פגישה עיוורת

היא לא רצתה לראות. ביקשה שהחוש הראשון, המוכתר בין שאינם שווים, יאטם. ביקשה שיניח לארבעת האחרים להוליך אותה, להנחות. זמנה של ראייה יגיע – לא אמרה, אך הניחה בזהירות לבר דעת להבין זאת. או שתטעם ותבקש לדעת, או שלא תרצה לבוא עוד, לא לראות, ותעלם כלעומת שבאה, מותירה מאחוריה זיכרון עיוור.

לטינית איטית, מתוקה, מרירה וקוסמת התנגנה בבית, טובה לעיניים מכוסות ולב פרוש. עמד בו גם ריח תבשילים. אכן הסירים עודם עומדים חמים על הכיריים ובתנור תבנית המאפה.
לא ניקית את הבית, תאמר לו אחר כך ותמשוך ידה בשמץ של סלידה מעם המעקה.
היא תנזוף בו מכוסת עיניים כשזרועה בכף ידו והוא מוליך אותה על פני הבית.
ישוטטו בחדרים, רגליה הססניות בשטח שאינו מוכר לה, שריחו זר, מפתה ומאיים. כך ביקשה מיד עם היכנסה, ארבעת חושיה מסתערים על החלל החדש ועורה סומר אל האנרגיה המפוזרת, הלא מוכרת, המכה בו כגלים. את כפות ידיה שלחה קדימה, כמחושים פרושי אצבעות.
עץ ואבק וריח תבשילי מטבח, אמרה לו, אפה רוטט כחפרפרת. שפתיה נפשקו מעט, חיוורות. הפה איננו בשרני. המארח - הוא רואה, חושיו מפוזרים. הפה שלה איננו בשרני אך היא - יפה. אנטילופה בסוואנה. גם בשפתיים רטט, לברוח או להישאר, האם קול הסכנה הוא, האם ריחה, או ריח מי המעיין ומגעו של הרועה מיטיב.

אך קודם האינטרקום צלצל. יצא אל השער שבחוץ. שם עמדה, פניה אל הרחוב, אל שער הכניסה שנסגר אחריה, שלא תראהו בא בשביל מכיוון הבית. אנטילופה עם תיק על הכתף ומפתחות של הטויוטה יאריס, ראשה זהב צבוע, הושיטה לאחור את הסרט השחור לקשור עיניה.
אליו הושיטה, אל מי שיוליכה בדרך לא נודעת. הוא מי שנתנה עצמה בידיו, שאת מגען לא ידעה.
את פניו לא ידעה, לא את גופו, את חזות הגבר העומד מאחריה.
את קולו שכבר הכירה – הרי דיברו - שמעה עתה מעבר לאוזנה. גם ריח הבושם שלו נגע בנחיריה. נכרך הסרט סביב עיניה ונקשר. מי שאינו מגיע אל הגשר לעולם לא יחצה את הנהר.
כשאחז בכף ידה וצעדו במדרגות המתונות לעבר דלת הכניסה לבית, יותר משביקש לחוש אותה, ביקש שתחוש היא אותו. שתרגיש בכף ידה את שלו, החמה, המרגיעה, המבטיחה והשומרת. והיא לא הניחה, מיהרה לשמוט כאילו נכפתה עליה אינטימיות מהירה.
הדלת שנסגרה בעדינות, פן תבהיל שלא לצורך, הפרידה בינם לשאר העולם. היא שכבר הגיעה עטופה בעולמה והוא שנוגע לא נוגע בשלה ומבקש להניח את כל מעללי החוץ בשלהם, להרחיקם עכשיו מן השניים שכה קרובים הם וכה רחוקים.

