הקבצים של הארד-דרייב (7) – פנטזיה ברה מז'ור (לאמילי)
מאת HardDrive(שולט)
7 בפברואר 2008
זה נגמר ככה: לילה, שער של בסיס של משמר הגבול, ליד רמאללה, ינואר, קר. האור הקשה-קלוש של פנס הכספית מעל השער משתקף בחלון הקדמי של המכונית. עד שהם הגיעו לשם היא הרטיבה את העור של המושב האחורי. לא לח. רטוב. ככה זה נגמר. וככה זה התחיל: סיפור לילדות גדולות, לפני השינה.
זה התחיל בפנטזיה שהוא הכיר מהרבה אחרות. נשים שהיה להן טעם מהסוג הזה. מהסוג שלו. מהסוג שהוא אהב. מכאן ועד שהוא החליט להפוך את זה למציאות, עברו הרבה מים בנהר, והרבה זעה. היא נתנה לו את המסגרת, היא נתנה לו את התמצית, את הלב של הדבר, ומשם נבניתה הדרמה לאט לאט. לפני השינה, בסופים של הזיונים, או אחרי סשן, הוא משכיב אותה על הבטן, עולה עליה ונכנס לקצב. כשהקצב היה מתייצב הוא היה מספר לה גרסאות שהלכו ונעשו פרועות על אותו נושא. הוא ידע מה הוא עושה, מהתקופה שהיתה לו אמביציה לרוץ מרתון פעם (זה עבר לו, לפני המרתון) אבל הוא ידע מהאימונים להכניס את עצמו לקצב. סיבולת לב-ריאה לטווח ארוך. עשרים דקות, מכונת תפירה, קצב בינוני-מהיר, אחיד נשימה קצרה אבל לא מתקצרת, ואז, באוזן הוא היה לוחש לה את הוריאציות על הפנטזיה ברה מז'ור.
זה התחיל בגירסאת לייט, אבל איכשהו, כשזה נעשה סגול כהה, דווקא אז הוא שמע קליק קטן בתוכו, והוא ידע מה הקליק הזה אומר. זה הקליק של הג'ננה. בגרסאת הסגול כהה הוא החליט להגשים את זה, ולא חשוב מה האמצעים וכמה הם מוזרים: ככה הם הגיעו לשם. לילה. קר. אור כספית. שער של בסיס משמר הגבול בשטחים. קר לה. רק הכוס שלה חם, רטוב, על המושב האחורי, הקריר של המכונית. שמלה דקיקה מסאטן. שחורה. דקה כל כך שאפשר לקפל אותה לתוך הארנק. כתפיות ספגטי. קצרה כל כך שהיא בקושי מכסה את התחת. לא שזה יהיה רלוונטי: היא תאסוף אותה סביב המותניים, כמו שהוא יאמר לה, ערומה לגמרי מהמותן ומטה. כוס ערום על המושב. חם על קר. רטוב על שחור חלק.
בסיבובים הראשונים – עשרים דקות תפירה בקצב – זה היה די רגיל, הסיפור. וזה בכל זאת היפנט אותה. היא היתה מתחילה את העשרים דקות האלה כמו שהיא: רזה, קצת מידי, מתנשמת עדיין ממה שהיה קודם, קוים חדים, אתלטיים. והיא היתה גומרת את העשרים דקות שלולית. בלי קווים בכלל: משלד ושרירים, בהדרגה לפלסטלינה, ומפלסטלינה, בהדרגה, לשלולית. הקצב האחיד נתן לפנטזיה משהו שחרוזים נותנים לשירה: זה נתן לה פיגום לבנות עליו את העולם הזה, הדימיוני, בלי שהמציאות תפריע. הקצב, הזין שלו, המכה בסוף כל חדירה, הנשימה שלו באוזן שלה, המילים, התוכן. עולם. הקצב, הקצב. זה נתן לה חופש לבנות את האורגזמות שלה למקום ולזמן שהיא רצתה, למקום בסיפור שהמיס אותה.
