הקבצים של הארד דרייב (4) - האם דה סאד היה סדיסט?
מאת HardDrive(שולט)
24 בדצמבר 2007
האם המרקיז דה סאד היה סדיסט? התשובה הקצרה היא: לא. התשובה הקצת פחות קצרה היא: לא בדיוק. בכל אופן לא בדיוק סדיסט במובן של קהילת הבדס"מ.
רוב מי שמגיעים לבדס"מ מחפשים בדרך כזאת או אחרת קירבה, או לפחות ערוב של קירבה וניכור. בעיני עצמם – הרבה פעמים בצדק – זה סוג של קירבה שהוא נועז יותר, ועז יותר, ממה שהם רואים סביבם ביחסים ויניליים. מאחר שמיניות היא אחד האזורים שבהם אנחנו הכי קרובים להפרת הגבולות בין אנשים, הכי קרובים לתחושה של מיזוג, של לבלוע את הזולת או להיבלע בזולת, זה מובן. או בכל אופן, זה מובן למי שכאן יותר מאשר מאשר למי שלא: שאלמנטים של שליטה, ושל כאב, הם משחק מסובך, לעתים קרובות מעודן, על האופנים השונים שבהם ניכור וקירבה, אימה, אגרסיה ואהבה, שלובים זה בזה. יש בזה איזה יושר, ויש בזה איזה יופי. אני יכול לדמיין בקלות למה מי שאין להם שום נטייה בדס"מית רואים בזה כיעור. אבל לא כך זה נראה מבפנים.
אבל דה סאד לא שאף לשם, ולא שאף לערב את הקירבה והמיזוג בריחוק והניכור. הוא שאף, בכוח, להגיע אל המקום שבו הניכור הוא מוחלט. במובן עמוק הוא לא היה מוצא את עצמו בתוך העולם של רוב אלה שבדס"מ מושך אותם.
בשנות השישים התחילו פתאום להתעניין בדה סאד כפילוסוף. כך ראוי, מפני שלזה הוא התכוון. לא במקרה יש משהו חסר חיים וקר בתיאורי הסטיות האינסופיים שלו. אתה קורא את "סיפורה של O" וזה מגרה. אתה קורא את דה סאד, וזה לא. אלפי, אלפי עמודים של תיאורי סקס מכל הסוגים, ועל הכל שורה סטריליות משונה. הוא נוגע בגוף החם כמו רופא, לא כמו מאהב, כמו כירורג ולא כמו טורף. הצרפתים שמו לב לזה. והיה להם האומץ – והפוזה – להתעסק בזה. סימון דה בובאר כתבה מסה שנקראה "האם אנחנו מוכרחים לשרוף את דה סאד?" והפכה אותו, בבת אחת, לנושא לגטימי לדיון בסלונים. מוריס בלנשו כתב מסה על דה סאד כפילוסוף, והדברים נעשו ברורים לרבים: דה סאד חיפש אחרי איזה חופש רדיקלי, אחרי שחרור מוחלט, והוא הבין ששיחרור מוחלט הוא ניתוק מוחלט מכל מחוייבות לזולת.
תסלחו לי אני מקווה שאני מצטט את להקת "בנזין" בהקשר הזה, אבל זה לב העניין: "חופשי זה לגמרי לבד". בלנשו הפנה את תשומת הלב לשם, כשהוא כתב שסיפור המוסר האמיתי של דה סאד הוא על ז'ולייט, לא על ז'סטין, על הסדיסטית, לא על המזוכיסטית. מפני שז'ולייט נכנסת לעולם הזה, של התעללות ארוטית, בהתלהבות ובצמא שאי אפשר להשביע אותם. ולכן היא נכשלת. היא מתעללת ומתעללת, אבל היא נהנית מזה, ומכוון שהיא נהנית, היא תיפול. כי כל עוד היא נהנית מזה, היא תלויה בזולת: היא מוכרחה לחוש את הכאב של הזולת כדי להזין את הנאתה שלה, ואם היא מוכרחה לחוש את הכאב של הזולת היא לא באמת משוחררת מן התלות בזולת. היא לא באמת עצמאית.