קח אותי לכל מקום בבית, ביקשה ברכות והוא נאות לה ברצון מכניס אותה אל חדריו, תרתי משמע. היא לומדת אותו, ידע, היא אנטילופה בשטח מרעה חדש.
שוטטו בחדרים ולמדה שגדול הבית מכפי מידותיו וצרכיו והיה זה כארמון בעין סומא, שחדריו עולים ומתפצלים, וריחותיו משתנים, ורצפתו פעם אבן שיש ופעם שטיח מרופד. והד קולה פעם חוזר מקירות רחוקים ופעם מתחמם מקורות עץ משופעות.
הגם שהרגיש שולי כעת, שחקן משנה, קיבל ברצון את פנייתה אל הבית ולא אליו.
ביתה שלה מאוד נקי ומסודר, צחורים סדיניה, כך ידע מהערה חוזרת על אבק. יכול הוא בהחלט להתבייש על שלא טרח להסיר אבק גלוי לעין שהיא, אורחת עיוורת יש מאין, הבחינה בו ברגע כה קצר. אז התבייש, רק קצת, שלא להרבות, שלא לתת לה כוח שאינו אמור להימצא בידיה.
כשירדו אל פינת האוכל סייע לה להתיישב ואף ביקש לקרב עבורה את הכסא אל השולחן. היא סירבה וביקשה לשמור על המרחק, כך נוח לה אמרה, כך מרגיש נכון, ולו נראה המרחק גדול מכדי לאכול בנוחיות. הרי לא תראי והאוכל עלול ליפול לך על השמלה, אמר.
והיא אמרה בביטחון שיהיה בסדר. והוא ידע שלא רק ביתה מסודר מאוד ונקי, גם היא.

מזג את היין אל הכוסות. טובה מוזיקה לטינית עם מרלו 2005. צליל היין הנמזג אל הכוסות ריכך אותה. כתפיה נשמטו וידיה נחו ברפיון על שולי השולחן. הוא ראה אותה. יכול היה לבחון אותה ככל שירצה, להביט לכל מקום שיבחר, והיא הלא יודעת שכך הוא. חזה עלה וירד בנשימות עמוקות ויציבות. חזה קטן, כמו שאהב, וצווארה עדין וזקוף.
הגיש מן האוכל אל הצלחות. תחילה אל שלה, לא הרבה, כבקשתה. תהתה בינה לבינה אם תאכל עם הידיים ומשלא הסכים, כך אין נימוסי השולחן שהוא דוגל בהם, נטלה מידו את המזלג. הניח לה, כרצונה, אנטילופה עצמאית, לגלות בעצמה את מיקומו ומרקמו של האוכל אשר בצלחתה. הריחה, גיששה אל עבר פיה ונגעה בלשונה. פירה בטטה עם בצל ואגוזים מטוגנים. היא מזהה והיא אוכלת. והוא מביט בה, אל שפתיה ולשונה האוספת פירורים זעירים, ואל מצחה החלק ושיערה, וחזה הקטן ואמות ידיה החזקות ורכינתה מן הכיסא המרוחק מן השולחן אל הצלחת, ואל חיוך קל ונעים העולה על פניה עם ידיעתה שהצליחה והתגברה על בושתה שחששה מפניה, כך אמרה, שמא ייפול האוכל הבלתי נראה, ואל הסרט השחור המכסה את עיניה.

היא שאלה אותו אם היא נראית בסדר מבחינתו, כמו שציפה והוא השיב שהיא נראית נפלא ושהיא יפה. התייחסה בביטול אל מה שכינתה "מחמאות קלות" ואמרה שהיא יודעת שאינה יפה.
לאחר שטעמה מהאורז בירקות אמרה שהאוכל טעים לה ושנעים לה, היא מרגישה נוח.
המרחב הבלתי נראה שלה שמר ודקדק בכבוד שרכש לה והוא לא הרחיק במעשיו אלא כדי נגיעה קלה בזרועה, נגיעה שבישרה לו שאל לו להיחפז, שעליו לתת לכל לגימה להיספג בדם לאיטה, לכל תנועה להיות מושלמת עד סופה. הנגיעה בזרועה אמרה לו שהמתינות לא תגרע מאום מכל מתת אפשרי המחכה לו. להיפך. כתפיה ירפו עוד, ותנועותיה יתעגלו ובקצה פיה תתחלף הסקרנות והתהייה בציפייה הנטענת בדריכות חמה.
יכול היה לדמיין עצמו במקומה, קשור צעיף על העיניים, לצד אישה זרה, בביתה, הבוחנת אותו בעיון שאינו נפסק וממתינה בסבלנות לטרף הוודאי שייפול מרצון אל ידיה. התבונה שלו סיפרה לו את רוב האומץ שלה, או אולי – את טיפשותה. אך היא, היא איננה טיפשה כלל וכלל.
ואז שתקו. לא חשש מן השתיקה. גם היא לא, והניחו לה לרדת נעימה, לשהות עליהם ללא חשש וללא זמן. עכשיו יכול היה להניח יד רכה ומלטפת על לחיה והיא – לקבל את הליטוף.
לקח את ידה והוליכה באיטיות אל עליית הגג. כף ידה הלחה נתונה הייתה עתה בידו – לא מסורה עד תום אבל שם.

העמידה במרכז החדר, שתנשום את הסביבה, את ההתרחשות האפשרית.
השילה מעליה לבקשתו את שמלתה ועמדה ללא נוע, ידיה צמודות לצידי גופה. לא היה עליה קילו מיותר למרות שהיא סברה שכן.
עכשיו את החזייה ואת התחתונים, הורה לה בשקט, סמוך לאוזנה.
היא מתכנסת, מרכזת את האנרגיה הליבידית שלה אל מרכז גופה, אל מרכז נשמתה והוא נוגע בנגיעה שאין עדינה ממנה בגבה המשורטטת ומחליק אל רקתה, אל שפתיה ומרפה בפייד אאוט רך.
ישבנה וגופה בצבע רצוף אחד, שיזוף רך. היא אוהבת עירום.
החליק עליה בידו ואז הניף והנחית בעוצמה על הישבן המוצק.
מכה ראשונה יש רק פעם אחת. רק פעם אחת ראשונה ויחידה מתקיים המגע בין שני אנשים זרים, בין גבר לאישה, בין יד לישבן, גוף לגוף, בין אדון לסרה למרותו.
זו הפעם, זה הרגע, בו חשה היא את הכאב שהחליף את הליטוף, זה הכאב שהמתינה לו, שתהתה על צורתו, שביקשה שישלים את החסר בתוכה, שייגע במי שהיא באמת. זה הרגע בו חשה את ידו של מי שבחרה בו מרצונה החופשי להיות לו לשפחה, להשתעבד לרצונותיו ולו רק לזה הערב.
עבורו הרגע הראשון, היחיד והחולף, הוא הידיעה שאכן היא שלו עכשיו, רכה ונכונה. שגופה אליו והיא כולה מבקשת לבוא בעקבותיו. וידע שהבקשה הפנימית הזו, הכמיהה שאין לה קץ, היא כל כך חזקה, כל כך כאן ועכשיו וכל כך חמקמקה.
זה הרגע בו מי שטרם ראתה אותו, זו העומדת כאן עירומה, זקופה ועיניה מכוסות, משתפת עמו פעולה וצליל המכה שהוטחה בעורה החלק, צליל שהיה חד ומדויק והנה כבר נעלם. תזוזה קלה, אנחה קלה, מן ההפתעה באו ומן השקט.
שקט שלהם, דרוך. שקט שהמציאות מסתתרת בין גלימותיו ויודעים הם שלעולם לא תצא ותחשוף עצמה במלואה, גם לא למענם.

הכה בה שוב, ושוב, ושוב, מבקש את הרתיעה שבעקבות, את האנחה הנמלטת מן הפה, את האדמומיות הנאספת על השיזפון. השיזוף מגן, חשב, שכבה דקה שהופכת את העירום לכסות. ושב והכה, מגביר את הקצב, מבין עד כמה היא מנוסה.
אז העבירה אל ירכתי המיטה והכפיפה כלפיה, ידיה שעונות לפניה ורגליה בפישוק. הנה עכשיו היא יותר עירומה. הציפייה הופכת לתחושות, לעובדות. הנה היא פשוטת רגליים רוכנת לפניו, חלשה בפני מרותו וחזקה מכול.

הוא אוהב את מגע היד בישבן החטוב, מגע חפוז ועוצמתי. אוהב את החמימות המתפשטת על פני כף היד הפרושה לאחר המכה, את ההשתופפות שלה, הציפייה, אי הוודאות וההפתעה.
עולמם פועל עתה במחזוריות קצרה ומשתנה, דרמה זעירה של התחלה אמצע וסוף ומיד עוד דרמה, אחת ועוד אחת. ואצלה הכאב המצטבר וערוצי העצבים המשגרים למוח תערובת מופלאה של כאב ובושה, כוח וחולשה, עצמאות המומרת בהתמסרות ונכונה לשוב אל העצמאות בבוא הרגע.

