הקבצים של הארד דרייב (5) - היה יכול להיות הרבה פחות נורא, אם רק..
מאת HardDrive(שולט)
18 בינואר 2008
הוא לא חשב על עצמו כמזוכיסט. לא לפני, ולא אחרי. הוא חשב על כל העניין בעיקר כמשהו שכדאי לשכוח אותו, או לפחות, למצוא דרך לדאוג שהוא לא יחזור. לא היה לו אף פעם שום עניין עם אנשים קינקים. לא לפני, ולא אחרי. והוא לא חשב שיש קשר בין מה שקרה לבין קינק. ראיתי את זה קורה לו. היא קרעה לו את הצורה. אם היא התכוונה או לא, אני לא יודע. אבל היא אכלה אותו חי. את הצד שלה אני לא מכיר. שמעתי רק ממנו. אנחנו לא חברים כאלה טובים. אבל בתקופה שזה קרה, הוא נשפך לכל הכיוונים וסיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ונראה, והרגיש, כמו מישהו שעומד לטבוע. איש משכיל. תואר מתקדם במקצוע ריאלי ולא על חשבון הצד ההומאני. קורא. סקרן. דק וגבוה. מסודר מאד. תנועות רגועות. הוא מזיז את השיער הבהיר, החלק, הצידה על המצח בין שתי אצבעות בתנועה של מספרים פתוחים. תנועה שכולה עדינות. וסדר. ורגיעה. ושליטה עצמית. לדברים יש מקומות, והוא מרגיש ביניהם בנוח, והוא יודע את מקומם ואת מקומו בתוכם. בדרך כלל.
לא כשזה קרה. בתקופה שבה כל זה קרה הוא נראה לא רזה, אלא שדוף, לא גבוה אלא כפוף, ובעיקר הוא נראה רדוף. זה קרה, בהתחלה, כמו שדברים כאלה קורים. הוא היה חבר שלה שנתיים. היא היתה צעירה ממנו בחמש שנים. הפער היה משמעותי כשהם התחילו. היא היתה רכה ונשית. והיא נשאה אליו עיניים, והיא התעטפה בו, והוא היה מקור לגאווה בשבילה, והגנה וביטחון. היא אהבה לצאת. היא אהבה להיראות איתו. הוא השתעמם אחרי שנה וחצי. עוד חצי שנה זה נמשך באינרציה. אחר-כך הוא רצה ללכת. הוא ידע מה יש לה לתת, והוא לא זלזל בה. הוא ידע שהיא נתנה משהו שהוא היה צמא לו הרבה זמן: חום. היא נתנה את המובן מאליו. זה הכוח וזאת החולשה של המובן מאליו: בלי שהוא מובן מאליו, בלי שהוא יעטוף אותך בלי תנאי, הוא לא באמת מחמם. ואם הוא מובן מאליו הוא מסתכן תמיד בלאבד את הריגוש. והוא היה מספיק חכם, מספיק מודע, בשביל להבין את זה, ובשביל לראות את זה קורה, והוא היה מספיק רגוע, או מספיק קהה, בשביל לעמוד מנגד, להסתכל על כל זה בסקרנות ולא בהתרגשות, ולתת לזה לקרות. וזה קרה. והוא הגיע לנקודה הזאת, והוא קרע את החבל, ויצא לחפש ריגושים.