הגרסה הבסיסית היתה בדיוק כזאת – בסיסית: עיניים קשורות. גברים עומדים מסביב. היא נשענת עם הבטן על כיסא בר. הוא על כיסא בר לפני הפנים שלה. היא מוצצת לו. הם מסתכלים. עשרה. חמישה-עשר. אחר-כך הוא מסמן כל פעם לאחד לבוא לזיין אותה מאחור. היא לא יודעת מי. היא לא תדע. בפעמים הראשונות המקום שהוא תיאר היה משהו כמו ה No Limit. זה אולי לא יהיה שגרתי במקום כזה, אבל גם לא שערורייתי. הסיפור נדד משם. לבר. בר רגוע בהתחלה. אחר-כך דאנס בר פרוע באלנבי. ערסים, עובדים זרים, ברמנים אחרי העבודה. אחרי זה הפנטזיה עשתה זום-אין על הברמנים. בבר המלוכלך, אחרי סוף המשמרת. אורות דולקים. היא בעינים קשורות. המקום סגור. קופסאות מעוכות של סיגריות על הריצפה, בדלים, שברי כוסות, מפיות שפעם היו לבנות, בוץ שחור. שמלת הסתן כבר היתה שם. כיסא העץ עוד היה שם. כיסא של בר. הברמנים צוחקים, שותים. עושים עליה סיבובים לפי התור. שבע בבוקר. שמונה בבוקר. כשהם יצאו היא תדע שרואים עליה.
משם זה עבר דירה לבסיס של חיל האויר. חצרים. צוערים של קורס טייס. לבנבנים וחמודים. בתוליים. עוד לא בני עשרים. גם שם באותה פוזה: תחת למעלה, פנים בתוך המפשעה שלו, בטן על כיסא. ערומה חוץ מכיסוי העיניים. הצוערים החמודים יצחקקו בהתחלה נבוכים. שישי בערב, אחרי קבלת שבת צבאית, ושניצל צבאי, רחוק מאמא. ילדים טובים. מתגעגעים הביתה. לחם ולנעים. אבל זה יעיר בהם את הרוע. איזו פראות שהילדים הטובים לא הכירו בתוך עצמם. איזו פראות שהניסיונות המגוחכים שלה לדבר עם זין בפה רק ילבו. הם יהפכו את המבוכה לצחוק, הצחוק יגלה בעצמו את הרשעות, הצחוק יהפוך לפראות, הפראות – מפפפפ מפפפ, אין לה אויר! – הפראות תהפוך לאלימות. העולם מסתחרר. רק ציר אחד יציב. הזין שלו. מוכר בפה. הוא נוגע לה בכתף. אויר! בהתחלה הנגיעה נדמית לה כאילו היא אומרת "אני אשמור עליך". אחר-כך היא מבינה שהנגיעה אומרת "את יכולה עוד".
פרקי אצבעות לבנים: היא מחזיקה את הרגליים של הכיסא. חלק יחזיקו אותה במותניים, חלק יזיינו אותה בלי להחזיק, וידחפו אותה עם כל מכה אל הזין שלו. עמוק יותר לתוך הגרון, יותר חונק, האנחות או המילים – אי-אפשר יהיה להבדיל – ישארו חנוקות וזה ילבה עוד את האש. אויר! בקושי נושמת. בין מכה למכה. נשימה חטופה. היא תרטב, נוטפת במורד פנים הירכיים. זה ימשך. הקולות יתגברו מסביב. הם עשרים או שלושים בהתחלה, זה נהפך לקהל עכשיו. היא לא רואה, אבל היא שומעת שהם הרבה. צחוקים. דיבורים. רעש. גומרים מהר, מתאוששים מהר, חוזרים לעוד סיבוב. שעה. שתיים. אולי ארבע. אולי עוד מעט בוקר.
לא. עוד לא בוקר. היא מבינה רק אחרי שנגמר. חושך בדרך החוצה. היא לא תזכור את הדרך הזאת חזרה למכונית. כושלת. חצי מעולפת. הוא יוציא אותה משם. שפוכה. היא תישען עליו בדרך למגרש החניה. חשוך שם. עוד מעט הריפוד השחור להניח עליו את העצמות והשרירים העייפים. אבל לא. הוא לא פותח את האוטו. הוא יניח אותה עם החזה על מכסה המנוע. מכסה המנוע מזמן התקרר. מתכת. זיעה חמה, צבע מטאלי קר. התחת – שוב – באויר. הבירכיים רועדות. מחזיקה בקושי. היא לא חשבה שיהיה לה כוח לעוד. היא תגמור עוד פעם אחת, שם על מכסה המנוע. מה אחר-כך, היא לא תזכור.