לקח מן הארון את המקל הדק, המלוטש, זה שהכין בעצמו מענף גמיש של שיח בחצר. הכה באוויר ונהנה לראות את רתיעתה מהשריקה המאיימת. האם היא מייחלת להצלפה שכזו או סומכת עליו שיחוש גבולותיה, יודעת בחושיה היכן הם גבולותיו. היא לא זזה, המקל הדק מיועד לה. והוא הנחית מכה חדה על הישבן הזקור והמשיך בעקביות מסודרת לסמן אותו בפסים שכמעט ונבלעו בשיזוף, מתחתיתו, סמוך לחיבור הרגל וכלפי מעלה. והיא קיבלה בשתיקה שלימדה אותו שהתנסתה ביותר ממה שחשב. למרות זאת לא הגביר את העצמה, בגללו. רק צופף את המכות וכיוון אל נקודה אחת, שתנוע, שתשמיע את אנחותיה, נכונות ואמתיות ונטולות חשד שלמענו השמיעה. ואם כן הרי שמשמעות נודעת לסיבה - האם למען רצותו נאנחה כי חשה שלכך כיוון או אולי למען שישמע ויניח, ירפה למנוחה כי הכאב מספיק.
ווידא שלא במישרין שהיא בסדר ואמרה שהיא לשירותו. כשירדה להוראתו על ברכיה, ראשה אסוף בין ידיה, פניה מוסתרים, פשט הוא את הג'ינס. אחר כך, לידה, רגלו צמודה אל גווה, נתן לה לחוש אותו, את רגליו הסוגרות עליה מצדדים, את ידו האוחזת בשערה ומושכת לאחור, את הסטירה שסטר לה כשנרכנה אל הרצפה על דעת עצמה. כשהוריד את תחתוניו ועמד מול ראשה, רואה ואינו נראה, תהה אם היא חשה את אברו סנטימטרים משפתיה וידע שהיא חשה את האנרגיה המרוכזת שם. הזמן אינו דוחק, יפה הוא המראה. התקרב עוד ואברו נגע בפניה. היא בקשה אותו אל פיה, כל חושיה מתאווים אל הגבר שעמד לפניה ושלא ראתה מעולם והוא סטר לה על שלא בקשה רשות. צריך לבקש רשות למצוץ אמר לה, והיא בקשה רשות והוא הרשה לה.

אלוהים נמצא בהתמסרות. שבועות מאוחר יותר אמרה לו שהוא אינו מתמסר לליקוק בין רגליה, והיא שלמרגלותיו לא ידעה דבר באותו הרגע אלא את האיבר הממלא את פיה והיא מתענגת על ההרגשה שכולה מגע, וריח, וטעם שדומה הוא ושונה, וקול אנחה לא רצונית של עונג עילאי הנמלטת מפיו. מסירות שבסיסה איתן ורעוע ועכשיו, ברגע הממוקד הזה, היא נגיעה באלוהות.
יכול היה להפקיר עצמו בידיה, בפיה, בחריציה הלחים, להשיל מעצמו מרות ולהינתן בעוצמתה הנרכשת במיומנות. ויכול היה להעמידה שוב על ברכיה ולהצליף בה שוב. כמה יפה הזין בתוך פיה המענג. כמה יפה ישבנה הזע כנגד ההצלפה החותכת באוויר. לגברים רבים יש זין וביצים מלאות וטעונות אבל הזין שלו הוא הממלא עכשיו את פיה. הוא שיפלוט בבוא הרגע המופלא את זרעו החם אל הפה המתאווה, הבולע בשקיקה. היא למרגלותיו, מוצלפת ומושפלת אל הארץ
ואליה עליו לכוון את הוקרתו. ביקשה אותו כאדונה. עליו לרומם אותה, לפארה, לענגה ולרצותה.

סימני ההצלפה על העור השחום כמעט ונעלמו. שמח שלא הפריז. עוד מעט וייעלמו כליל. היא תקום, תתלבש ותשוב אל חייה, אל הטלפונים במשרד וטכנאי המזגנים שלא הגיע כמוסכם. וילכו ויבואו ויתלבשו ויתפשטו ויעלו וירדו.
את כל גופו היא כבר ידעה, את מבנהו, את ריחו ומגעו, וכשתלך, עדיין מכוסת עיניים, והוא ילווה אותה בחשיכה אל השער ויטרוק בטרם תסיר את הצעיף השחור מעיניה, יידע כמוה שהיא תחזור בשביל לראות והוא בשביל ללמוד.