כלבתו - חלק ראשון
מאת מיתוסית(שולטת)
5 במרץ 2008
אני אחכה לך על הברכיים בגו זקוף, ירכיים מעט פשוקות וכפות ידיי ינוחו בשלווה על ברכיי, פנים כף היד יופנה כלפי מעלה. אלבש גופיה שחורה קטנה עם מחשוף יפה, בלי חזייה וחצאית שחורה קצרה, בלי תחתונים. זה כדי שתהיה לך גישה קלה ונוחה לכל מקום שתחפוץ. והפישוק? כדי שתוכל לראות זאת, אם כי החדר החשוך יטיל צללים על אזור חיבור הירכיים ולכן לא תוכל לראות - אבל תדע זאת בגלל שכך ביקשת ואתה תדע שביצעתי, גם בלי לשאול.
אני אחכה ככה.
5 דקות. 10 דקות. רבע שעה. אולי יותר. זה נראה הרבה יותר.
אהיה שקטה ואבהה בדלת, אחכה לרגע שתפתח. אסור לקום, אסור לזוז - שחלילה לא תתפוס אותי בתנוחה אחרת מזו. חשוך, וכמה נרות יטילו צללים מרקדים על הקירות, כתוצאה מהמאוורר שיעבוד ביתר שאת בחום כבד זה.
איפה אתה, אני אחשוב. איפה אתה.
האם אתה מתעכב כי קרה משהו בדרכים, האם אתה מתעכב כי לקחת את הזמן כשהתארגנת לבואך אליי ברוגע, האם אתה מתעכב כי פשוט לא אכפת לך שאני מחכה ככה לבואך ואולי אתה מתעכב כי אתה רוצה שאסבול ואמתין עד כדי מריטת שיערות ראשי המתולתלות והמסודרות בקפידה?
שקט, שקט מורט עצבים. מה איתך. כמה אפשר לחכות לך.
אני כמעט ואתפתה לשחק בשרשרת לולאות המתכת שתשתלשל מקולרי השחור שיצמד לצווארי ותנוח בתוך פי, שמורה היטב בין שפתיי. טעם של רצועת עור המחוברת לשרשרת. ריר יזלוג מעט מבין שולי שפתיי בשל המציצה הארוכה. לנגב? לא נעים שיראה אותי ככה. לא מסודרת, לא נקייה. לנגב? ואם יכנס? המפתח יהיה נעוץ בדלת, אך הדלת פתוחה. הוא יידע שהיא פתוחה ורק צריך לדחוף והדלת תיכנע לו, כמוני.
אני אתפתה. כלבה סוררת כמוני. יד קטנה מהירה תשלח אל עבר ידית העור שאותה יחזיק כשיגיע, תסיט רק לרגע, תמחה את שאריות הרוק ותשיב מהר את הרצועה למקום. היד שבה למקומה, כאילו כלום לא קרה. הדופק מתגבר לו. אני אדע שהוא קרוב מאוד, קרוב. הוא מבושש להגיע, אבל הנה, עוד רגע... אני אמתין לו בשקט. לא תהיה לי בררה...
איפה הוא? איפה המניאק הבנזונה?, אני אחשוב. למה הוא גורם לי להמתין לו ככה? לא אכפת לו שיש לי כבר גדוד נמלים על הרגליים? אני כבר לא ארגיש את עצמי... כל כך יתחשק לי לנער את הגוף ולהיפטר מהתחושה הלא נוחה הזו.
ואז הידית תיפתח, הלב יפעם במהירות על-אנושית. העיניים כל כך ירצו להינשא למעלה, לפגוע במבטו.
אבל אסור.
הוא יכנס חרישית, יסגור את הדלת אחריו וינעל את הדלת, יסובב את המפתח בחריצו פעמיים.
יתקרב אליי וכל שאני אראה זה רק חרטומי נעליים שחורות ומבריקות.
יד גדולה תונח על ראשי ותגרום לי לחדווה. "כלבה טובה", הוא רק יאמר בקול שקט ורך.
ואני אהיה מאושרת. אני כלבה טובה. עמדתי במשימה.
האצבעות יקחו מפי את רצועת העור, הוא יתפוס בה ויילך מספר צעדים אחורה לספה. הוא יישב ואני אגרר אחריו על ארבע, אתיישב שוב מולו.
