מוש הולך לפסיכולוג - מפגש תשיעי
מאת מוש(נשלט){k}
8 בנובמבר 2007
"שלום"
"שלום וברכה. נו, עשית שיעורים?"
"או הא, באת ממש חדור אנרגיה..."
"כן, מעניין אותי לשמוע את התשובות שלך."
היא מחייכת ונשענת לאחור. לוקחת את כוס הקפה ולוגמת, היא נראית מרוצה מהמצב.
"אני חוששת שאני עומדת לאכזב אותך"
"אני לא חושב שאת יכולה"
"באמת? גם אם אני אומר לך שאין לי תשובות בשבילך?"
"אני יודע שאין לך תשובות"
הצלחתי לבלבל אותה. היא לוקחת עוד לגימה מהקפה החם ומנסה לחדור אל תוך עיני, להבין לאן אני חותר. שוב מפתיע אותי לגלות כמה יפות וחכמות העיניים שלה.
"אז מה הרעיון?"
"רציתי שתביני עד כמה סבוכות השאלות שאני צריך להתמודד איתן. רציתי שתנסי למצוא בספרים תבניות שאני אוכל להתלבש לתוכן – או שלא. ברור לי שאין לך תשובות בשבילי, בסופו של דבר התשובות אמורות להיות אצלי. אגב, אני חושב שהשאלות הרבה יותר מעניינות מהתשובות."
"תסביר"
"כשנכנסתי לתוך כל העולם הזה של הבדס"מ חשבתי שאני מכיר את עצמי די טוב. ידעתי בערך מה הסטיות שלי, ידעתי מי אני ומה אני, ידעתי מה הסטטוס שלי בחיים, היו לי תשובות. פתאום נתקלתי בעולם עצום של ידע שהפך אותי לסימן שאלה מהלך. המוח שלי התחיל לזמזם שאלות בקצב של מכונת ירייה: האם אני עבד? האם אני סאב? האם אני שולט? האם אני אוהב שעושים לי ככה או ככה? למה אני אוהב את זה? האם כדאי לנסות את זה? האם אני סוטה כבד או קל? האם אני רוצה 24/7? מחטים כן או לא? ביזאר כן או לא? האם צריך לשתף אנשים? את מי? כמה? ועוד ועוד ועוד...
השאלות האלו הן שדחפו אותי ללמוד ולחקור. לפתוח את הגבולות שחייתי בתוכם ולהתחיל מסעות לעולמות אחרים וחדשים. מה שמניע אותי בסופו של דבר הן השאלות ולא התשובות."
"הבנתי. היית מגדיר את עצמך כטיפוס חקרן?"
"יותר למדן. אני אוהב ללמוד דברים חדשים, אני אוהב ליצור. אלה הדברים שגורמים לי להרגיש חי. אני רודף ריגושים, חבר שלי אמר לי פעם שזה נקרא מחלת האדרנלין."
"במה זה בא לידי ביטוי?"
"מאז ומעולם הייתה לי משיכה לאדרנלין. אני לא אשכח שבתיכון היינו מטפסים על מגדל המים, על סולם חלוד ועקום לגובה מטורף. לא פעם עשינו את זה כשהיינו שיכורים. ואז היינו מתרחצים בתוך המגדל, הירידה לשם הייתה על סולם קטן מלמעלה והבריכה עצמה הייתה עגולה – מה שאומר שאם הסולם היה נשבר לא היינו מצליחים לצאת משם בחיים. זה היה מסוכן ומטופש ואהבתי את זה נורא. אחרי הצבא עבדתי בנגרות גגות – הייתי תלוי בגובה 7 קומות, הפוך, תוקע מסמרים. אני אוהב את השטויות האלה."
"ואתה מחפש את הריגושים האלה בכל תחום של החיים שלך?"
"לא. אני לא מהפסיכים האלה שחיים על הקצה. בסופו של דבר אני אדם די יציב ומחושב. אני פשוט אוהב את התחושה הזו של האדרנלין שגואה בדם, ויש כל מיני דרכים להשיג את זה."
"איפה אתה מוצא את זה היום?"
"ברכיבה על אופניים למשל. בירידות מהירות או בכל מיני מכשולים, זה מביא את הריגוש הזה. וכמובן בסשנים..."
"איך בעצם אתה מקבל את זה בסשנים? מהכאב?"
"לא. מהפחד. חלק ממה שאני אוהב זה שאני לא יודע מה עומד להתרחש. הרבה פעמים היא קושרת לי את העיניים ואני לא רואה. ההחלטה מה יקרה בסשן היא לגמרי שלה והרבה פעמים יש אלמנט של פחד, פחד מהכאב או פחד ממה שהיא עומדת לעשות. זה מייצר ריגוש מדהים."
