם הזה ועד שבאמת התנסיתי בו. כל עניין הבריחה, כמו שאת קוראת לו, הגיע בשלב מאוחר יותר."
"אז מה משך אותך לשם?"
"האפילה, הכוחנות. מגיל מאוד צעיר נמשכתי לנשים כוחניות, אפילו דורסניות אפשר להגיד."
"יצאת עם כאלה?"
"ממש לא. פנטזתי על כאלה."

"אתה יודע ממה זה התחיל בעצם?"
"לא ממש. אני זוכר את הפעמים הראשונות שנתקלתי בכל מיני דמויות כאלה ואת הריגוש שזה עשה לי. זה מטופש לגמרי אבל את יודעת מה אחד הזיכרונות הראשונים שיש לי על מישהי כזו?"
"מי זו הייתה?"
"הרעה ב'סופרמן 2', לדעתי קראו לה אורסולה או משהו כזה. היו שם שלושה או ארבעה רעים בסרט, והיא הייתה אחת מהם, לבושה בלייטקס שחור. יש שם קטע שהיא משפילה את לואיס, משהו הורס לגמרי. אני זוכר שבתור ילד, פשוט התאהבתי בה."

היא מחייכת.
"אז אפשר להגיד שהיא הייתה הראשונה שלך?"

"אני חושב שהראשונה שלי הייתה בסרט שקראו לו 'כלא נשים'. אחות שלי הביאה אותו פעם בוידיאו ולא הרשו לי לראות אותו כי הוא היה אכזרי מדי - כמובן שראיתי אותו!

היו שם המון נשים, והגיבורה הטובה נלחמה באחת שהייתה פשוט רעה ואכזרית ברמות קשות. היו שם המון קטעי אלימות והשפלות של נשים, זה הטריף אותי."

"בן כמה היית?"
"לדעתי באזור גיל עשר או אולי קצת יותר. את יודעת שיש סצנות משם שאני זוכר עד היום?
היה שם קרב בין הבחורה הזו, הרעה, לבין מלכת האסירות שהייתה רולה ענקית כזאת. היא סיממה אותה לפני ואז נתנה לה מכות רצח. היה סביבן מעגל של נשים מריעות ובסוף היא עמדה מעל הרולה הזו ודרכה לה על הפנים. זוכר ממש את התמונה הזאת."
"וזה גירה אותך?"
"כן. מאוד"
"מה בעצם גירה אותך? האלימות הזו?"
"הכוח של הנשים. והעובדה שהן ניצלו אותו כדי להשפיל אחת את השנייה. אגב, עד היום מה שמחרמן אותי יותר מכל זה סאדו של לסביות, הרבה יותר מאשר כאשר מעורבים שם גברים."
"מה זאת אומרת? בפנטזיות האלה אתה לא נמצא?"
"לא. כמעט אף פעם. יש לי הערצה מוחלטת לנשים, כך שבפנטזיות שלי, גברים סתם מפריעים. זה כולל גם אותי...".
היא רושמת משהו בפנקס הצהוב שעל השולחן הקטן שלידה. מניחה אותו ולוקחת ביד את כוס הקפה שלה.

"זה מעניין ועוד ניגע בזה אבל בוא נחזור רגע למוש בן העשר שצופה בסרט האסור."
"אגב – חולה."
"מה זאת אומרת?"
"ראיתי אותו חולה. לדעתי היו לי 39 מעלות חום לפחות. ראיתי אותו ואת פולטרגייסט יחד, ואחרי זה היו לי סיוטים מטורפים."

היא צוחקת. מבטה בוחן אותי ומנסה לפענח עד כמה אני רציני ביחס לסיפור שסיפרתי לה.

"בחיי...".
"או. קי. יושב לו מוש בן העשר וצופה בסרט הזה. מה אתה מרגיש כלפי האישה הזו? האם אתה נמשך אליה? האם היא מזכירה לך מישהי?"
"אני זוכר שחשתי סוג של הערצה כלפיה. זה כנראה היה סוג של משיכה, עד כמה שילד יכול להבין דבר כזה. אני לא חושב שהיא הזכירה לי אף אחת."
"את אמא שלך אולי?"
"חה – ממש לא. הכי רחוקה מאמא שלי בעולם."

