מאה וחמישים נרות
מאת Fritz The cat
24 בספטמבר 2003
מאה וחמישים נרות דולקים בצבעים שונים בלהבותיהם המרצדות העירו את ביתה וקיבלו את פניה בסובבה את המפתח בדלת.
מופתעת מקבלת הפנים, הניחה את תיקה בצד הדלת ותעתה בביתה כחולמת.
הבית נראה מעט כמו מקדש. הסלון הואר בנרות גדולים על מתקנים מעוצבים. על השולחן הוצבו נרות רחבים במיוחד.
על הרצפה, בריכוזים של כעשרים נרות, הוקמו מעין מדורות של להבות קטנות.
החדר היה ריק, אם כי היא חשה שיש שם מישהו.
ריח נעים של קטורת הציף את נחיריה כשחיפשה את מצית הלהבות.
הוא סובב את המפתח במנעול הדלת. כדרכו בשנה האחרונה. ריח הבושם שלה בשניה לפני שעזבה את הבית הציף את נחיריו.
הוא סבב בבית. מנסה להריח עוד קצת מריחה בחללים הריקים וניגש לעבודה.
הכלים שבכיור נשטפו והוחזרו למקומם בארון. המטבח הוברק מכל גרגר אבק מזדמן וכל כתם מזון.
חדר המגורים נוקה מאבק, טואטא, נשטף, וסודר בדיוק כפי שהיא אוהבת.
חדרה זכה לתשומת לב מיוחדת במגע של אהבה וכבוד. מצעיה הוחלפו למצעי הסאטן, שכל כך אהבה.
חדר השירותים והאמבטיה קיבלו בוהק של נקיון במגע ידיו האוהבות, וכל בגד הושם אחר כבוד במקומו.
הכביסה עברה את התהליך המייגע של נקיון, ייבוש, גיהוץ וקיפול ביד מלטפת של הערצה.
הבית הריח מנקיון.
"עימדי!", שמעה את הקול המצווה, רך , אך עם זאת לא נתון לשיקול דעת.
היא שמעה צעדים שקטים מתקרבים אליה מאחור ונשימה חמה בעורפה.
עיניה נקשרו במגע נעים של משי, אך היא עוד חשה בנרות הסובבים אותה.
"התפשטי!", המשיך הקול, שהיה מוכר ואהוב, אך עם זאת כל כך שונה, חדש ומרגש.
היא הורידה מעל גופה את הבגדים שעטפוה לאורך כל היום, חשה עירומה אל מול עיניים בלתי נראות, שבחנו כל תנועה שלה, כל קפל בגופה וכל רעד בעורה.
קולר הונח לצווארה והיא חשה את היד האוחזת בעורפה מוליכה אותה בבית.
אדים חמים הכו בפניה, עת נלחשה הפקודה "הרימי את רגלך! היכנסי בזהירות!", והידיים המוליכות הנחו אותה אל תוך מימי האמבט המהביל.
הלחות החלה להציפה, עת חשה במים העוטפים את עורה העייף. היד ליטפה את גופה, מסבנת את כל חלקי גופה, במיומנות ובאהבה.
"על ברכייך" ציוה הקול. ובעודה תוהה אם עליה לציית, חשה את גופה כורע מול הדמות שנכנסה לאמבט.
"ידעת שאהיה כאן?" המשיך הקול. "כן...אדוני(?)" וגלי חום החלו להציף את גופה מהתרגשות סמויה שתקפתה.
היא חשה את עורו צמוד לעורה ואת זכרותו מלטפת את פניה.
"קדימה!" ציוה הקול. והיא ללא צורך בהסברים ינקה אותו לתוכה, מלקקת באהבה אין קץ, חשה אותו ממלא את פיה.
הוא הוציא מתיקו את הנרות שקנה, מאה וחמישים במספר, שנקנו תוך מחשבה על כל נר ונר , כארבע שעות הסתובב בחנות הנרות האופנתית וברר אותם אחד לאחד.
בהיותו מרוצה מביתה הנקי, החל לפזר את הנרות, החל בסלון שבו פוזרו הנרות עם המעמדים הגדולים ובקבוצות של שמות על הרצפה, את המיוחדים הניח על השולחן.
נרות פוזרו גם בחדר האמבטיה, ובמעבר בינו לבין חדרה הנקי.
המיטה הוקפה במעמדים ובנרות לבנים ורחבים, כמה הונחו על השידה ועוד כמה על אדן החלון.
הכל היה מוכן, הוא החל לתת אור בנרות כשזמן חזרתה קרב. הבית התמלא בריצודי אורות קסומים של חום ושל זיכרונות.
"צאי!" שמעה את הקול ויצאה בזהירות מהאמבט, רטובה לגמרי, אך עם זאת חום גדול הציף אותה ודמה בעבע בנקודת רתיחה.
היא חשה את ידיה ורגליה מונחות באזיקי ברזל, שהעבירו בה רעד. היא ניסתה לחשוב, אך לא הצליחה. ההפתעה והריגוש היו גדולים מידי.
היא הלכה על ארבע. מאחורי הקול, שהוליך אותה בדרך שהכירה אל חדרה.
לפני מיטתה הוא עצר אותה. היא שמעה אותו מתיישב מולה על מיטתה. חשה את מבטו עובר עליה בדקדקנות. בוחן את פטמותיה הקשות. את שערה הרטוב. את עורה הלבן. את ישבנה הזקוף.
ולפתע שמעה אותו מתרחק. נעלם לו לרגע וצעדיו מתרחקים.
היא ייחלה לשובו, עת שמעה את צעדיו מתקרבים מאחוריה. היא כמעט וקיוותה לחוש את ישבנה צורב מהצלפה או מחלב של נר, אך מגבת רכה עטפה את גופה הרטוב וניגבה אותה בעדינות.
"האם תרצי?" שמעה את הכל רך ואוהב כשהכירה.
"כן" שמעה את עצמה לוחשת בקול רועד.
אזיקי המתכת שוחררו מגופה נזרקו על הרצפה, וגופה נישא אל היצוע הרך.
כיסוי העיניים הוסר, ובחדר מואר הנרות, ראתה אותו לידה, על המיטה, מביט בה באהבה ושוב שואל: "האם תרצי?"
הפעם קולה היה ודאי ונחרץ, "כן".
מערבולת של נשיקות רכות וחיבוקים החלה. עור נגע בעור. זרועות וצווארים התאחדו במעשה של אהבה. רגשות, שהוסתרו והודחקו בזמן שחלף מאז נפגשו והכירו, התפרצו בין להבות של נרות. בידיים ממששות ומכירות מקרוב. בזכרותו המציפה את לחותה במגע עדין ועמוק.
מאה וחמישים נרות החלו לימוג בחשכת הליל, מאה וחמישים תמונות של נשים החלו לימוג בזיכרון, מאה וחמישים זיכרונות התמוססו לכדי בהירות מסנוורת.
הנשים שהכיר חמקו החוצה מזיכרונו כלהבות הגוועות של הנרות.
נר אחד לבן וגבוה נשאר דולק אל מול המיטה, מרצד בחדר ומאיר את אהבתם.
לאור הנר האחד ידע, שכל שאר הנרות היו חלב והאחד אור.
מופתעת מקבלת הפנים, הניחה את תיקה בצד הדלת ותעתה בביתה כחולמת.
הבית נראה מעט כמו מקדש. הסלון הואר בנרות גדולים על מתקנים מעוצבים. על השולחן הוצבו נרות רחבים במיוחד.
על הרצפה, בריכוזים של כעשרים נרות, הוקמו מעין מדורות של להבות קטנות.
החדר היה ריק, אם כי היא חשה שיש שם מישהו.
ריח נעים של קטורת הציף את נחיריה כשחיפשה את מצית הלהבות.
הוא סובב את המפתח במנעול הדלת. כדרכו בשנה האחרונה. ריח הבושם שלה בשניה לפני שעזבה את הבית הציף את נחיריו.
הוא סבב בבית. מנסה להריח עוד קצת מריחה בחללים הריקים וניגש לעבודה.
הכלים שבכיור נשטפו והוחזרו למקומם בארון. המטבח הוברק מכל גרגר אבק מזדמן וכל כתם מזון.
חדר המגורים נוקה מאבק, טואטא, נשטף, וסודר בדיוק כפי שהיא אוהבת.
חדרה זכה לתשומת לב מיוחדת במגע של אהבה וכבוד. מצעיה הוחלפו למצעי הסאטן, שכל כך אהבה.
חדר השירותים והאמבטיה קיבלו בוהק של נקיון במגע ידיו האוהבות, וכל בגד הושם אחר כבוד במקומו.
הכביסה עברה את התהליך המייגע של נקיון, ייבוש, גיהוץ וקיפול ביד מלטפת של הערצה.
הבית הריח מנקיון.
"עימדי!", שמעה את הקול המצווה, רך , אך עם זאת לא נתון לשיקול דעת.
היא שמעה צעדים שקטים מתקרבים אליה מאחור ונשימה חמה בעורפה.
עיניה נקשרו במגע נעים של משי, אך היא עוד חשה בנרות הסובבים אותה.
"התפשטי!", המשיך הקול, שהיה מוכר ואהוב, אך עם זאת כל כך שונה, חדש ומרגש.
היא הורידה מעל גופה את הבגדים שעטפוה לאורך כל היום, חשה עירומה אל מול עיניים בלתי נראות, שבחנו כל תנועה שלה, כל קפל בגופה וכל רעד בעורה.
קולר הונח לצווארה והיא חשה את היד האוחזת בעורפה מוליכה אותה בבית.
אדים חמים הכו בפניה, עת נלחשה הפקודה "הרימי את רגלך! היכנסי בזהירות!", והידיים המוליכות הנחו אותה אל תוך מימי האמבט המהביל.
הלחות החלה להציפה, עת חשה במים העוטפים את עורה העייף. היד ליטפה את גופה, מסבנת את כל חלקי גופה, במיומנות ובאהבה.
"על ברכייך" ציוה הקול. ובעודה תוהה אם עליה לציית, חשה את גופה כורע מול הדמות שנכנסה לאמבט.
"ידעת שאהיה כאן?" המשיך הקול. "כן...אדוני(?)" וגלי חום החלו להציף את גופה מהתרגשות סמויה שתקפתה.
היא חשה את עורו צמוד לעורה ואת זכרותו מלטפת את פניה.
"קדימה!" ציוה הקול. והיא ללא צורך בהסברים ינקה אותו לתוכה, מלקקת באהבה אין קץ, חשה אותו ממלא את פיה.
הוא הוציא מתיקו את הנרות שקנה, מאה וחמישים במספר, שנקנו תוך מחשבה על כל נר ונר , כארבע שעות הסתובב בחנות הנרות האופנתית וברר אותם אחד לאחד.
בהיותו מרוצה מביתה הנקי, החל לפזר את הנרות, החל בסלון שבו פוזרו הנרות עם המעמדים הגדולים ובקבוצות של שמות על הרצפה, את המיוחדים הניח על השולחן.
נרות פוזרו גם בחדר האמבטיה, ובמעבר בינו לבין חדרה הנקי.
המיטה הוקפה במעמדים ובנרות לבנים ורחבים, כמה הונחו על השידה ועוד כמה על אדן החלון.
הכל היה מוכן, הוא החל לתת אור בנרות כשזמן חזרתה קרב. הבית התמלא בריצודי אורות קסומים של חום ושל זיכרונות.
"צאי!" שמעה את הקול ויצאה בזהירות מהאמבט, רטובה לגמרי, אך עם זאת חום גדול הציף אותה ודמה בעבע בנקודת רתיחה.
היא חשה את ידיה ורגליה מונחות באזיקי ברזל, שהעבירו בה רעד. היא ניסתה לחשוב, אך לא הצליחה. ההפתעה והריגוש היו גדולים מידי.
היא הלכה על ארבע. מאחורי הקול, שהוליך אותה בדרך שהכירה אל חדרה.
לפני מיטתה הוא עצר אותה. היא שמעה אותו מתיישב מולה על מיטתה. חשה את מבטו עובר עליה בדקדקנות. בוחן את פטמותיה הקשות. את שערה הרטוב. את עורה הלבן. את ישבנה הזקוף.
ולפתע שמעה אותו מתרחק. נעלם לו לרגע וצעדיו מתרחקים.
היא ייחלה לשובו, עת שמעה את צעדיו מתקרבים מאחוריה. היא כמעט וקיוותה לחוש את ישבנה צורב מהצלפה או מחלב של נר, אך מגבת רכה עטפה את גופה הרטוב וניגבה אותה בעדינות.
"האם תרצי?" שמעה את הכל רך ואוהב כשהכירה.
"כן" שמעה את עצמה לוחשת בקול רועד.
אזיקי המתכת שוחררו מגופה נזרקו על הרצפה, וגופה נישא אל היצוע הרך.
כיסוי העיניים הוסר, ובחדר מואר הנרות, ראתה אותו לידה, על המיטה, מביט בה באהבה ושוב שואל: "האם תרצי?"
הפעם קולה היה ודאי ונחרץ, "כן".
מערבולת של נשיקות רכות וחיבוקים החלה. עור נגע בעור. זרועות וצווארים התאחדו במעשה של אהבה. רגשות, שהוסתרו והודחקו בזמן שחלף מאז נפגשו והכירו, התפרצו בין להבות של נרות. בידיים ממששות ומכירות מקרוב. בזכרותו המציפה את לחותה במגע עדין ועמוק.
מאה וחמישים נרות החלו לימוג בחשכת הליל, מאה וחמישים תמונות של נשים החלו לימוג בזיכרון, מאה וחמישים זיכרונות התמוססו לכדי בהירות מסנוורת.
הנשים שהכיר חמקו החוצה מזיכרונו כלהבות הגוועות של הנרות.
נר אחד לבן וגבוה נשאר דולק אל מול המיטה, מרצד בחדר ומאיר את אהבתם.
לאור הנר האחד ידע, שכל שאר הנרות היו חלב והאחד אור.