ואז יתחיל הטקס שחיכיתי לו כל כך. ראשי ישלח אל ירכיו, יתחכך בהן בעדינות כמו חתלתולה מפונקת, אריח את ידיו הנקיות, אריח את גופו, את בטנו, ארחרח כל פיסה שאוכל לקרב אליה את אפי ואתמכר... הנה הדיאודורנט, הנה האפטר שייב, הנה ריח הסבון וזה השמפו וזה ריח הגוף הטבעי בבטן.
הכלבה תזהה את האדון בריח גופו, כי את פניו היא לא תוכל לראות.
"הכלבה שמחה לראות את אדונה?", הוא ישאל אותי. הקול שלו ילטף את אוזניי.
הכלבה תכשכש חזק בישבן מצד לצד ותלחית בלשונה.
"ווף!, היא תנבח בשמחה. "ווף! ווף!"
השרשרת תימשך חזק אליו עד שראשי יצמד למפתח מכנסיו. הצוואר כמעט יחנק כשהקולר יתהדק עליה מפאת המשיכה.
ידיו ישלחו לתוך סבך תלתליי, יעסו את קרקפתי, ימתחו את שיערי בחזקה לאחור.
הוא יכריח אותי להתבונן בו, לא אוכל להתחמק ממבטו.
לא חודר, אבל מכיר אותי כבר היטב.
הכאב יתחיל להכות בי משורשי שיערות מחלפותיי, דרך עורפי ועד עמוד השדרה שלי.
כאב נעים, כאב ממכר...
יד אחת תחזיק חזק בשיער ויד שניה תישלח בעדינות ובג'נטלמניות אל שפתיי המשוחות בשפתון בהיר. אנשק נשיקה קלילה ובלתי מורגשת.
הוא ירשה לי זאת. ירשה לי לגעת בו בשפתיי. זהו, זה רק מה שיהיה מותר וגם זה למשך מספר שניות מוגבל.
יזרוק את שיערי לאחור, אני אושלך ואפול על אחוריי.
הוא יקום, יצווה עליי לנשק את מכנסיו מאחור, את שוקיו המכוסות בזמן שהוא יילך, ואוי ואבוי לי אם אפספס.
איזו בושה ואיזה עלבון.
אפילו את עור רגליו הלבנבן העטור בשערות בהירות לא אוכל לנשק, רק חתיכת בד.
אבל מהר מאוד אתביית על הברך ועל הירך ועל השוק ואזחל במהירות אחריו, אנשק נשיקות קטנות, אסור יהיה לי לפספס.
אפילו מבט אחד קטן לא יזרוק לאחור, רק יצפה שאני אעמוד בקצב שלו, אני אדע שהוא ישים לב בקלות לכל פעם ששפתיי ידביקו עצמן במסירות ובדבקות למכנסיו, לבד הנוקשה.
אנחנו נכנס לחדר והוא יעצור. גם אני אעצור. ראשי יושפל לרצפה, קודקודי ייגע בקרירות המבורכת, כי גופי חם-לוהט, ישתוקק שייגע בי, אפילו קצת. פעם אחת עוד לא נגע בעורי. אף לא פעם אחת.
הוא יחוג סביבי בצעדים כבדים, אני אפילו לא אוכל לראות את הצעדים, רק את החריץ בין המרצפות. הוא יבחן אותי, אני ארגיש זאת מבסיס עורפי ועד חריץ ישבני המונף אל על כדגל גאה על קצה תורן.
הוא יעביר אצבע על עמוד השדרה הבולט מהגופיה, אני ארעד רעידה קטנה ובלתי מורגשת של ציפייה והשתוקקות לבאות. היד תלטף לי את הישבן מעל לחצאית. אני ארגיש איך הגוף שלי יהפוך מתוח כקפיץ. החצאית תתרומם מעט למעלה. אני אשמע את חיוך הסיפוק שלו למראה הישבן החשוף שלי, הבהיר, שמחכה רק לידו.
וידו תגיע, במלוא עצמתה. תצליף ותכה. בהתחלה בעדינות ואחר כך ללא רחם, פעם, פעמיים, חמש, עשרים.
זה יכאב, יכאב מאוד ואני אגנח מכאבים אל תוך כפות ידיי, ארגיש את הישבן המאדים והמתחמם שלי, הבוער.
והוא לא ירחם חרף יבבותיי, יבבות כלבה אבודה, יבבות כלבה שתתייחם מרגע לרגע.
