הקבצים של הארד דרייב (3) – כמה אפשר להתקרב למה שאינו אפשרי?
מאת HardDrive(שולט)
9 בדצמבר 2007
מה שברור לכל מי שטעם פעם בדס"מ, לא רק לא מובן לכל השאר בעולם שבו אנחנו מתרוצצים, אלא של"כל השאר" כמעט אין לה דרך להבין אותו. וזה לא בגלל שמשהו לא בסדר איתנו, זה בגלל – תסלחו לי על היומרה, אני מקווה – שמשהו לא בסדר איתם. או משהו לא בסדר עם תרבות שעשתה מאוטונומיה אישית את חזות הכל. זאת חזות מגוחכת. אבל היא מסתירה הרבה. ורק לעיתים נדירות הם מצליחים לראות את מה שהם היו אמורים לדעת שהם מרגישים, כך או אחרת. כי פה ושם זה כן צץ. פה ושם מישהו מנסה לתת לזה מלים, והסבר, וצורה.
בשנת 1990 פרסם פסיכואנליטיקאי ניו-יורקי בשם עמנואל גנט – הוא מת בנתיים – מאמר קצר בכתב עת מקצועי, שעסק בנושא "הכניעה". כולם התפעלו. אבל אחרי שהתפעלו לא ידעו מה לעשות איתו. בתרבות אינדיבידואליסטית, אמר גנט, כמעט אין לנו מושגים להסביר בהם את הרצון הזה להיכנע בפני מישהו. מוזר שצריך פסיכואנליטיקאי בשביל זה, לא? כל מי שהתאהב אי-פעם אמור להכיר את זה. אבל נוח יותר לשכוח. עשינו אידיאל כל כך מוחלט מ"אגו אסרטיבי", המשיך גנט, שאנחנו מתייחסים לרצון להיכנע כמו אל סוג של שיבוש, או פרברסיה, או אפילו פתולוגיה. אבל, הוא אמר, יש מזה בעצם בכל לאדם בריא. (ונניח כרגע לאיך הוא ניסה להבדיל בין הרצון הזה לבין מזוכיזם.)
המאמר עבר בשתיקה. אמריקה, אחרי הכל. אינדיבידואליזם. כולם מניחים שם (ובמידה גוברת גם כאן) ש"העצמה אישית", עצמאות, חירות, זה מה שכולנו אמורים תמיד לרצות. אז התפעלו מהמאמר של גנט, ואחר-כך התעלמו ממנו. אבל האמת היא שהמאמר לא היה צריך להיות מפתיע, מכוון שלפחות בין פסיכואנליטיקאים כבר היה מספיק רקע, כבר עברו מספיק מים מתחת לגשר, כדי שזה יהיה מובן. זה היה צריך להיות מובן מפני שמישהי ניסחה את זה במטפורה פיוטית במיוחד, בספר שעשה הרבה רעש, באמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קראו לה מרגרט מאהלר, גם היא פסיכואנליטיקאית, והיא עסקה בתצפיות באמהות ותינוקות.
הספר של מאהלר לא היה פיוטי. מגושם, ובקושי קריא. אבל השם שלו כן פיוטי, והשם תפש הרבה: "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי". המטפורה של לידה היא מלאה עוצמה והוד בהקשר הזה: לפי מאהלר בראשית החיים לבן-אדם עוד אין תחושה של "אני". הוא מגיח מהרחם, אבל הוא נשאר בתוך בועה נפשית שמקיפה, כמו מעגל אור רך, יחד עם אימו. מאהלר קראה לזה שלב הסימביוזה. התינוק צף נפשית בתוך תחושה שהיא והוא הם חלקים של אותו שלם. בעצם לא מוצלח לומר "היא והוא הם חלקים של אותו שלם" מפני שיש רק שלם, ואין, מבחינת התינוק היא ואין הוא. זה בדיוק כל העניין.
רק מאד לאט, ובהרבה כאב, התינוק או התינוקת, מגלים את הנפרדות. כאב, וגם התלהבות: העצמאות היא שני הדברים יחד. היא הרפתקה ושיכרון, וחופש, והיא פרידה, והיא בדידות שמכאן ואילך אין לה רפואה שלמה.
