הוא יוציא אותה משם. שפוכה. היא תישען עליו בדרך למגרש החניה. חשוך שם. עוד מעט הריפוד השחור להניח עליו את העצמות והשרירים העייפים. אבל הוא לא פותח את האוטו. הוא יניח אותה עם החזה על מכסה המנוע. מכסה המנוע מזמן התקרר. מתכת. זיעה חמה, צבע מטאלי קר. התחת – שוב – באויר. הבירכיים רועדות.

בדס"מ עד הסוף המר. בלי ספק אחד האנשים היותר מוזרים שפגשתי בזירה. ומה הן מוצאות בו? או אולי הן מריחות משהו בלב האפלה.

הוא לא חשב שהוא קינקי, והוא לא חושב ככה עכשיו. ולכן היא אכלה אותו חי. קינקיות היא כל-כך יותר אנושית: הוא היה יכול להתכופף. במקום להתכופף הוא נשבר.

לא בדיוק. אנשים מחפשים במשחקי שליטה סוג של קירבה - או קירבה שלובה בניכור - ודה סאד חיפש בהם סוג רדיקלי של ניתוק. לכן סיפור המוסר האמיתי שלו הוא על נפילתה של ז'ולייט הסדיסטית, ולא על ז'וסטין הכנועה.

כבר משנות השבעים זה היה לפסיכולוגים מתחת לאף: ספר של פסיכואנליטיקאית בשם מרגרט מאהלר כבר אמר בעצם את העיקר. אבל בתרבות אינדיבידואליסטית קשה למצוא מילים לרצון להיכנע או לרצון להכניע. חוץ, כמובן, מלקרוא להם (בטעות) "בעיה".

מקום קבוע להרהורים, חוויות, בידיון, ולפרקים - תארו לכם - עיונים בהיסטוריה של הבדס"מ.
והפעם: "הסשן השני בקומדיית הבדס"מ של ק' היה משחק שלמיטב ידעתי אנחנו המצאנו. לא יודע מי מאיתנו, ולא זוכר מי הציע. זה משחק שקוראים לו 'כמה סכו"ם?' גירסת הלייט: עם הצד של הידיות."

מקום קבוע להרהורים, חוויות, בידיון, ולפרקים - תארו לכם - עיונים בהיסטוריה של הבדס"מ. והפעם: ילדה, תמונה, ותחושה שמלווה אותה כמו צל, שהיא לא כמוהם, שהיא לא מכאן.