הוא ישלה אותי ממקומי עם השרשרת ויגרור בחוזקה אל המיטה הרחבה, ישכיב אותי עליה פרושת איברים, יתיר את השרשרת מקולרי- אך ישאיר אותו כרוך סביב גרוני כאבן ריחיים כבדת משקל, שחלילה לרגע לא אשכח שאני שלו ושאני כלבתו. שלרגע לא אשכח מי אני ומה אני ומול מי אני נמצאת.
איך אפשר לשכוח?!
<המשך יבוא>
אני אחכה ככה.
5 דקות. 10 דקות. רבע שעה. אולי יותר. זה נראה הרבה יותר.
אהיה שקטה ואבהה בדלת, אחכה לרגע שתפתח. אסור לקום, אסור לזוז - שחלילה לא תתפוס אותי בתנוחה אחרת מזו. חשוך, וכמה נרות יטילו צללים מרקדים על הקירות, כתוצאה מהמאוורר שיעבוד ביתר שאת בחום כבד זה.
איפה אתה, אני אחשוב. איפה אתה.
האם אתה מתעכב כי קרה משהו בדרכים, האם אתה מתעכב כי לקחת את הזמן כשהתארגנת לבואך אליי ברוגע, האם אתה מתעכב כי פשוט לא אכפת לך שאני מחכה ככה לבואך ואולי אתה מתעכב כי אתה רוצה שאסבול ואמתין עד כדי מריטת שיערות ראשי המתולתלות והמסודרות בקפידה?
שקט, שקט מורט עצבים. מה איתך. כמה אפשר לחכות לך.
אני כמעט ואתפתה לשחק בשרשרת לולאות המתכת שתשתלשל מקולרי השחור שיצמד לצווארי ותנוח בתוך פי, שמורה היטב בין שפתיי. טעם של רצועת עור המחוברת לשרשרת. ריר יזלוג מעט מבין שולי שפתיי בשל המציצה הארוכה. לנגב? לא נעים שיראה אותי ככה. לא מסודרת, לא נקייה. לנגב? ואם יכנס? המפתח יהיה נעוץ בדלת, אך הדלת פתוחה. הוא יידע שהיא פתוחה ורק צריך לדחוף והדלת תיכנע לו, כמוני.
אני אתפתה. כלבה סוררת כמוני. יד קטנה מהירה תשלח אל עבר ידית העור שאותה יחזיק כשיגיע, תסיט רק לרגע, תמחה את שאריות הרוק ותשיב מהר את הרצועה למקום. היד שבה למקומה, כאילו כלום לא קרה. הדופק מתגבר לו. אני אדע שהוא קרוב מאוד, קרוב. הוא מבושש להגיע, אבל הנה, עוד רגע... אני אמתין לו בשקט. לא תהיה לי בררה...
איפה הוא? איפה המניאק הבנזונה?, אני אחשוב. למה הוא גורם לי להמתין לו ככה? לא אכפת לו שיש לי כבר גדוד נמלים על הרגליים? אני כבר לא ארגיש את עצמי... כל כך יתחשק לי לנער את הגוף ולהיפטר מהתחושה הלא נוחה הזו.
ואז הידית תיפתח, הלב יפעם במהירות על-אנושית. העיניים כל כך ירצו להינשא למעלה, לפגוע במבטו.
אבל אסור.
הוא יכנס חרישית, יסגור את הדלת אחריו וינעל את הדלת, יסובב את המפתח בחריצו פעמיים.
יתקרב אליי וכל שאני אראה זה רק חרטומי נעליים שחורות ומבריקות.
יד גדולה תונח על ראשי ותגרום לי לחדווה. "כלבה טובה", הוא רק יאמר בקול שקט ורך.
ואני אהיה מאושרת. אני כלבה טובה. עמדתי במשימה.
האצבעות יקחו מפי את רצועת העור, הוא יתפוס בה ויילך מספר צעדים אחורה לספה. הוא יישב ואני אגרר אחריו על ארבע, אתיישב שוב מולו.
ואז יתחיל הטקס שחיכיתי לו כל כך. ראשי ישלח אל ירכיו, יתחכך בהן בעדינות כמו חתלתולה מפונקת, אריח את ידיו הנקיות, אריח את גופו, את בטנו, ארחרח כל פיסה שאוכל לקרב אליה את אפי ואתמכר... הנה הדיאודורנט, הנה האפטר שייב, הנה ריח הסבון וזה השמפו וזה ריח הגוף הטבעי בבטן.