היא אהבה את הסיפור הזה, לפני השינה. שיר ערש. היא אהבה לגמור אותו כמו שלולית על הסדין. אבל זאת עדיין גרסת הבטא. משם זה נעשה קודר יותר, ואחר-כך – קליק – כשזה נעשה קודר ממש, הוא ידע שזה בדרך להגשמה. הוא ידע. הוא עוד לא אמר לה. מתנה ליום הולדת. (המשך יבוא)
זה התחיל בפנטזיה שהוא הכיר מהרבה אחרות. נשים שהיה להן טעם מהסוג הזה. מהסוג שלו. מהסוג שהוא אהב. מכאן ועד שהוא החליט להפוך את זה למציאות, עברו הרבה מים בנהר, והרבה זעה. היא נתנה לו את המסגרת, היא נתנה לו את התמצית, את הלב של הדבר, ומשם נבניתה הדרמה לאט לאט. לפני השינה, בסופים של הזיונים, או אחרי סשן, הוא משכיב אותה על הבטן, עולה עליה ונכנס לקצב. כשהקצב היה מתייצב הוא היה מספר לה גרסאות שהלכו ונעשו פרועות על אותו נושא. הוא ידע מה הוא עושה, מהתקופה שהיתה לו אמביציה לרוץ מרתון פעם (זה עבר לו, לפני המרתון) אבל הוא ידע מהאימונים להכניס את עצמו לקצב. סיבולת לב-ריאה לטווח ארוך. עשרים דקות, מכונת תפירה, קצב בינוני-מהיר, אחיד נשימה קצרה אבל לא מתקצרת, ואז, באוזן הוא היה לוחש לה את הוריאציות על הפנטזיה ברה מז'ור.
זה התחיל בגירסאת לייט, אבל איכשהו, כשזה נעשה סגול כהה, דווקא אז הוא שמע קליק קטן בתוכו, והוא ידע מה הקליק הזה אומר. זה הקליק של הג'ננה. בגרסאת הסגול כהה הוא החליט להגשים את זה, ולא חשוב מה האמצעים וכמה הם מוזרים: ככה הם הגיעו לשם. לילה. קר. אור כספית. שער של בסיס משמר הגבול בשטחים. קר לה. רק הכוס שלה חם, רטוב, על המושב האחורי, הקריר של המכונית. שמלה דקיקה מסאטן. שחורה. דקה כל כך שאפשר לקפל אותה לתוך הארנק. כתפיות ספגטי. קצרה כל כך שהיא בקושי מכסה את התחת. לא שזה יהיה רלוונטי: היא תאסוף אותה סביב המותניים, כמו שהוא יאמר לה, ערומה לגמרי מהמותן ומטה. כוס ערום על המושב. חם על קר. רטוב על שחור חלק.
בסיבובים הראשונים – עשרים דקות תפירה בקצב – זה היה די רגיל, הסיפור. וזה בכל זאת היפנט אותה. היא היתה מתחילה את העשרים דקות האלה כמו שהיא: רזה, קצת מידי, מתנשמת עדיין ממה שהיה קודם, קוים חדים, אתלטיים. והיא היתה גומרת את העשרים דקות שלולית. בלי קווים בכלל: משלד ושרירים, בהדרגה לפלסטלינה, ומפלסטלינה, בהדרגה, לשלולית. הקצב האחיד נתן לפנטזיה משהו שחרוזים נותנים לשירה: זה נתן לה פיגום לבנות עליו את העולם הזה, הדימיוני, בלי שהמציאות תפריע. הקצב, הזין שלו, המכה בסוף כל חדירה, הנשימה שלו באוזן שלה, המילים, התוכן. עולם. הקצב, הקצב. זה נתן לה חופש לבנות את האורגזמות שלה למקום ולזמן שהיא רצתה, למקום בסיפור שהמיס אותה.