חצי שנה אחר-כך היה קר בחוץ. פינג: נגיעה של געגוע. גם זה שגרתי, בעיקר אצל גברים: חצי שנה עד שהקור מגיע לעצמות והגעגועים נעשים דוקרים. והם נפגשו. התרגשות. דמעות. זיון. הוא תפש במעומעם שמשהו השתנה – האורך של החצאית אולי, איזו תעוזה במבט, משהו – והיא נראתה הרבה יותר סקסית. היה משהו. לא רק הגעגוע. היה משהו שעשה את זה לוהט כמו שזה לא היה. ואז היא סיפרה. הילדה הביתית הקטנה שלו, יצאה לחרוש את העיר. היא סיפרה צעד צעד, לא הפילה עליו את הכל בבת אחת. הוא למד לאט. היא התחילה לשתות. דווקא כיף להשתכר. היא רזתה קצת. היא תמיד חשבה שזה אידיוטי להזדיין בשירותים של מועדון, אבל לפעמים זה לא. לפעמים זה כל-כך דחוף, שאי-אפשר להתאפק עד הבית. הוא הקשיב. משועשע. בהדרגה מתגרה. משועשע מתגרה. אחר כך יותר מתגרה ופחות משועשע – הם עדיין היו במיטה, מתחת לשמיכות – והליטופים הפכו מחיבה לדרישה, והוא זיין אותה עוד פעם, ותוך כדי היא המשיכה לספר, וזה היה משכר, כמה שזה היה חזק, ועמד לו עדיין אחרי שהוא גמר בפעם השנייה, הוא לא היה צריך לצאת אפילו, והיא סיפרה עוד, על הבוס שלה, שנתן לה לנסות קוק בפעם הראשונה, ועל איך היא התחילה להתלבש לעבודה, ועל איך היא התחילה לבוא לעבודה בלי תחתונים, עם חצאיות, ואיך הפלירטוט נהיה זיון קבוע בהפסקת צהריים, ולפעמים סתם באמצע היום, ופעם הוא הציע לצרף עוד מישהי, והיא חשבה בהתחלה שמה פתאום, אבל היה בסוף סבבה, ולרדת לבחורה זה בכלל לא כזה מגעיל כמו שזה תמיד נראה לה, להיפך, היא רק רצתה עוד, ועוד ועוד ועוד פרטים, מבול, עד שזה התיש אותו לגמרי, והוא גמר פעם שלישית, והוא חיבק אותה חזק כאילו זה ימנע ממנה לחזור לשדות הקרב העליזים. הוא חיבק. חצי-געגוע וחצי-פצוע. ועדיין, גם חצי שעשוע. איך היא גדלה, הילדה שלו! משהו!
יום או יומיים, עד שזה שקע. הוא עשה ביד הרבה. השעשוע נעלם. נשאר הפצוע והמגרה. והוא לא ידע לחבר ביניהם. הוא חשב עליה בבגדים אחרים, במקומות שהוא לא דמיין שהיא תהיה בהם. ועדיין, הוא לא נגע בעניין. הוא מקנא. היא מכאיבה לו. וזה – זה עצמו, לא מה שמסביב, הכאב עצמו, הפצע – זה מה שמגרה אותו. וכל מי ששמע הבין. והוא לא הבין. אבל היא הבינה. והיא נהנתה. זאת שנראתה כנועה, שנשאה אליו עיניים, שרצתה לחסות בצילו, שחיכתה לו בבית, שרצה אליו כשהוא נכנס לנשום את הריח שלו, זאת, הבינה בדיוק: והוא קיבל ממנה עוד מנה ועוד מנה של הרעל הזה. בשר נוטף עם קרס של חכה. והיא ננעצה לו בחיך, והוא לא יכול היה להפסיק. והוא חקר אותה, עוד ועוד פרטים, והוא התפתל מכאבים עם זין עומד, והוא בכה, והוא התחנן, והוא ישב ליד הדלת, והוא היה שם בחדר המדרגות כשהיא חזרה עם מישהו, שיכורה, והיא נבהלה, ואחר כך – הוא ראה את זה, היא לא הספיקה להסתיר – היא חייכה לעצמה, חצי מבוכה, חצי ניצחון, והיא הכניסה את הבחור הזר הביתה, ועזרה לו לקום, וביקשה שהוא לא יפתיע אותה, ונזפה קצת, וחיבקה קצת, אבל היא לא יכולה עכשיו, שילך לישון והם ידברו בבוקר, והוסיפה שהיא שיכורה לגמרי, ולא במצב, והצביעה על הדלת, כלומר התכוונה שמחכים לה, וביקשה שהוא ילך הבית. הוא בכה. הוא הניד ראש. כן. הוא ילך הביתה. והוא לא הלך. הוא חיכה למטה, ליד הכניסה, עד הבוקר לראות מתי הבחור ילך, והבחור לא הלך, והיום התחיל, והוא נשאר עוד, ובעשר בבוקר הוא חזר הביתה משתעל ומותש. ועדיין הוא לא הבין. הוא חשב רק על זה: שהוא אוהב אותה ומתגעגע. והוא המשיך לעשות ביד, ולחקור אותה, ולהתפלש בפרטים, ועדיין הוא לא הבין.
זה נמשך ככה חצי חורף. והפצע התכסה בקרום דק והפסיק לדמם רק אחרי שהיא גמרה להשתולל והתנחלה בדירה חדשה, עם חבר חדש, לקנן שוב. הכאב שלו נעשה מובן מאליו והפסיק לרגש אותה, וגם לא חימם אותה, והיא נפנפה אותו והוא התנפנף בסופו של דבר. היא לא היתה היחידה. גם אני התעייפתי עוד לפני שזה נגמר, ואנחנו לא עד כדי כך קרובים, ושלוש שיחות נפש בשבוע, של מישהו על סף בכי זה היה יותר מידי. ולא הייתי יכול לעזור. כי מה שניסיתי לומר הוא לא רצה לשמוע. הייתי יכול לעזור אם היה סיכוי שהוא יראה את הדבר שראיתי: שאם הוא היה מכיר את עצמו ולומד לשחק בכניעה הוא לא היה צריך להגיע עד שם, שאם הוא היה גמיש הוא לא היה צריך להישבר, ושאם הוא היה יודע לנתב את זה למקום בטוח הוא לא היה צריך להיפצע כל-כך. אבל הוא לא קינקי. הוא לא מבין על מה אני מדבר, ומה הקשר בכלל? הוא? מזוכיסט? מה פתאום!
לא כשזה קרה. בתקופה שבה כל זה קרה הוא נראה לא רזה, אלא שדוף, לא גבוה אלא כפוף, ובעיקר הוא נראה רדוף. זה קרה, בהתחלה, כמו שדברים כאלה קורים. הוא היה חבר שלה שנתיים. היא היתה צעירה ממנו בחמש שנים. הפער היה משמעותי כשהם התחילו. היא היתה רכה ונשית. והיא נשאה אליו עיניים, והיא התעטפה בו, והוא היה מקור לגאווה בשבילה, והגנה וביטחון. היא אהבה לצאת. היא אהבה להיראות איתו. הוא השתעמם אחרי שנה וחצי. עוד חצי שנה זה נמשך באינרציה. אחר-כך הוא רצה ללכת. הוא ידע מה יש לה לתת, והוא לא זלזל בה. הוא ידע שהיא נתנה משהו שהוא היה צמא לו הרבה זמן: חום. היא נתנה את המובן מאליו. זה הכוח וזאת החולשה של המובן מאליו: בלי שהוא מובן מאליו, בלי שהוא יעטוף אותך בלי תנאי, הוא לא באמת מחמם. ואם הוא מובן מאליו הוא מסתכן תמיד בלאבד את הריגוש. והוא היה מספיק חכם, מספיק מודע, בשביל להבין את זה, ובשביל לראות את זה קורה, והוא היה מספיק רגוע, או מספיק קהה, בשביל לעמוד מנגד, להסתכל על כל זה בסקרנות ולא בהתרגשות, ולתת לזה לקרות. וזה קרה. והוא הגיע לנקודה הזאת, והוא קרע את החבל, ויצא לחפש ריגושים.
חצי שנה אחר-כך היה קר בחוץ. פינג: נגיעה של געגוע. גם זה שגרתי, בעיקר אצל גברים: חצי שנה עד שהקור מגיע לעצמות והגעגועים נעשים דוקרים. והם נפגשו. התרגשות. דמעות. זיון. הוא תפש במעומעם שמשהו השתנה – האורך של החצאית אולי, איזו תעוזה במבט, משהו – והיא נראתה הרבה יותר סקסית. היה משהו. לא רק הגעגוע. היה משהו שעשה את זה לוהט כמו שזה לא היה. ואז היא סיפרה. הילדה הביתית הקטנה שלו, יצאה לחרוש את העיר. היא סיפרה צעד צעד, לא הפילה עליו את הכל בבת אחת. הוא למד לאט. היא התחילה לשתות. דווקא כיף להשתכר. היא רזתה קצת. היא תמיד חשבה שזה אידיוטי להזדיין בשירותים של מועדון, אבל לפעמים זה לא. לפעמים זה כל-כך דחוף, שאי-אפשר להתאפק עד הבית. הוא הקשיב. משועשע. בהדרגה מתגרה. משועשע מתגרה. אחר כך יותר מתגרה ופחות משועשע – הם עדיין היו במיטה, מתחת לשמיכות – והליטופים הפכו מחיבה לדרישה, והוא זיין אותה עוד פעם, ותוך כדי היא המשיכה לספר, וזה היה משכר, כמה שזה היה חזק, ועמד לו עדיין אחרי שהוא גמר בפעם השנייה, הוא לא היה צריך לצאת אפילו, והיא סיפרה עוד, על הבוס שלה, שנתן לה לנסות קוק בפעם הראשונה, ועל איך היא התחילה להתלבש לעבודה, ועל איך היא התחילה לבוא לעבודה בלי תחתונים, עם חצאיות, ואיך הפלירטוט נהיה זיון קבוע בהפסקת צהריים, ולפעמים סתם באמצע היום, ופעם הוא הציע לצרף עוד מישהי, והיא חשבה בהתחלה שמה פתאום, אבל היה בסוף סבבה, ולרדת לבחורה זה בכלל לא כזה מגעיל כמו שזה תמיד נראה לה, להיפך, היא רק רצתה עוד, ועוד ועוד ועוד פרטים, מבול, עד שזה התיש אותו לגמרי, והוא גמר פעם שלישית, והוא חיבק אותה חזק כאילו זה ימנע ממנה לחזור לשדות הקרב העליזים. הוא חיבק. חצי-געגוע וחצי-פצוע. ועדיין, גם חצי שעשוע. איך היא גדלה, הילדה שלו! משהו!