הכלבה תזהה את האדון בריח גופו, כי את פניו היא לא תוכל לראות.
"הכלבה שמחה לראות את אדונה?", הוא ישאל אותי. הקול שלו ילטף את אוזניי.
הכלבה תכשכש חזק בישבן מצד לצד ותלחית בלשונה.
"ווף!, היא תנבח בשמחה. "ווף! ווף!"
השרשרת תימשך חזק אליו עד שראשי יצמד למפתח מכנסיו. הצוואר כמעט יחנק כשהקולר יתהדק עליה מפאת המשיכה.
ידיו ישלחו לתוך סבך תלתליי, יעסו את קרקפתי, ימתחו את שיערי בחזקה לאחור.
הוא יכריח אותי להתבונן בו, לא אוכל להתחמק ממבטו.
לא חודר, אבל מכיר אותי כבר היטב.
הכאב יתחיל להכות בי משורשי שיערות מחלפותיי, דרך עורפי ועד עמוד השדרה שלי.
כאב נעים, כאב ממכר...
יד אחת תחזיק חזק בשיער ויד שניה תישלח בעדינות ובג'נטלמניות אל שפתיי המשוחות בשפתון בהיר. אנשק נשיקה קלילה ובלתי מורגשת.
הוא ירשה לי זאת. ירשה לי לגעת בו בשפתיי. זהו, זה רק מה שיהיה מותר וגם זה למשך מספר שניות מוגבל.
יזרוק את שיערי לאחור, אני אושלך ואפול על אחוריי.
הוא יקום, יצווה עליי לנשק את מכנסיו מאחור, את שוקיו המכוסות בזמן שהוא יילך, ואוי ואבוי לי אם אפספס.
איזו בושה ואיזה עלבון.
אפילו את עור רגליו הלבנבן העטור בשערות בהירות לא אוכל לנשק, רק חתיכת בד.
אבל מהר מאוד אתביית על הברך ועל הירך ועל השוק ואזחל במהירות אחריו, אנשק נשיקות קטנות, אסור יהיה לי לפספס.
אפילו מבט אחד קטן לא יזרוק לאחור, רק יצפה שאני אעמוד בקצב שלו, אני אדע שהוא ישים לב בקלות לכל פעם ששפתיי ידביקו עצמן במסירות ובדבקות למכנסיו, לבד הנוקשה.
אנחנו נכנס לחדר והוא יעצור. גם אני אעצור. ראשי יושפל לרצפה, קודקודי ייגע בקרירות המבורכת, כי גופי חם-לוהט, ישתוקק שייגע בי, אפילו קצת. פעם אחת עוד לא נגע בעורי. אף לא פעם אחת.
הוא יחוג סביבי בצעדים כבדים, אני אפילו לא אוכל לראות את הצעדים, רק את החריץ בין המרצפות. הוא יבחן אותי, אני ארגיש זאת מבסיס עורפי ועד חריץ ישבני המונף אל על כדגל גאה על קצה תורן.
הוא יעביר אצבע על עמוד השדרה הבולט מהגופיה, אני ארעד רעידה קטנה ובלתי מורגשת של ציפייה והשתוקקות לבאות. היד תלטף לי את הישבן מעל לחצאית. אני ארגיש איך הגוף שלי יהפוך מתוח כקפיץ. החצאית תתרומם מעט למעלה. אני אשמע את חיוך הסיפוק שלו למראה הישבן החשוף שלי, הבהיר, שמחכה רק לידו.
וידו תגיע, במלוא עצמתה. תצליף ותכה. בהתחלה בעדינות ואחר כך ללא רחם, פעם, פעמיים, חמש, עשרים.
זה יכאב, יכאב מאוד ואני אגנח מכאבים אל תוך כפות ידיי, ארגיש את הישבן המאדים והמתחמם שלי, הבוער.
והוא לא ירחם חרף יבבותיי, יבבות כלבה אבודה, יבבות כלבה שתתייחם מרגע לרגע.
הוא ישלה אותי ממקומי עם השרשרת ויגרור בחוזקה אל המיטה הרחבה, ישכיב אותי עליה פרושת איברים, יתיר את השרשרת מקולרי- אך ישאיר אותו כרוך סביב גרוני כאבן ריחיים כבדת משקל, שחלילה לרגע לא אשכח שאני שלו ושאני כלבתו. שלרגע לא אשכח מי אני ומה אני ומול מי אני נמצאת.
איך אפשר לשכוח?!
<המשך יבוא>