הטרגדיה של המצב האנושי לפי מאהלר היא שמאותו רגע שהתינוק נולד פסיכולוגית, כלומר מגלה את נפרדותו, הוא חי לנצח במצב הביניים הזה: לא יכול להיפרד לגמרי, לא יכול להיטמע לגמרי. כל אדם נדון להיקרע בין הרצון להיות עצמאי, אוטונומי, ולשלוט בגורלו, לבין הרצון הקדום יותר, החזק יותר, הראשוני יותר, להיטמע שוב במשהו גדול ממנו (בחברה, במשפחה, בזולת). בעצם כל מיניות יש בה מזה: זאת ההפרה הכי בולטת של הנפרדות בין אנשים. זאת הכמיהה שאף פעם אי-אפשר לספק אותה לגמרי, להתמזג ולהיטמע.
אני אנסה בתרגום חופשי לשפת הבדס"מ: יש שני נתיבים שמבטיחים (וחצי מקיימים) דרך חזרה לסימביוזה האבודה: לבלוע את השני, נפשית, פיזית, רוחנית (אלה הדומים) ולהיבלע בשני נפשית, פיזית, רוחנית (אלה הסאבים). זה לא מסביר הכל, אני יודע, אבל זה בכל זאת, אני חושב, נוגע בשורש. וזה אומר גם מאיפה התחושה שכל כך הרבה שותפים לה, שהדומים לעולם לא יוכלו לחוות את הדברים בעוצמה שסאבים חווים. סאבים מחפשים את הנתיב המקורי, הראשוני, הקדום, ומי שמחזיק את השוט, את המושכות, את הרצועה, את המפתחות, יוכל בעצם רק לעמוד מנגד, גוהר על הנתיב המשני. הדום יכול להתקרב אל הצד של ההורה. הסאב אל הצד של התינוק. ההורה תמיד ידע שהוא נפרד. התינוק יכול, או כמעט יכול, להשיל את האני. דום שהוא לא מתחלף, ידע את זה. ואם הוא ידע את זה, הוא יבין את הסאב גם בלי להיות במקומו.
אני חושב על זה כשאני רואה את עדר היאפים בג'יפים שלהם, רצים אחרי "העצמה אישית". בדס"מ נראה להם, אני מתאר לעצמי, סוטה וחולני. לא הייתי מתחלף איתם בשום מחיר. וחוץ מזה, אם מותר להוסיף – לא מת על ג'יפים.
בשנת 1990 פרסם פסיכואנליטיקאי ניו-יורקי בשם עמנואל גנט – הוא מת בנתיים – מאמר קצר בכתב עת מקצועי, שעסק בנושא "הכניעה". כולם התפעלו. אבל אחרי שהתפעלו לא ידעו מה לעשות איתו. בתרבות אינדיבידואליסטית, אמר גנט, כמעט אין לנו מושגים להסביר בהם את הרצון הזה להיכנע בפני מישהו. מוזר שצריך פסיכואנליטיקאי בשביל זה, לא? כל מי שהתאהב אי-פעם אמור להכיר את זה. אבל נוח יותר לשכוח. עשינו אידיאל כל כך מוחלט מ"אגו אסרטיבי", המשיך גנט, שאנחנו מתייחסים לרצון להיכנע כמו אל סוג של שיבוש, או פרברסיה, או אפילו פתולוגיה. אבל, הוא אמר, יש מזה בעצם בכל לאדם בריא. (ונניח כרגע לאיך הוא ניסה להבדיל בין הרצון הזה לבין מזוכיזם.)
