הקבצים של הארד-דרייב (6) – גבר-גבר: קשה ואטום כמו כדור ביליארד שחור
מאת HardDrive(שולט)
6 בפברואר 2008
גבר-גבר: איש קשה וסגור כמו כדור ביליארד. לא רק שאין פתח לחדור דרכו, אין כמעט זוית שלא ניטזת ממנו כאילו לא נגעו בו. הוא הדהים אותי, והרתיע אותי. יש בו איזו אינטנסיביות שקשה לסבול. אתה יושב ומדבר איתו, ואתה צריך אויר. כאילו האוויר סביבו נעשה דחוס, מחניק, חם.
נשים נפלו לרגליו כל הזמן, למרות שבשום מובן הוא לא יפה. את המשחק של ההשפלה הוא אוהב, והוא משחק עד הסוף. כאן לא לגמרי הבנתי: כי אין שום רמז, אף פעם, לשום רוך מחוץ למשחק. ולא רק בסשן מזדמן, אלא גם בהיכרות מתמשכת, עם חברות לדרך. נימוס, אפילו חברות, כן. אבל לא רוך. אין אפטר-קר. הוא לא אנטיפט בשום מובן מקובל. מחוץ למשחק הוא לא מעליב, בטח לא מרושע. אבל גם אין שום לחלוחית של רוך. אין חיבוק של ביטחון, או מבט רך. כלום. אם מחבקים אותו – ראיתי את זה קורה – הוא מגיב במין מבוכה. הוא מחבק בחזרה במין גמלוניות, כמו מישהו שמנסה לחקות הברות ומבטא של שפה לגמרי זרה. לבטא מילים שהוא לא מבין. הכי הרבה, הכי קרוב, הוא מוכן – מוכן, לא יותר – שיעשו לו מסאז'.
אם אני מבין בכלל, הנשים שמחפשות אותו מחפשות אחד משני דברים: את הניכור השלם, או את הרוך שהן מקוות שאולי יש שם, איפשהו בתחתית. הניכור השלם, שהוא להב הפלדה הקר שמתחבא מאחורי משחקי בדס"מ, הוא דבר שאתה פוגש מידי פעם: אנשים עם כמיהה אמיתית להרס עצמי. לא יחסים, רצון נחרץ, מפוקס, מכוון, להתאיין. יש בזה הרבה כוח. אבל זה מזכיר את מה שיש לנרקומנים, לאנשים קרועים לגזרים, חרוכים באמת, שעלו על רכבת לגהינום וריתכו את עצמם לקטר. אבל הרוב, רוב אלה שלא שם בשביל לחסל את עצמן – נפשית, או פיזית ממש – אלה באות אליו, אם אני מבין נכון, כי נדמה להן שברוך וכניעה, איפשהו, מתחת, בליבה, במרכז הזעיר של כדור הביליארד, הן בכל זאת יגעו באיזה רצון ברוך.
קשה לי להשתחרר מהרושם הזה בבדס"מ בכלל: שמשני הכוונים יש בכל העניין הזה חתירה לשם, לרגע שאחרי, לרוך שמאחורי האלימות, או השליטה, או הכניעה, לזה שמי שהתעלל בך בכל-זאת, ישים יד לפני התהום, בכל זאת יהיה זה שיחולל בבת אחת את הפלא שהופך את הניכור לרוך, את האלימות לקרבה, את ההשפלה לאהבה. משהו באנשים האלה מרגיש – אולי בצדק – שרק ככה מטהרים את החיבוק ואת החום. שרק ככה הוא נעשה מזוקק, ואמיתי, וחד ונקי כמו הצלפה של שוט. שם הוא חסין מבדיחות ציניות, מפקפוק, מחשש צביעות. שם הוא לא יהיה זול, ולא יהיה ג'סטה. שם הוא ירגיש כמו צמרמורת בעורף, כמו רטט במערכת העצבים, כמו אורגזמה בלי גוף.