"איך היית בתור ילד בן עשר? מקובל? אהוד? מוש בן העשר אהב את עצמו?"
"שאלה קשה. הייתי ילד בסדר כזה. היו לי חברים טובים, אבל לא הייתי ממש 'מגניב' או קול במיוחד. הייתי ילד אשכנזי קטן ודי בכיין, שפילס לעצמו דרך בעולם של ערסים די כבדים. לא זוכר איזה טראומות יוצאות דופן או משהו כזה, אבל זו גם לא זכורה לי כתקופה טובה במיוחד."

"מתי התחילה תקופה טובה יותר?"
"בתיכון. עברתי לתיכון בעיר אחרת שם אף אחד לא הכיר אותי. שם התחלתי לקבל הכרה בכישרון שלי וגם התחלתי לגדול פיזית. זו הייתה תקופה יפה יותר."

"או.קי נגיע גם לשם. אני רוצה להישאר עם הילד הקטן יותר. אתה מתאר את עצמך כילד חלש יחסית בעולם של גדולים וחזקים ממנו, יכול להיות שזה בנה אצלך את המשיכה הזו לנשים כוחניות - רצית אישה שיכולה לגונן עליך אולי, מישהי שתוכל להרביץ לרעים?"
"יכול להיות..."

"אתה אומר שאמא שלך היתה הפוכה לגמרי מהתיאור הזה, היא לא גוננה עליך?"
"הממם, כנראה שלא. אני יודע שהייתי ילד די עצמאי, היא לא ממש ידעה מה עובר עלי. אני זוכר שלא מזמן דיברנו על זה, וסיפרתי לה שכילד, חטפתי מכות – היא הייתה בשוק מזה."
"היא לא ידעה?"
"לא. זה לא שהייתי ילד מוכה או משהו, אבל פה ושם חטפתי איזה כפה."
"אז כנראה שחיפשת איזה כוח נשי שיגן עליך."
"אולי. זו תיאוריה מעניינת. אני זוכר למשל שהבנות סביבי לא ממש עניינו אותי מינית. גם כשגדלתי, תמיד לטשתי עיניים לבנות הלא מושגות."

"מי היו הלא מושגות?"
"בדרך כלל היותר פרחות. הן גם אלו שמתחילות ללכת ראשונות על עקבים."
"שזה מושך אותך..."
"יותר מהכול. יש לי פטיש מטורף למגפיים, תמיד היה לי. לעקבים בכלל אבל במיוחד למגפיים, עד היום זה אחד הדברים שמחרמנים אותי יותר מהכול."

"אז הפרחות הלכו עם מגפיים, למה בעצם הן היו לא מושגות מבחינתך?"
"הן היו בחבורות אחרות, אני תמיד הייתי בזרוקים יותר, אלה של התנועות נוער. הבנות אצלנו היו אלה עם הפרחים בשיער היחפות. אף פעם לא ידעתי לתקשר עם הפרחולות יותר. עד היום, אגב."

"זה מוזר. אתה אומר שנמשכת אליהן אבל עדיין קורא להן 'פרחות', שזו סוג של מילת גנאי. זה לא נשמע כאילו הערצת אותן יותר מדי. אתה אומר שאתה מעריץ נשים, 'פרחה' זו לא מילה שמתארת הערצה בשום צורה, אפילו די מזלזלת..."

"למה, תראי את עופרה חזה? סתם... אני צוחק. זה נכון מה שאת אומרת, לא הערצתי את הנשים האלה. כדי להעריץ מישהי אני חייב להעריך אותה אינטלקטואלית ושם לא היה את זה. זה היה סוג של משיכה אחרת, כנראה. אל תשכחי שתקופה ההיא לא ידעתי כלום על הנטיות שלי והמשיכות שלי. במשך שנים הייתי בטוח שאני חולה מאוד בראש, ולכן גם אף אחד לא ידע על זה. עד שגיליתי שיש אנשים סביבי שחולים בדיוק באותה מחלה..."

"אז מבחינתך עולם הסאדו-מאזו הוא מחלה?"
"את חזקה בלהיתפס על מילים אה?"
"אני רק מקשיבה למה שאתה אומר."
"אני א ו מ ר שבשנים ההן, כשהייתי נער צעיר, הרגשתי שיש בי משהו דפוק. אני מאמין שזה השליך על כל המערכות יחסים שלי. לא ידעתי את זה אז, אבל היום בדיעבד אני חושב שהיה קשר."

"אני מרגישה שאתה קצת טעון בעניין הזה."
"אני מצטער, יש לי שם עניינים לא פתורים."
"רוצה שנדבר על זה בפעם הבאה?"
"אולי... אני אחשוב על זה..."
"שבת שלום."
"גם לך."

***
לטור הקודם: