הקבצים של הארד דרייב (2) - קומדיית בדס"מ בשלוש מערכות

יש אנשים שיש להם את זה. גם אם אי-אפשר להסביר מה זה. אז הנה הרמת כוסית לכבוד אחת כזאת, ומגיע לה, לבחורה הזאת, ידידתי ק', שהצליחה להפוך כל מסיבת בדס"מ או חילופי זוגות לסופת טורנדו, שהסתחררה כולה מסביבה. זה שאין אף הוריקן על שמה, זה החמצה. היא התחתנה בינתיים, וגרה בקווינס עם בעלה, ובפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא אמרה שלהפתעתה היא הפכה מונוגמית. לפחות בינתיים. מה שכן, גם את בעלה היא הכירה בסטייל. הוא נכנס לחדר של המעילים במסיבה בבית פרטי במנהטן – מסיבה רגילה, לא מסיבה של פטיש – ומצא אותה על המעילים של כולם מזדיינת. עם שלושה.

אם הייתם מכירים אותה ביום, לא הייתם חושדים בחיים. בחורה בישנית, לא גבוהה, ושמנה. לא מלאה. שמנה. ממש. פנים די נאים. צליעה מאד קלה ששמתי לב אליה רק בפעם השניה או השלישית שנפגשנו. לא הייתם מדמיינים מה היא מסוגלת לעשות לחבורת קלוצים בבגדי פטיש שלא יודעים איך עוברים משלב ההתקשטות לשלב ההתחרעות. כל מקום שהיא נכנסה אליו – הייתי איתה בכמה וכמה מסיבות – שתי דקות, וכל הכוסיות נדחקו לרקע וכולם התנפלו על ק' לנסות לקבל איזו מניה בטורנדו.

זאת היתה הדגמה חדה וחיה שהתכונה החמקמקה הזאת – מיניות – היא לא בצורה. בתור אחד עם חולשה לצורה, זה הפתיע אותי כמה, כשזה בא בעוצמה, בעוצמה כמו של ק', כל הקריטריונים שלך נמסים מפני כדור האש הענקי שמידרדר עליך במורד.

לצערי לא הכרתי אותה בחדר המעילים של איזו מסיבה, אלא בשיטה הרגילה והמעייפת של אתרי הכריות. במקרה הזה alt.com. בתקופה ההיא, בניו יורק זה כבר היה ממוסד. לארץ זה עוד לא הגיע אז. לא זוכר מה כתבתי לה, לא זוכר מה היא ענתה. אבל ק' זה דבר שאתה רק נוגע בו והכל נדלק.

היו לנו כמה סשנים, אבל התברר שזה לא העניין. הסיבה היתה מפתיעה ולא צפויה: צחקנו יותר מידי. לא יודע מה זה היה בכימיה, אבל לך תעשה סשן כשאתה כל שניה צוחק, והיא כל שניה צוחקת. התוצאה היתה שהסשנים הבודדים שלנו בבית, כלומר לבדנו, היו מז'אנר שלא עלה בדעתי ולא שמעתי עליו עד אז: בדס"מ קומי. בסיבוב הראשון שנינו לא ידענו מה לעשות עם זה. האינסטינקט המיידי שלי היה לקשור לה את העניים. שהיא לא תראה שאני צוחק כשאני אמור להיות חמור סבר. זה התפתח לסשן הראשון שרובו התנהל תוך כדי צחוקים. היא היתה ערומה. היא זחלה על ארבע בכל הבית בעיניים קשורות. הסתובבתי מסביבה כמו עיט עם מכשיר במיוחד אכזרי: סרגל עץ שטוח, צר וגמיש, באורך של מטר. סף גבוה היה לה. יש לה עדיין, אני מניח. ככה היא זחלה בחיפוש אחר מחסה בתוך מה שנראה לה כחושך מוחלט, בזמן שהגוף הערום, הגדול, החשוף שלה, נמצא בעצם באור מוחלט. אני רואה הכל. היא לא רואה כלום. השארתי את כל האורות הגדולים דולקים. הכל היה מואר, והיא זחלה בחושך. לולא הצחוקים זה היה יכול להיות חזק, אפילו: שקט מוחלט. רק שעון מתקתק, והנשימות שלה. הצעדים שלי – הייתי יחף – לא נשמעים. היא מגששת בחושך, ואין לה לאן לברוח כי כולה באור. היא לא ידעה מאיפה זה יבוא לה, המכות של הסרגל. היא לא ידעה על מה להגן מתי, וכל פעם שהיא הגנה על משהו – ירך, זרוע, בטן, שד, היא חטפה במקום אחר. חזק. היא כיסתה ביד את המקום הקודם, כי היא לא היתה יכולה לנחש מה יהיה המקום הבא. סימנים בבורדו כהה, ואחר כך כחול שיהפוך בסוף לחום וצהוב.

היא היתה, אולי כדאי להוסיף, קוראנית, והיה לה עור שזוף עם גוון קלוש של זית שאיכשהו זרח מתחת לפני השטח. אבל כל התיאור הזה לא באמת ממצה את העניין. כי הכל התנהל תוך כדי צווחות כאב חדות שכולן הפכו, תוך כדי צווחה, לצחקוקים. גם אני לא הצלחתי לישר את השפתיים ולדכא את החיוך. בסוף השיטה היחידה לגרום לה להפסיק לצחוק היתה לדחוף לה זין לפה, לזיין לה את הפנים, ולגמור לה לתוך הגרון. דברים כאלה לא הצחיקו אותה. יש הנאות שאליהן היא מתייחסת בחרדת קודש.

הסשן השני בקומדיית הבדס"מ של ק' היה משחק שלמיטב ידעתי אנחנו המצאנו. לא יודע מי מאיתנו, ולא זוכר מי הציע. זה משחק שקוראים לו "כמה סכו"ם?" כל מה שאני זוכר על איך שזה התחיל הוא שהיא אמרה משהו על כמה הרעיון של מתכת קרה בכוס חם נראה לה מגרה. וכך בא לעולם משחק "כמה סכו"ם נכנס לכוס של ק'?". שיחקנו בגירסת הלייט של המשחק: עם הצד של הידיות. היא שכבה על המיטה שלי בעיניים קשורות, על הגב, ברכיים כפופות ומפוסקות לצדדים. מסתבר שהתשובה לשאלה כמה סכו"ם היא לא רק הרבה, היא כל. כל הסכו"ם. כל הסכו"ם שהיה לי בבית, כולל לא רק את הסכינים, המזלגות, הכפיות, והכפות, אלא גם שתי מצקות, מרית להפיכת חביטות, כל כפות העץ לסלט, שני סכיני לחם, כמה וכמה סכיני חיתוך, והמועך-שום עם שתי הידיות והרווח ביניהן. אני מצטער שלא צילמתי את התוצאה, ולא הקלטתי את האנחות. לא בשביל לעשות ביד אחר-כך, אלא רק כי מבחינה אסטטית, זה היה מחזה: הירכיים הגדולות שלה מפוסקות, ומתוך הכוס פורץ כמו קריקטורה של סוללת נשק בסרט מצוייר, כמו גידול פרא ממתכת, כל הסכו"ם שהיה לי. כל מיני דברים מוזרים קרו לה בפנים כשהזזתי מצקת פה, וסכין שם. אם היתה תחרות הסשן המטופש, הייתי מגיש את סשן "כמה סכו"ם?" לתחרות.

אחרי האירוע הזה היה ברור לשנינו שבתור צוות בדס"מ אנחנו קצת יותר מידי צוות הווי ובידור, ושסשנים ממש לא עומד להיות העניין בינינו. ומה שהתפתח מזה היה שהתחלנו ללכת ביחד למסיבות, שבהן אמנם הזדיינו מידי פעם, והיא גם חטפה מידי פעם, ומצצה לי כמעט תמיד, אבל כל זה איכשהו היה יותר ידידות מיחסים. חלק מזה נולד מפני שהיא לא יכולה ללכת למסיבות לבד, כי עם עוצמת ההתפרעות שלה, היא מכניסה את עצמה למצבים שלא טוב להיות בהם בלי שמישהו ישגיח. לא כי יחנקו, ירצחו, או יחטפו אותה, אלא כדי שיהיה מישהו שמכיר אותה וידע מתי די, ויהיה מישהו שישגיח שאף אחד לא חודר מדרום בלי קונדום בזמן שהיא קשורה או עסוקה מצפון, למשל. בקיצור כאן התחילה האבסורד החדש שבו גוייסתי לתפקיד שירות במסווה של האדון שלה. שיחקתי את התפקיד, הפעם לא בדיוק כי רציתי אלא כי זה היה צו התנועה. אבל אני לא מתלונן, כי זה היה קצת כמו לרכב על נמר. זה היה קטע להיכנס למסיבת בדס"מ נוצצת שאירגנה איזו חבורה מלאס וגאס – כולם לבושים בתחפושות שבטח עלו להם עשרה דולר לכל סנטימטר מרובע – שבו כולן נראות כאילו גזרו אותן מקטלוג פטיש, שלא לומר עיתון אופנה, עם הבחורה היחידה שהיא מתחת מטר שבעים ומעל חמישים קילו, למעשה הרבה מתחת למטר שבעים והרבה מעל חמישים קילו, ותוך חמש דקות כל היפים והיפות נמוגים לרקע והגברים – גם חלק מהנשים, אבל בעיקר הגברים – כולם מסתובבים סביבה כמו דב?ו?רים שמחפשים את הכניסה לכוורת. למסיבה המסוימת הזאת (הדאנג'ן הפרטי הזה, שמשכירים אותו פר ערב, היה ברחוב 24 מערב, אם אני זוכר נכון) הוזעקתי בהתראה של חצי שעה. היא עמדה ללכת עם אחד הפרטנרים היותר מאובזרים שלה – טיפוס הבי-מטאל עם שיער ארוך, טבעות כסף ענקיות עם גולגלות, וכל זה – והוא הבריז. בקיצור, הגעתי בג'ינס ונעלי התעמלות. בהתחלה הסתכלו עלינו כמו על קרובי המשפחה מהצד העני של העיר שמישהו ריחם עליהם והזמין אותם לארוחת חג המולד. באמת היו שם תלבושות סוף הדרך. אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.

בהול של הדאנג'ן היה בופה, וכבר שם זה התחיל לעלות לי על העצבים. כי אמריקאים, איפה שלא תשים אותם, הם דופקים לך את אותו נימוס מלאכותי. וככה אני עומד שם ליד הפלחי אבטיח שתקועים בהם קיסמים, ומגש הגבינות המפואר, ובקבוקי היין היקר, ואיזה כוסית מהממת בגובה מטר שמונים, במכנסונים הכי קטנים שאפשר עדיין לשים להם כיס סמלי על התחת, וחוץ מזה רק שתי דיסקיות מתכת משוננות על הפטמות, שמוט שעובר דרך פירסינג מחזיק אותן על הפטמה, הכוסית הזאת ניגשת אלי בחיוך של קופאית מהבנק, ואומרת לי "היי! איים, קריסטי. האו דו יו דו?" אני לוחץ לה את היד, וזה מנער לה את הדיסקיות, מה שלא מפריע לה להתעניין מאיפה אני ומה אני עושה בניו יורק, כאילו אנחנו מדברים ליד בופה בחתונה של בת דודה שלה.

לק' לא היתה סבלנות לכל גינוני הבופה, החלפנו מבט, וראיתי למה היא מתכוונת. עשיתי לה כן בראש. היא חייכה הרימה את השמלה מעל הראש והעיפה אותה על הריצפה מאחורי השולחן של הבופה. היא לא לבשה כלום מתחת. תוך דקות, אני לא מגזים, דקות, כל הבופה התרוקן, וק' עמדה על ארבע וחטפה מכות בזמן שהיא מצצה לכל מי שעמד בתור למציצה. הבנות לא אהבו את זה בהתחלה, אבל איף יו קנט ביט דם, ג'וין דם, ורובן החליטו על מדיניות שלום והתקרבות לק'. ומאחר שאני הייתי נתיב ההתקרבות לק' עודדתי את המדיניות הזאת בשמחה, וכמה כוסיות – עודפי יצוא – נפלו לי ליד ככה, על הדרך.

הדבר עצמו, מה היה בה שחולל סערות כאלה, אני לא בטוח שאני יודע להסביר. אבל משהו בה שידר איזה פראות גם כשהיא לא התפרעה, ומשהו בה שידר באיזה אופן סמוי שאפשר הכל ושאין שום גבולות. שאפשר לקחת תנופה ולהיכנס בה בכל הכוח ולא משנה מאיזה כיוון או באיזו צורה, וגם לא בכמה כוח, היא רק תרצה עוד. הייתי איתה בכמה מסיבות כאלה ובמועדוני חילופי זוגות, וזה תמיד חזר על עצמו באותו אופן. בלי שום מאמץ, ובלי שום הסבר, היא פשוט הפכה למרכז הכובד של כל מסיבה ואיכשהו הכל התנהל סביבה.
אז כוסית לכבודה, ואני מקווה שהיא ובעלה חיים באושר, ושכדור האש ממשיך לבעור ולהתגלגל, גם בבית הבורגני שהם הקימו בקווינס, ואני בטוח שזה בית יפה, כי ק', אם הייתם פוגשים אותה ביום, היא אשת עסקים מוצלחת, והיא לא פריירית בכלל והביזנס שהיא הקימה – מכירת שטחי פרסום באתרי אינטרנט שעוסקים ברפואה וסיעוד – פרח ושגשג, ושרד את התרסקות בועת הדוט קום בארה"ב. בכל אופן, הוא המשיך לשגשג בפעם האחרונה ששמעתי ממנה. שמרנו על קשר, אבל בעלה לא אהב את זה, ובעצם, בלי לדבר על זה, נפרדנו בהדרגה, בלי לאבד חיבה. אבל אני נזכר בה לא פעם. למשל אם יוצא לי לרחוץ כלים.