"אתה מפחד מקליאופטרה?"
"כן. פחד מבוקר שכזה..."
"למה הכוונה פחד מבוקר?"
"זה כמו לעלות על רכבת הרים, אגב אני מת על רכבות הרים. כשאתה עולה אתה יודע די בוודאות שלא יקרה לך משהו רע. אתה עולה על מתקן שנועד להביא לך ריגוש מדהים דרך פחד – אתה מפחד, אבל זה פחד מבוקר..."
"וזה פחד פחות טוב מפחד אמיתי"
"לא. בסופו של דבר האדרנלין מגיע וההנאה היא אותה הנאה. ברכבות הרים טובות אני כמעט ומגיע לאורגזמה. כשהיינו בניו יורק נסענו לסיקס פלגס בניו ג'רסי שזה פארק שלם של רכבות הרים מטורפות, זה היה יותר טוב מסקס. אגב, גם היא מאוד נהנתה..."
"באמת?"
"כן. לימדתי אותה איך ליהנות מזה. את אוהבת רכבות הרים?"
"לא ממש. במעט הפעמים שיצא לי לעלות, אני עוצמת עיניים ומחכה שיגמר"
"או, זו טעות נפוצה. מה שאת צריכה לעשות זה לפתוח עיניים ולצרוח כמו משוגעת. לצלול אל תוך הפחד וללכת איתו הכי רחוק שאפשר. בסשנים זה אותו הדבר, ככל שאתה מצליח לשחרר יותר את הגוף והראש ולצלול פנימה, כך ההנאה גדלה יותר. כשעשיתי מצנחי רחיפה בדרום אמריקה צעקתי כמו משוגע כל הדרך למטה, זו אושר מדהים."
"או. קי אז "מחלת האדרנלין" הזו כמו שאתה מגדיר אותה, היא זו שמניעה אותך לחקור ולנסות דברים חדשים"
"בחלק מהמקרים, כן. בכל פעם שגיליתי משהו חדש, רציתי לדעת מה זה עושה לי. אני אתן לך דוגמה: טפטפו עליך פעם שעווה?"
"עלי? לא."
"מעניין אותך לדעת איך זה מרגיש?"
"אני מתארת לעצמי שזה די כואב"
"אבל איזה סוג של כאב? כמה כאב? יש לך מושג?"
"לא. אבל אני לא בוחנת ועוסקת בכאב כמוך. אתה מתייחס לזה כמו לטעום מאכל חדש או פרי שמעולם לא טעמת. בעיני כאב הוא לא משהו מושך."
"גם בעיני לא. אני לא מחפש את הכאב, אני מחפש את הריגוש. ואני מוכן לעשות בשביל הריגוש הזה הרבה. הכאב הוא אמצעי, הוא כלי. בדיוק כמו שהאוכל הוא אמצעי להגיע להנאה, כמובן שהדרך באוכל מהנה יותר מאשר בטפטוף שעווה, מצד שני העונג מוגבל יותר."
"ואיפה אתה מותח את הגבול. כמה אתה מוכן להרחיק לכת בשביל האושר הזה?"
"שאלה טובה. אני לא יודע. כשהתחלנו לעסוק בזה תמיד אמרתי לה שתלך רחוק יותר, שתעיז יותר. לקח הרבה זמן עד שהיא התחילה להכאיב לי באמת, ועד היום יש מקרים שהיא לא באמת לוקחת אותי עד הסוף. מצד שני יש ימים שהיא נכנסת בי ככה שזה מפחיד..."
"כלומר מענג?"
"כן. אלו הסשנים הטובים ביותר שלנו. היה סשן אחד שהיא היתה באטרף עלי, בשלב מסוים אני הייתי על הרצפה לרגליה והיא עלתה עלי. היא עמדה לי על הירכיים ואז החליקה בטעות. העקב שלה חרץ לי את הירך כמו סכין, התחיל לרדת לי דם. היא היתה כולה בתוך הסשן ולא שמה לב בכלל, אני הייתי מוטרף מזה, זה הרים אותי לשמיים. אחרי שגמרנו פתאום היא גילתה שיש לי פנס ענק בירך ונורא נבהלה, אני נורא נהניתי מזה. אחרי שזה הגליד נשאר לי כמו ציור של הפצע על הירך, אני מת על זה, זה נורא יפה, רוצה לראות?"
"אני מאמינה לך. דם לא מפחיד אותך?"