הגרסה הבסיסית היתה בדיוק כזאת – בסיסית: עיניים קשורות. גברים עומדים מסביב. היא נשענת עם הבטן על כיסא בר. הוא על כיסא בר לפני הפנים שלה. היא מוצצת לו. הם מסתכלים. עשרה. חמישה-עשר. אחר-כך הוא מסמן כל פעם לאחד לבוא לזיין אותה מאחור. היא לא יודעת מי. היא לא תדע. בפעמים הראשונות המקום שהוא תיאר היה משהו כמו ה No Limit. זה אולי לא יהיה שגרתי במקום כזה, אבל גם לא שערורייתי. הסיפור נדד משם. לבר. בר רגוע בהתחלה. אחר-כך דאנס בר פרוע באלנבי. ערסים, עובדים זרים, ברמנים אחרי העבודה. אחרי זה הפנטזיה עשתה זום-אין על הברמנים. בבר המלוכלך, אחרי סוף המשמרת. אורות דולקים. היא בעינים קשורות. המקום סגור. קופסאות מעוכות של סיגריות על הריצפה, בדלים, שברי כוסות, מפיות שפעם היו לבנות, בוץ שחור. שמלת הסתן כבר היתה שם. כיסא העץ עוד היה שם. כיסא של בר. הברמנים צוחקים, שותים. עושים עליה סיבובים לפי התור. שבע בבוקר. שמונה בבוקר. כשהם יצאו היא תדע שרואים עליה.
משם זה עבר דירה לבסיס של חיל האויר. חצרים. צוערים של קורס טייס. לבנבנים וחמודים. בתוליים. עוד לא בני עשרים. גם שם באותה פוזה: תחת למעלה, פנים בתוך המפשעה שלו, בטן על כיסא. ערומה חוץ מכיסוי העיניים. הצוערים החמודים יצחקקו בהתחלה נבוכים. שישי בערב, אחרי קבלת שבת צבאית, ושניצל צבאי, רחוק מאמא. ילדים טובים. מתגעגעים הביתה. לחם ולנעים. אבל זה יעיר בהם את הרוע. איזו פראות שהילדים הטובים לא הכירו בתוך עצמם. איזו פראות שהניסיונות המגוחכים שלה לדבר עם זין בפה רק ילבו. הם יהפכו את המבוכה לצחוק, הצחוק יגלה בעצמו את הרשעות, הצחוק יהפוך לפראות, הפראות – מפפפפ מפפפ, אין לה אויר! – הפראות תהפוך לאלימות. העולם מסתחרר. רק ציר אחד יציב. הזין שלו. מוכר בפה. הוא נוגע לה בכתף. אויר! בהתחלה הנגיעה נדמית לה כאילו היא אומרת "אני אשמור עליך". אחר-כך היא מבינה שהנגיעה אומרת "את יכולה עוד".
פרקי אצבעות לבנים: היא מחזיקה את הרגליים של הכיסא. חלק יחזיקו אותה במותניים, חלק יזיינו אותה בלי להחזיק, וידחפו אותה עם כל מכה אל הזין שלו. עמוק יותר לתוך הגרון, יותר חונק, האנחות או המילים – אי-אפשר יהיה להבדיל – ישארו חנוקות וזה ילבה עוד את האש. אויר! בקושי נושמת. בין מכה למכה. נשימה חטופה. היא תרטב, נוטפת במורד פנים הירכיים. זה ימשך. הקולות יתגברו מסביב. הם עשרים או שלושים בהתחלה, זה נהפך לקהל עכשיו. היא לא רואה, אבל היא שומעת שהם הרבה. צחוקים. דיבורים. רעש. גומרים מהר, מתאוששים מהר, חוזרים לעוד סיבוב. שעה. שתיים. אולי ארבע. אולי עוד מעט בוקר.
לא. עוד לא בוקר. היא מבינה רק אחרי שנגמר. חושך בדרך החוצה. היא לא תזכור את הדרך הזאת חזרה למכונית. כושלת. חצי מעולפת. הוא יוציא אותה משם. שפוכה. היא תישען עליו בדרך למגרש החניה. חשוך שם. עוד מעט הריפוד השחור להניח עליו את העצמות והשרירים העייפים. אבל לא. הוא לא פותח את האוטו. הוא יניח אותה עם החזה על מכסה המנוע. מכסה המנוע מזמן התקרר. מתכת. זיעה חמה, צבע מטאלי קר. התחת – שוב – באויר. הבירכיים רועדות. מחזיקה בקושי. היא לא חשבה שיהיה לה כוח לעוד. היא תגמור עוד פעם אחת, שם על מכסה המנוע. מה אחר-כך, היא לא תזכור.
היא אהבה את הסיפור הזה, לפני השינה. שיר ערש. היא אהבה לגמור אותו כמו שלולית על הסדין. אבל זאת עדיין גרסת הבטא. משם זה נעשה קודר יותר, ואחר-כך – קליק – כשזה נעשה קודר ממש, הוא ידע שזה בדרך להגשמה. הוא ידע. הוא עוד לא אמר לה. מתנה ליום הולדת. (המשך יבוא)
