הקבצים של הארד דרייב - חדש במגזין!
מאת HardDrive(שולט)
9 בנובמבר 2007
תמונה של עצמה, בגיל שבע. מפחיד. היא שמרה את התמונה. היא שמרה אותה לא כי היא רצתה להסתכל עליה, אלא כדי שהיא לא תצטרך להסתכל עליה. שהיא תישאר קבורה. כדי שהיא תדע איפה היא קבורה ולא תתקל בה במקרה. אבל התמונה היתה שם. רדומה. גם קודם. בזיכרון. ובאלבום. האלבום העיר אותה.
היא נתקלה בה באמצע הצבא, כשהיא חיטטה באלבום הזה. ככה כאילו כלום: בין התמונות של תחפושות, ובלונים, ימי הולדת, טיולים, הצגה של בית ספר. כל הדברים הרגילים. ובין כל התמונות, פתאום, זה. היא נבהלה. היא תלשה את התמונה מהאלבום. באלבום נשאר חור, כמו חיוך עם שן חסרה. היא החביאה אותה.
זה לא משהו שאפשר להסביר. או היא לא חשבה שהיא תוכל להסביר למישהו. והיא לא ניסתה. התמונה הבהילה אותה. מי ששם את התמונה באלבום לא הרגיש. או לא הבין. או לא ראה. אפשר לא לראות: תמונה רגילה, בעצם. תמונה של ילדה, בשמלה קיצית, מחזיקה את היד של אמא. את אמא לא רואים. רואים רק את הרגליים שלה, עד המותן, בשמלה בצבע תכלת, מושכת את הילדה. הילדה לא רוצה ללכת לאן שמושכים אותה. הגוף של הילדה בכוון ההליכה, אבל היא מסובבת את הצוואר, והמבט שלה – המבט הזה, זה מה שעשה לה צמרמורת – מופנה לכוון המצלמה. או לא בדיוק. למשהו מעבר למצלמה. ובמבט יש משהו פראי. זר. אחר. מושכים אותה ממשהו שהיא לא מוכנה לעזוב.
היא ידעה, או היא חשבה שהיא ידעה, מה היה הדבר הזה. זה לא היה הגיוני. מה שהיא ראתה, הדבר הזה שהיה כמו חור במרקם של העולם, כמו קרע ברשת הקואורדינאטות שעליהן מסודרים הדברים והזמנים – לא יכול להיות שמצלמה תפשה אותה מסתכלת עליו. זה קרה ברחוב. סתם באמצע הרחוב. לפנות ערב. חמש אולי. עוד לא החשיך ממש, אבל התחיל להחשיך. חורף. אמא לקחה אותה לקנות נעלים. הן מיהרו אחרי שהן קנו אותן. התחיל טפטוף. הן מיהרו לחזור הביתה. לא יכול להיות שהיה שם, ברחוב, מי שיצלם אותה. אבל היא זכרה את הרגע, והיא ידעה שברגע הזה, המוזר, היה לה מבט כזה. אם התמונה לא תפשה את הרגע עצמו, התמונה כן תפשה את המבט הזה, וזה אותו מבט שהיה לה, או כך היא דמיינה את זה, אז. זה הדבר: הפראות הפתאומית הזאת, הנחישות. הכוח – זה לא כוח של ילדה בת שבע, זה לא יכול להיות כוח של ילדה בת שבע – שבו היא נצמדה לדבר הזה, למראה הזה, ולא נתנה לאמא לנתק אותה ממנו. אמא משכה. היא משכה חזרה ולא נתנה לה. היא אמרה מילה אחת לאמא. חד-ונחרץ: "לא!"
אמא לא הבינה. ילדה טובה בדרך כלל. לא מדברת ככה לאמא. ילדה שמחייכת כשמצפים, ואומרת את מה שהמבוגרים מצפים לשמוע, ומסתרקת יפה, ויודעת להסתיר מאחורי המתיקות הרגילה, המתיקות שהיא ידעה כבר אז, שמצפים מילדים, ועוד יותר מילדות. אבל היא ראתה משהו, ומשהו פרץ מאחורי כל מה שרגיל.