"דם מחרמן אותי. בכלל כל העניין הערפדי מאוד מדבר אלי."
"אתה מדבר כאילו אין לך גבולות. אני בטוחה שיש מקומות מסויימים שבהם ההיגיון גובר על יצר ההתנסות..."
"מה שאת אומרת זה שמה שאני עושה לא הגיוני? אולי זה הגיוני בעיניך? אולי את זו שתקועה בתוך דוגמות מיושנות ולא מסוגלת לפתוח את הראש לרעיונות חדשים. יש המון היגיון במה שאני עושה, את פשוט מתקשה להבין את זה כי זה מפחיד אותך. כל מה שאת צריכה לעשות זה להפסיק לפחד מהפחד ולהתחיל ליהנות ממנו. לתת לעצמך להשתחרר קצת, לצאת מהקובייה הזו שאת חיה בה."
"אני לא חושבת שאני חיה בתוך קוביה, אבל זה גם לא נראה לי רלוונטי..."
"למה? כי זה נשמע לך נכון?"
"כי אנחנו כדי לדבר עליך ולא עלי"
"נכון, אבל כדי שתביני על מה אני מדבר את חייבת להתקרב קצת לעולם שלי. את אומרת לי שמה שאני עושה לא הגיוני – מה זה הגיוני בעינך? משהו שהוא לא מסוכן? משהו בטוח? צפוי מראש? מתי בפעם האחרונה עשית משהו מטורף? משהו שהפחיד אותך באמת?"
"למה אתה יוצא מהנחה שצריך לפחד כדי לחיות?"
"אני חושב שהרחבת הגבולות שלך, כל גבול שהוא, כרוכה בפחד מסוים. שינוי זה מפחיד, התנסות זה מפחיד, אלו הימורים שאנשים מפחדים מהם. זה מתחיל דווקא בדברים הקטנים – מתי בפעם האחרונה העזת ללבוש משהו נועז? העזת להסתפר אחרת? לקנות נעליים שלא האמנת שתלכי איתן..."
"אתה בטוח שהחיים שלי ממש משעממים אה?"
"תפתיעי אותי! ספרי לי שאני טועה..."
"אני אספר לך בפעם הבאה"
"סגור. את יודעת מה, אל תספרי לי – תפתיעי אותי"
היא צוחקת צחוק גדול.
"סגרנו! אני אפתיע אותך"
"שלום וברכה. נו, עשית שיעורים?"
"או הא, באת ממש חדור אנרגיה..."
"כן, מעניין אותי לשמוע את התשובות שלך."
היא מחייכת ונשענת לאחור. לוקחת את כוס הקפה ולוגמת, היא נראית מרוצה מהמצב.
"אני חוששת שאני עומדת לאכזב אותך"
"אני לא חושב שאת יכולה"
"באמת? גם אם אני אומר לך שאין לי תשובות בשבילך?"
"אני יודע שאין לך תשובות"
הצלחתי לבלבל אותה. היא לוקחת עוד לגימה מהקפה החם ומנסה לחדור אל תוך עיני, להבין לאן אני חותר. שוב מפתיע אותי לגלות כמה יפות וחכמות העיניים שלה.
"אז מה הרעיון?"
"רציתי שתביני עד כמה סבוכות השאלות שאני צריך להתמודד איתן. רציתי שתנסי למצוא בספרים תבניות שאני אוכל להתלבש לתוכן – או שלא. ברור לי שאין לך תשובות בשבילי, בסופו של דבר התשובות אמורות להיות אצלי. אגב, אני חושב שהשאלות הרבה יותר מעניינות מהתשובות."
"תסביר"
"כשנכנסתי לתוך כל העולם הזה של הבדס"מ חשבתי שאני מכיר את עצמי די טוב. ידעתי בערך מה הסטיות שלי, ידעתי מי אני ומה אני, ידעתי מה הסטטוס שלי בחיים, היו לי תשובות. פתאום נתקלתי בעולם עצום של ידע שהפך אותי לסימן שאלה מהלך. המוח שלי התחיל לזמזם שאלות בקצב של מכונת ירייה: האם אני עבד? האם אני סאב? האם אני שולט? האם אני אוהב שעושים לי ככה או ככה? למה אני אוהב את זה? האם כדאי לנסות את זה? האם אני סוטה כבד או קל? האם אני רוצה 24/7? מחטים כן או לא? ביזאר כן או לא? האם צריך לשתף אנשים? את מי? כמה? ועוד ועוד ועוד...