יום או יומיים, עד שזה שקע. הוא עשה ביד הרבה. השעשוע נעלם. נשאר הפצוע והמגרה. והוא לא ידע לחבר ביניהם. הוא חשב עליה בבגדים אחרים, במקומות שהוא לא דמיין שהיא תהיה בהם. ועדיין, הוא לא נגע בעניין. הוא מקנא. היא מכאיבה לו. וזה – זה עצמו, לא מה שמסביב, הכאב עצמו, הפצע – זה מה שמגרה אותו. וכל מי ששמע הבין. והוא לא הבין. אבל היא הבינה. והיא נהנתה. זאת שנראתה כנועה, שנשאה אליו עיניים, שרצתה לחסות בצילו, שחיכתה לו בבית, שרצה אליו כשהוא נכנס לנשום את הריח שלו, זאת, הבינה בדיוק: והוא קיבל ממנה עוד מנה ועוד מנה של הרעל הזה. בשר נוטף עם קרס של חכה. והיא ננעצה לו בחיך, והוא לא יכול היה להפסיק. והוא חקר אותה, עוד ועוד פרטים, והוא התפתל מכאבים עם זין עומד, והוא בכה, והוא התחנן, והוא ישב ליד הדלת, והוא היה שם בחדר המדרגות כשהיא חזרה עם מישהו, שיכורה, והיא נבהלה, ואחר כך – הוא ראה את זה, היא לא הספיקה להסתיר – היא חייכה לעצמה, חצי מבוכה, חצי ניצחון, והיא הכניסה את הבחור הזר הביתה, ועזרה לו לקום, וביקשה שהוא לא יפתיע אותה, ונזפה קצת, וחיבקה קצת, אבל היא לא יכולה עכשיו, שילך לישון והם ידברו בבוקר, והוסיפה שהיא שיכורה לגמרי, ולא במצב, והצביעה על הדלת, כלומר התכוונה שמחכים לה, וביקשה שהוא ילך הבית. הוא בכה. הוא הניד ראש. כן. הוא ילך הביתה. והוא לא הלך. הוא חיכה למטה, ליד הכניסה, עד הבוקר לראות מתי הבחור ילך, והבחור לא הלך, והיום התחיל, והוא נשאר עוד, ובעשר בבוקר הוא חזר הביתה משתעל ומותש. ועדיין הוא לא הבין. הוא חשב רק על זה: שהוא אוהב אותה ומתגעגע. והוא המשיך לעשות ביד, ולחקור אותה, ולהתפלש בפרטים, ועדיין הוא לא הבין.
זה נמשך ככה חצי חורף. והפצע התכסה בקרום דק והפסיק לדמם רק אחרי שהיא גמרה להשתולל והתנחלה בדירה חדשה, עם חבר חדש, לקנן שוב. הכאב שלו נעשה מובן מאליו והפסיק לרגש אותה, וגם לא חימם אותה, והיא נפנפה אותו והוא התנפנף בסופו של דבר. היא לא היתה היחידה. גם אני התעייפתי עוד לפני שזה נגמר, ואנחנו לא עד כדי כך קרובים, ושלוש שיחות נפש בשבוע, של מישהו על סף בכי זה היה יותר מידי. ולא הייתי יכול לעזור. כי מה שניסיתי לומר הוא לא רצה לשמוע. הייתי יכול לעזור אם היה סיכוי שהוא יראה את הדבר שראיתי: שאם הוא היה מכיר את עצמו ולומד לשחק בכניעה הוא לא היה צריך להגיע עד שם, שאם הוא היה גמיש הוא לא היה צריך להישבר, ושאם הוא היה יודע לנתב את זה למקום בטוח הוא לא היה צריך להיפצע כל-כך. אבל הוא לא קינקי. הוא לא מבין על מה אני מדבר, ומה הקשר בכלל? הוא? מזוכיסט? מה פתאום!