מוזר. מפני שמה שהיא ראתה, גם הוא היה רגיל, בעצם. לא יפה. אבל רגיל. איש צעיר, מקסימום שלושים. יושב על המדרכה המלוכלכת, נשען על קיר. שיכור. דם על השפה. נוזל על הסנטר. בקבוק של משהו. הוא שתה מהבקבוק. אם היא זכרה נכון משהו בצבע תה, כמו ברנדי, או ווסקי, לא משהו שקוף, כמו וודקה. עיניים לא מפוקסות. הוא ראה אותה לשנייה. מאחורי המרחקים, מאיפה שהוא לא היה: חיוך דהוי. רפוי. שום דבר. אבל מאחורי העיניים המזוגגות היא ראתה משהו. משהו מעבר למבט, מאחורי המבט. היא זכרה את מה שהיא ראתה, כמו שהיא ראתה אותו. היא יכלה לעצום את העיניים, ולראות את הזיפים הבלונדיניים, את השפה החתוכה, את הדם – טרי, עדיין אדום – נוזל מהשפה לסנטר. הדם והחיוך. שיער חלק, אבל מלוכלך. מדובלל. המבט העמום שלו, ההפך הגמור מהמבט החד, הפוצע, של הילדה בתמונה. מבט חד מדי, מבט שנראה כמו קרע בנייר המבריק של התמונה. מה שהיא הרגישה אז, לא היו לה מלים בתור ילדה לתאר אותו. רק הרבה שנים אחר-כך היא נתקלה במילה הזאת: כיסופים. סוג של געגוע. איך זה יכול להיות? כיסופים למה?
אבל אי-אפשר היה לטעות. געגוע. געגוע למשהו שעד לאותו רגע היא לא ידעה שישנו. געגוע למשהו שהיא לא חשבה שקיים. המבט הזה, הפראי, שבו היא הסתכלה על האיש על המדרכה. עד עכשיו: צמרמורת. הוא חייך. דהוי. אמא משכה אותה, אבל היא היתה מוכרחה להסתכל. באמצע הרחוב, במקרה, ואז, בחדות, בבת אחת היא ידעה משהו בלי מלים: אני לא כמוכם. אני לא מכאן.
מאז, היא מפלסת דרך לשם. למקום הזה. וכשהכאב חד, כשהוא מערפל, בתחתית, לפעמים, לעתים נדירות, אבל לפעמים, היא מצליחה לפתוח את הדלת לשם. למקום הזה. שאין לו שם. שאין לו תיאור. שאי-אפשר להסביר למה הוא קשור לרגע ההוא שבו, בבת אחת, בחוש, ילדה קטנה הבינה שהוא קיים. שהיא משם. עברו הרבה שנים. רק כשהיא ראתה את התמונה באלבום זה חזר, וזה הסביר את הכאב העמום שהיא תמיד הרגישה. וזה מיקד את הכל. וזה הפחיד אותה. היא הבינה שאין לברוח. שאפשר לרוץ, שנדמה לה שהיא רצה להתרחק משם, אבל לאן שהיא לא תרוץ היא תמיד תרוץ לשם. היא תמיד תחפש את המקום הזה. היא תמיד תנסה לפלס את הדרך אל הדבר הקרוע, הפצוע, הדבר שמעבר למרקם הרגיל של הדברים והזמנים. היא מוכרחה. זה לא שהיא יכולה לבחור. כי בשבילה זה המקום היחיד – אם הוא בכלל קיים – שאפשר לקרוא לו בית.
היא נתקלה בה באמצע הצבא, כשהיא חיטטה באלבום הזה. ככה כאילו כלום: בין התמונות של תחפושות, ובלונים, ימי הולדת, טיולים, הצגה של בית ספר. כל הדברים הרגילים. ובין כל התמונות, פתאום, זה. היא נבהלה. היא תלשה את התמונה מהאלבום. באלבום נשאר חור, כמו חיוך עם שן חסרה. היא החביאה אותה.
זה לא משהו שאפשר להסביר. או היא לא חשבה שהיא תוכל להסביר למישהו. והיא לא ניסתה. התמונה הבהילה אותה. מי ששם את התמונה באלבום לא הרגיש. או לא הבין. או לא ראה. אפשר לא לראות: תמונה רגילה, בעצם. תמונה של ילדה, בשמלה קיצית, מחזיקה את היד של אמא. את אמא לא רואים. רואים רק את הרגליים שלה, עד המותן, בשמלה בצבע תכלת, מושכת את הילדה. הילדה לא רוצה ללכת לאן שמושכים אותה. הגוף של הילדה בכוון ההליכה, אבל היא מסובבת את הצוואר, והמבט שלה – המבט הזה, זה מה שעשה לה צמרמורת – מופנה לכוון המצלמה. או לא בדיוק. למשהו מעבר למצלמה. ובמבט יש משהו פראי. זר. אחר. מושכים אותה ממשהו שהיא לא מוכנה לעזוב.