השאלות האלו הן שדחפו אותי ללמוד ולחקור. לפתוח את הגבולות שחייתי בתוכם ולהתחיל מסעות לעולמות אחרים וחדשים. מה שמניע אותי בסופו של דבר הן השאלות ולא התשובות."
"הבנתי. היית מגדיר את עצמך כטיפוס חקרן?"
"יותר למדן. אני אוהב ללמוד דברים חדשים, אני אוהב ליצור. אלה הדברים שגורמים לי להרגיש חי. אני רודף ריגושים, חבר שלי אמר לי פעם שזה נקרא מחלת האדרנלין."
"במה זה בא לידי ביטוי?"
"מאז ומעולם הייתה לי משיכה לאדרנלין. אני לא אשכח שבתיכון היינו מטפסים על מגדל המים, על סולם חלוד ועקום לגובה מטורף. לא פעם עשינו את זה כשהיינו שיכורים. ואז היינו מתרחצים בתוך המגדל, הירידה לשם הייתה על סולם קטן מלמעלה והבריכה עצמה הייתה עגולה – מה שאומר שאם הסולם היה נשבר לא היינו מצליחים לצאת משם בחיים. זה היה מסוכן ומטופש ואהבתי את זה נורא. אחרי הצבא עבדתי בנגרות גגות – הייתי תלוי בגובה 7 קומות, הפוך, תוקע מסמרים. אני אוהב את השטויות האלה."
"ואתה מחפש את הריגושים האלה בכל תחום של החיים שלך?"
"לא. אני לא מהפסיכים האלה שחיים על הקצה. בסופו של דבר אני אדם די יציב ומחושב. אני פשוט אוהב את התחושה הזו של האדרנלין שגואה בדם, ויש כל מיני דרכים להשיג את זה."
"איפה אתה מוצא את זה היום?"
"ברכיבה על אופניים למשל. בירידות מהירות או בכל מיני מכשולים, זה מביא את הריגוש הזה. וכמובן בסשנים..."
"איך בעצם אתה מקבל את זה בסשנים? מהכאב?"
"לא. מהפחד. חלק ממה שאני אוהב זה שאני לא יודע מה עומד להתרחש. הרבה פעמים היא קושרת לי את העיניים ואני לא רואה. ההחלטה מה יקרה בסשן היא לגמרי שלה והרבה פעמים יש אלמנט של פחד, פחד מהכאב או פחד ממה שהיא עומדת לעשות. זה מייצר ריגוש מדהים."
"אתה מפחד מקליאופטרה?"
"כן. פחד מבוקר שכזה..."
"למה הכוונה פחד מבוקר?"
"זה כמו לעלות על רכבת הרים, אגב אני מת על רכבות הרים. כשאתה עולה אתה יודע די בוודאות שלא יקרה לך משהו רע. אתה עולה על מתקן שנועד להביא לך ריגוש מדהים דרך פחד – אתה מפחד, אבל זה פחד מבוקר..."
"וזה פחד פחות טוב מפחד אמיתי"
"לא. בסופו של דבר האדרנלין מגיע וההנאה היא אותה הנאה. ברכבות הרים טובות אני כמעט ומגיע לאורגזמה. כשהיינו בניו יורק נסענו לסיקס פלגס בניו ג'רסי שזה פארק שלם של רכבות הרים מטורפות, זה היה יותר טוב מסקס. אגב, גם היא מאוד נהנתה..."
"באמת?"
"כן. לימדתי אותה איך ליהנות מזה. את אוהבת רכבות הרים?"
"לא ממש. במעט הפעמים שיצא לי לעלות, אני עוצמת עיניים ומחכה שיגמר"
"או, זו טעות נפוצה. מה שאת צריכה לעשות זה לפתוח עיניים ולצרוח כמו משוגעת. לצלול אל תוך הפחד וללכת איתו הכי רחוק שאפשר. בסשנים זה אותו הדבר, ככל שאתה מצליח לשחרר יותר את הגוף והראש ולצלול פנימה, כך ההנאה גדלה יותר. כשעשיתי מצנחי רחיפה בדרום אמריקה צעקתי כמו משוגע כל הדרך למטה, זו אושר מדהים."
"או. קי אז "מחלת האדרנלין" הזו כמו שאתה מגדיר אותה, היא זו שמניעה אותך לחקור ולנסות דברים חדשים"
"בחלק מהמקרים, כן. בכל פעם שגיליתי משהו חדש, רציתי לדעת מה זה עושה לי. אני אתן לך דוגמה: טפטפו עליך פעם שעווה?"
"עלי? לא."
"מעניין אותך לדעת איך זה מרגיש?"