הליברטין – האדם המשוחרר באמת – לפי דה סאד, הוא מי שמחנך את עצמו להתעלל באותו אופן שבו דה סאד כותב: בסטריליות, מתוך שוויון נפש גמור. הליברטין הוא מין חניבעל לקטר, שהדופק שלו לא מאיץ בזמן שהוא רוצח ומתעלל. מי שמגיע לשם מגיע, לפי דה סאד, אל המקום שבו הוא משוחרר באמת. אם הזולת איננו אלא חפץ מוחלט, שלא מרגש אותו יותר מאשר נתח בשר על שולחן האוכל, או רהיט, או אבן.
במובן הזה דה סאד הוא רדיקלי באמת. ורדיקלי, אם תסלחו לי, זאת לא מחמאה בעיני. רדיקלי זה בדרך כלל, בסופו של דבר, חד-מימדי. המורכבות היא לא בקצה, היא בין הקצוות, ומשם רצה דה סאד להימלט, אל העולם שבו האני משוחרר באופן מוחלט מכל קשר, ולכן מכל תלות בזולת. זה חזון אנטי-אנושי במוצהר, ומכאן גם הדחף של דה סאד לזעזע בתיאורי העינויים הדקדקניים שלו. הם משדרים ברוח והטון את מה שהם אומרים בתוכן: ניתוק שלם, אדישות מוחלטת.
זה לא מה שרוב האנשים מחפשים בבדס"מ. וטוב שכך. יש משהו אנושי, ויש משהו שמסרב לפשטנות, במשחקים הארוטיים האלה. יש משהו שאומר שאהבה ואלימות הם לא שני חומרים נפרדים, כמו שהעולם החברתי שלנו היה רוצה לדמיין אותם, הם שלובים זה בזה, ויש בכל אחד מהם מהשני. דה סאד אולי דומה יותר לבורגנים מאשר רוב הסדיסטים והמזוכיסטים. כמו רוב הבורגנים הוא היה רוצה להפריד בין אמפטיה לאלימות, לטהר את עצמו מאמפטיה באמצעות האלימות. אבל הוא היה חכם מספיק בשביל לראות איך הדבר הזה יכול להיכשל. זה הלקח המרשים של ז'ולייט: שאפילו באלימות עצמה מסתתרת אמפטיה. מותר, אפילו רצוי, להעדיף את ה"כישלון" של ז'ולייט על ה"הצלחה" של דה סאד.
רוב מי שמגיעים לבדס"מ מחפשים בדרך כזאת או אחרת קירבה, או לפחות ערוב של קירבה וניכור. בעיני עצמם – הרבה פעמים בצדק – זה סוג של קירבה שהוא נועז יותר, ועז יותר, ממה שהם רואים סביבם ביחסים ויניליים. מאחר שמיניות היא אחד האזורים שבהם אנחנו הכי קרובים להפרת הגבולות בין אנשים, הכי קרובים לתחושה של מיזוג, של לבלוע את הזולת או להיבלע בזולת, זה מובן. או בכל אופן, זה מובן למי שכאן יותר מאשר מאשר למי שלא: שאלמנטים של שליטה, ושל כאב, הם משחק מסובך, לעתים קרובות מעודן, על האופנים השונים שבהם ניכור וקירבה, אימה, אגרסיה ואהבה, שלובים זה בזה. יש בזה איזה יושר, ויש בזה איזה יופי. אני יכול לדמיין בקלות למה מי שאין להם שום נטייה בדס"מית רואים בזה כיעור. אבל לא כך זה נראה מבפנים.
אבל דה סאד לא שאף לשם, ולא שאף לערב את הקירבה והמיזוג בריחוק והניכור. הוא שאף, בכוח, להגיע אל המקום שבו הניכור הוא מוחלט. במובן עמוק הוא לא היה מוצא את עצמו בתוך העולם של רוב אלה שבדס"מ מושך אותם.