היא ידעה, או היא חשבה שהיא ידעה, מה היה הדבר הזה. זה לא היה הגיוני. מה שהיא ראתה, הדבר הזה שהיה כמו חור במרקם של העולם, כמו קרע ברשת הקואורדינאטות שעליהן מסודרים הדברים והזמנים – לא יכול להיות שמצלמה תפשה אותה מסתכלת עליו. זה קרה ברחוב. סתם באמצע הרחוב. לפנות ערב. חמש אולי. עוד לא החשיך ממש, אבל התחיל להחשיך. חורף. אמא לקחה אותה לקנות נעלים. הן מיהרו אחרי שהן קנו אותן. התחיל טפטוף. הן מיהרו לחזור הביתה. לא יכול להיות שהיה שם, ברחוב, מי שיצלם אותה. אבל היא זכרה את הרגע, והיא ידעה שברגע הזה, המוזר, היה לה מבט כזה. אם התמונה לא תפשה את הרגע עצמו, התמונה כן תפשה את המבט הזה, וזה אותו מבט שהיה לה, או כך היא דמיינה את זה, אז. זה הדבר: הפראות הפתאומית הזאת, הנחישות. הכוח – זה לא כוח של ילדה בת שבע, זה לא יכול להיות כוח של ילדה בת שבע – שבו היא נצמדה לדבר הזה, למראה הזה, ולא נתנה לאמא לנתק אותה ממנו. אמא משכה. היא משכה חזרה ולא נתנה לה. היא אמרה מילה אחת לאמא. חד-ונחרץ: "לא!"
אמא לא הבינה. ילדה טובה בדרך כלל. לא מדברת ככה לאמא. ילדה שמחייכת כשמצפים, ואומרת את מה שהמבוגרים מצפים לשמוע, ומסתרקת יפה, ויודעת להסתיר מאחורי המתיקות הרגילה, המתיקות שהיא ידעה כבר אז, שמצפים מילדים, ועוד יותר מילדות. אבל היא ראתה משהו, ומשהו פרץ מאחורי כל מה שרגיל.
מוזר. מפני שמה שהיא ראתה, גם הוא היה רגיל, בעצם. לא יפה. אבל רגיל. איש צעיר, מקסימום שלושים. יושב על המדרכה המלוכלכת, נשען על קיר. שיכור. דם על השפה. נוזל על הסנטר. בקבוק של משהו. הוא שתה מהבקבוק. אם היא זכרה נכון משהו בצבע תה, כמו ברנדי, או ווסקי, לא משהו שקוף, כמו וודקה. עיניים לא מפוקסות. הוא ראה אותה לשנייה. מאחורי המרחקים, מאיפה שהוא לא היה: חיוך דהוי. רפוי. שום דבר. אבל מאחורי העיניים המזוגגות היא ראתה משהו. משהו מעבר למבט, מאחורי המבט. היא זכרה את מה שהיא ראתה, כמו שהיא ראתה אותו. היא יכלה לעצום את העיניים, ולראות את הזיפים הבלונדיניים, את השפה החתוכה, את הדם – טרי, עדיין אדום – נוזל מהשפה לסנטר. הדם והחיוך. שיער חלק, אבל מלוכלך. מדובלל. המבט העמום שלו, ההפך הגמור מהמבט החד, הפוצע, של הילדה בתמונה. מבט חד מדי, מבט שנראה כמו קרע בנייר המבריק של התמונה. מה שהיא הרגישה אז, לא היו לה מלים בתור ילדה לתאר אותו. רק הרבה שנים אחר-כך היא נתקלה במילה הזאת: כיסופים. סוג של געגוע. איך זה יכול להיות? כיסופים למה?
אבל אי-אפשר היה לטעות. געגוע. געגוע למשהו שעד לאותו רגע היא לא ידעה שישנו. געגוע למשהו שהיא לא חשבה שקיים. המבט הזה, הפראי, שבו היא הסתכלה על האיש על המדרכה. עד עכשיו: צמרמורת. הוא חייך. דהוי. אמא משכה אותה, אבל היא היתה מוכרחה להסתכל. באמצע הרחוב, במקרה, ואז, בחדות, בבת אחת היא ידעה משהו בלי מלים: אני לא כמוכם. אני לא מכאן.
מאז, היא מפלסת דרך לשם. למקום הזה. וכשהכאב חד, כשהוא מערפל, בתחתית, לפעמים, לעתים נדירות, אבל לפעמים, היא מצליחה לפתוח את הדלת לשם. למקום הזה. שאין לו שם. שאין לו תיאור. שאי-אפשר להסביר למה הוא קשור לרגע ההוא שבו, בבת אחת, בחוש, ילדה קטנה הבינה שהוא קיים. שהיא משם. עברו הרבה שנים. רק כשהיא ראתה את התמונה באלבום זה חזר, וזה הסביר את הכאב העמום שהיא תמיד הרגישה. וזה מיקד את הכל. וזה הפחיד אותה. היא הבינה שאין לברוח. שאפשר לרוץ, שנדמה לה שהיא רצה להתרחק משם, אבל לאן שהיא לא תרוץ היא תמיד תרוץ לשם. היא תמיד תחפש את המקום הזה. היא תמיד תנסה לפלס את הדרך אל הדבר הקרוע, הפצוע, הדבר שמעבר למרקם הרגיל של הדברים והזמנים. היא מוכרחה. זה לא שהיא יכולה לבחור. כי בשבילה זה המקום היחיד – אם הוא בכלל קיים – שאפשר לקרוא לו בית.