"אני מתארת לעצמי שזה די כואב"
"אבל איזה סוג של כאב? כמה כאב? יש לך מושג?"
"לא. אבל אני לא בוחנת ועוסקת בכאב כמוך. אתה מתייחס לזה כמו לטעום מאכל חדש או פרי שמעולם לא טעמת. בעיני כאב הוא לא משהו מושך."
"גם בעיני לא. אני לא מחפש את הכאב, אני מחפש את הריגוש. ואני מוכן לעשות בשביל הריגוש הזה הרבה. הכאב הוא אמצעי, הוא כלי. בדיוק כמו שהאוכל הוא אמצעי להגיע להנאה, כמובן שהדרך באוכל מהנה יותר מאשר בטפטוף שעווה, מצד שני העונג מוגבל יותר."
"ואיפה אתה מותח את הגבול. כמה אתה מוכן להרחיק לכת בשביל האושר הזה?"
"שאלה טובה. אני לא יודע. כשהתחלנו לעסוק בזה תמיד אמרתי לה שתלך רחוק יותר, שתעיז יותר. לקח הרבה זמן עד שהיא התחילה להכאיב לי באמת, ועד היום יש מקרים שהיא לא באמת לוקחת אותי עד הסוף. מצד שני יש ימים שהיא נכנסת בי ככה שזה מפחיד..."
"כלומר מענג?"
"כן. אלו הסשנים הטובים ביותר שלנו. היה סשן אחד שהיא היתה באטרף עלי, בשלב מסוים אני הייתי על הרצפה לרגליה והיא עלתה עלי. היא עמדה לי על הירכיים ואז החליקה בטעות. העקב שלה חרץ לי את הירך כמו סכין, התחיל לרדת לי דם. היא היתה כולה בתוך הסשן ולא שמה לב בכלל, אני הייתי מוטרף מזה, זה הרים אותי לשמיים. אחרי שגמרנו פתאום היא גילתה שיש לי פנס ענק בירך ונורא נבהלה, אני נורא נהניתי מזה. אחרי שזה הגליד נשאר לי כמו ציור של הפצע על הירך, אני מת על זה, זה נורא יפה, רוצה לראות?"
"אני מאמינה לך. דם לא מפחיד אותך?"
"דם מחרמן אותי. בכלל כל העניין הערפדי מאוד מדבר אלי."
"אתה מדבר כאילו אין לך גבולות. אני בטוחה שיש מקומות מסויימים שבהם ההיגיון גובר על יצר ההתנסות..."
"מה שאת אומרת זה שמה שאני עושה לא הגיוני? אולי זה הגיוני בעיניך? אולי את זו שתקועה בתוך דוגמות מיושנות ולא מסוגלת לפתוח את הראש לרעיונות חדשים. יש המון היגיון במה שאני עושה, את פשוט מתקשה להבין את זה כי זה מפחיד אותך. כל מה שאת צריכה לעשות זה להפסיק לפחד מהפחד ולהתחיל ליהנות ממנו. לתת לעצמך להשתחרר קצת, לצאת מהקובייה הזו שאת חיה בה."
"אני לא חושבת שאני חיה בתוך קוביה, אבל זה גם לא נראה לי רלוונטי..."
"למה? כי זה נשמע לך נכון?"
"כי אנחנו כדי לדבר עליך ולא עלי"
"נכון, אבל כדי שתביני על מה אני מדבר את חייבת להתקרב קצת לעולם שלי. את אומרת לי שמה שאני עושה לא הגיוני – מה זה הגיוני בעינך? משהו שהוא לא מסוכן? משהו בטוח? צפוי מראש? מתי בפעם האחרונה עשית משהו מטורף? משהו שהפחיד אותך באמת?"
"למה אתה יוצא מהנחה שצריך לפחד כדי לחיות?"
"אני חושב שהרחבת הגבולות שלך, כל גבול שהוא, כרוכה בפחד מסוים. שינוי זה מפחיד, התנסות זה מפחיד, אלו הימורים שאנשים מפחדים מהם. זה מתחיל דווקא בדברים הקטנים – מתי בפעם האחרונה העזת ללבוש משהו נועז? העזת להסתפר אחרת? לקנות נעליים שלא האמנת שתלכי איתן..."
"אתה בטוח שהחיים שלי ממש משעממים אה?"
"תפתיעי אותי! ספרי לי שאני טועה..."
"אני אספר לך בפעם הבאה"
"סגור. את יודעת מה, אל תספרי לי – תפתיעי אותי"
היא צוחקת צחוק גדול.
"סגרנו! אני אפתיע אותך"