בשנות השישים התחילו פתאום להתעניין בדה סאד כפילוסוף. כך ראוי, מפני שלזה הוא התכוון. לא במקרה יש משהו חסר חיים וקר בתיאורי הסטיות האינסופיים שלו. אתה קורא את "סיפורה של O" וזה מגרה. אתה קורא את דה סאד, וזה לא. אלפי, אלפי עמודים של תיאורי סקס מכל הסוגים, ועל הכל שורה סטריליות משונה. הוא נוגע בגוף החם כמו רופא, לא כמו מאהב, כמו כירורג ולא כמו טורף. הצרפתים שמו לב לזה. והיה להם האומץ – והפוזה – להתעסק בזה. סימון דה בובאר כתבה מסה שנקראה "האם אנחנו מוכרחים לשרוף את דה סאד?" והפכה אותו, בבת אחת, לנושא לגטימי לדיון בסלונים. מוריס בלנשו כתב מסה על דה סאד כפילוסוף, והדברים נעשו ברורים לרבים: דה סאד חיפש אחרי איזה חופש רדיקלי, אחרי שחרור מוחלט, והוא הבין ששיחרור מוחלט הוא ניתוק מוחלט מכל מחוייבות לזולת.
תסלחו לי אני מקווה שאני מצטט את להקת "בנזין" בהקשר הזה, אבל זה לב העניין: "חופשי זה לגמרי לבד". בלנשו הפנה את תשומת הלב לשם, כשהוא כתב שסיפור המוסר האמיתי של דה סאד הוא על ז'ולייט, לא על ז'סטין, על הסדיסטית, לא על המזוכיסטית. מפני שז'ולייט נכנסת לעולם הזה, של התעללות ארוטית, בהתלהבות ובצמא שאי אפשר להשביע אותם. ולכן היא נכשלת. היא מתעללת ומתעללת, אבל היא נהנית מזה, ומכוון שהיא נהנית, היא תיפול. כי כל עוד היא נהנית מזה, היא תלויה בזולת: היא מוכרחה לחוש את הכאב של הזולת כדי להזין את הנאתה שלה, ואם היא מוכרחה לחוש את הכאב של הזולת היא לא באמת משוחררת מן התלות בזולת. היא לא באמת עצמאית.
הליברטין – האדם המשוחרר באמת – לפי דה סאד, הוא מי שמחנך את עצמו להתעלל באותו אופן שבו דה סאד כותב: בסטריליות, מתוך שוויון נפש גמור. הליברטין הוא מין חניבעל לקטר, שהדופק שלו לא מאיץ בזמן שהוא רוצח ומתעלל. מי שמגיע לשם מגיע, לפי דה סאד, אל המקום שבו הוא משוחרר באמת. אם הזולת איננו אלא חפץ מוחלט, שלא מרגש אותו יותר מאשר נתח בשר על שולחן האוכל, או רהיט, או אבן.
במובן הזה דה סאד הוא רדיקלי באמת. ורדיקלי, אם תסלחו לי, זאת לא מחמאה בעיני. רדיקלי זה בדרך כלל, בסופו של דבר, חד-מימדי. המורכבות היא לא בקצה, היא בין הקצוות, ומשם רצה דה סאד להימלט, אל העולם שבו האני משוחרר באופן מוחלט מכל קשר, ולכן מכל תלות בזולת. זה חזון אנטי-אנושי במוצהר, ומכאן גם הדחף של דה סאד לזעזע בתיאורי העינויים הדקדקניים שלו. הם משדרים ברוח והטון את מה שהם אומרים בתוכן: ניתוק שלם, אדישות מוחלטת.
זה לא מה שרוב האנשים מחפשים בבדס"מ. וטוב שכך. יש משהו אנושי, ויש משהו שמסרב לפשטנות, במשחקים הארוטיים האלה. יש משהו שאומר שאהבה ואלימות הם לא שני חומרים נפרדים, כמו שהעולם החברתי שלנו היה רוצה לדמיין אותם, הם שלובים זה בזה, ויש בכל אחד מהם מהשני. דה סאד אולי דומה יותר לבורגנים מאשר רוב הסדיסטים והמזוכיסטים. כמו רוב הבורגנים הוא היה רוצה להפריד בין אמפטיה לאלימות, לטהר את עצמו מאמפטיה באמצעות האלימות. אבל הוא היה חכם מספיק בשביל לראות איך הדבר הזה יכול להיכשל. זה הלקח המרשים של ז'ולייט: שאפילו באלימות עצמה מסתתרת אמפטיה. מותר, אפילו רצוי, להעדיף את ה"כישלון" של ז'ולייט על ה"הצלחה" של דה סאד.