המאמר עבר בשתיקה. אמריקה, אחרי הכל. אינדיבידואליזם. כולם מניחים שם (ובמידה גוברת גם כאן) ש"העצמה אישית", עצמאות, חירות, זה מה שכולנו אמורים תמיד לרצות. אז התפעלו מהמאמר של גנט, ואחר-כך התעלמו ממנו. אבל האמת היא שהמאמר לא היה צריך להיות מפתיע, מכוון שלפחות בין פסיכואנליטיקאים כבר היה מספיק רקע, כבר עברו מספיק מים מתחת לגשר, כדי שזה יהיה מובן. זה היה צריך להיות מובן מפני שמישהי ניסחה את זה במטפורה פיוטית במיוחד, בספר שעשה הרבה רעש, באמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קראו לה מרגרט מאהלר, גם היא פסיכואנליטיקאית, והיא עסקה בתצפיות באמהות ותינוקות.
הספר של מאהלר לא היה פיוטי. מגושם, ובקושי קריא. אבל השם שלו כן פיוטי, והשם תפש הרבה: "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי". המטפורה של לידה היא מלאה עוצמה והוד בהקשר הזה: לפי מאהלר בראשית החיים לבן-אדם עוד אין תחושה של "אני". הוא מגיח מהרחם, אבל הוא נשאר בתוך בועה נפשית שמקיפה, כמו מעגל אור רך, יחד עם אימו. מאהלר קראה לזה שלב הסימביוזה. התינוק צף נפשית בתוך תחושה שהיא והוא הם חלקים של אותו שלם. בעצם לא מוצלח לומר "היא והוא הם חלקים של אותו שלם" מפני שיש רק שלם, ואין, מבחינת התינוק היא ואין הוא. זה בדיוק כל העניין.
רק מאד לאט, ובהרבה כאב, התינוק או התינוקת, מגלים את הנפרדות. כאב, וגם התלהבות: העצמאות היא שני הדברים יחד. היא הרפתקה ושיכרון, וחופש, והיא פרידה, והיא בדידות שמכאן ואילך אין לה רפואה שלמה.
הטרגדיה של המצב האנושי לפי מאהלר היא שמאותו רגע שהתינוק נולד פסיכולוגית, כלומר מגלה את נפרדותו, הוא חי לנצח במצב הביניים הזה: לא יכול להיפרד לגמרי, לא יכול להיטמע לגמרי. כל אדם נדון להיקרע בין הרצון להיות עצמאי, אוטונומי, ולשלוט בגורלו, לבין הרצון הקדום יותר, החזק יותר, הראשוני יותר, להיטמע שוב במשהו גדול ממנו (בחברה, במשפחה, בזולת). בעצם כל מיניות יש בה מזה: זאת ההפרה הכי בולטת של הנפרדות בין אנשים. זאת הכמיהה שאף פעם אי-אפשר לספק אותה לגמרי, להתמזג ולהיטמע.
אני אנסה בתרגום חופשי לשפת הבדס"מ: יש שני נתיבים שמבטיחים (וחצי מקיימים) דרך חזרה לסימביוזה האבודה: לבלוע את השני, נפשית, פיזית, רוחנית (אלה הדומים) ולהיבלע בשני נפשית, פיזית, רוחנית (אלה הסאבים). זה לא מסביר הכל, אני יודע, אבל זה בכל זאת, אני חושב, נוגע בשורש. וזה אומר גם מאיפה התחושה שכל כך הרבה שותפים לה, שהדומים לעולם לא יוכלו לחוות את הדברים בעוצמה שסאבים חווים. סאבים מחפשים את הנתיב המקורי, הראשוני, הקדום, ומי שמחזיק את השוט, את המושכות, את הרצועה, את המפתחות, יוכל בעצם רק לעמוד מנגד, גוהר על הנתיב המשני. הדום יכול להתקרב אל הצד של ההורה. הסאב אל הצד של התינוק. ההורה תמיד ידע שהוא נפרד. התינוק יכול, או כמעט יכול, להשיל את האני. דום שהוא לא מתחלף, ידע את זה. ואם הוא ידע את זה, הוא יבין את הסאב גם בלי להיות במקומו.
אני חושב על זה כשאני רואה את עדר היאפים בג'יפים שלהם, רצים אחרי "העצמה אישית". בדס"מ נראה להם, אני מתאר לעצמי, סוטה וחולני. לא הייתי מתחלף איתם בשום מחיר. וחוץ מזה, אם מותר להוסיף – לא מת על ג'יפים.