ואולי זה להיפך, או גם להיפך, וזה מוציא מהן את הצד האמהי בנשים שנמשכות אליו: לא לקבל חיבוק מהאדון, אלא לחבק את האדון, להגיע אל הילד שמתחת לכל זה ולהגיד לו מה שיכול להגיד רק חיבוק. שיש תחתית לבור, שיש אור למרות החושך, שיש חום למרות הקיפאון. במקרה שלו, אני לא יודע.
אולי צריך להוסיף גם את זה: יש אישה שהוא גר איתה. לא ראיתי רוך בינהם. היא נראית קשה כמוהו. גם בה אין שום דבר שמבקש מגע או רוך. שפתיים דקות, שיער חום חלק, בלי איפור, מבט קר. אתה מסתכל אל העיניים דרך המשקפיים הדקים, ונדמה לך כל מה שאפשר לראות הוא שהזכוכית של העדשות מבריקה. מה היא בשבילו, מה הוא בשבילה, אין לי מושג.
ואולי אני לא מבין. אולי, העניין הוא גבריות, ואם נכון שעקרון הגבריות הוא עקרון הניתוק, אז זאת הגבריות השלמה, הניתוק השלם, והנשיות נדונה להימשך אליו, בלי פילוסופיה. מכל מיני כיוונים אמרו לנו שגבריות היא ניתוק. יש ספר מדהים של דיויד גילמור, "גבריות בהתהוות" (אין בעברית, למיטב ידיעתי) שהוא מחקר משווה על מושגי הגבריות בתרבויות שונות. מרובן עולים אותם דברים: שליטה עצמית, אוטונומיות, ריחוק, ובתחתית ניתוק. כל זה מגובה בהר של כתיבה פסיכולוגית: הילד הופך לגבר כאשר הוא ניתק מאמא שלו. הדוגמאות של גילמור מבהיקות: ביפאן המעבר מילד לגבר מסומן כך: מרגע שחצית את הקו אסור לך להביט לאמא בעיניים. זהו. השריד האחרון לחבל התבור נקרע. אתה לגמרי לבד.
הפסיכואנליטיקאים נותנים לזה עוד מימד: נשים לא צריכות להינתק. מושא אהבתם הראשונה – אמא – נשאר גם המודל לחיקוי שאליו הן ישאפו. גברים צריכים באיזה רגע אפל ונורא להינתק מאמא ולקפוץ קפיצה נחשונית מעבר לתהום, ולנסות להיות כמו אבא. כדי להיות כמו אבא צריך לא-להיות-כמו-אמא, צריך לקחת את כל מה שסימל את החיבור הראשוני ואת הרוך, ולהיגמל ממנו. צריך לדעת לחתוך. ואחרי שחתכת, שום חיבור לא יהיה שלם.
חלק יוסיפו את הצד האדיפאלי. הניתוק מאמא הוא ויתור על חלום התמזגות שהוא גם מיני, על החתירה לחזור לכור ההיתוך היוקד שבו אין גבול בין אמא לבן. אחרי שניתקת מזה, נעשית מנותק. נעשית לעקרון הניתוק.
אם זה העניין או לא, אני לא יודע. לגביו, אני יודע עוד פחות. כי הוא לא בדיוק ניתק מאמא שלו. הוא מקרה של גילוי עריות. שאלתי אותו על זה, עם תחושה עזה שזה לב האפלה, שזה הריח השרוף שמקיף אותו, שזה מפתח הניתוק.
הוא נפנף את היד: שטויות, הוא אמר. זה היה כל כך מזמן. מי זוכר בכלל?
נשים נפלו לרגליו כל הזמן, למרות שבשום מובן הוא לא יפה. את המשחק של ההשפלה הוא אוהב, והוא משחק עד הסוף. כאן לא לגמרי הבנתי: כי אין שום רמז, אף פעם, לשום רוך מחוץ למשחק. ולא רק בסשן מזדמן, אלא גם בהיכרות מתמשכת, עם חברות לדרך. נימוס, אפילו חברות, כן. אבל לא רוך. אין אפטר-קר. הוא לא אנטיפט בשום מובן מקובל. מחוץ למשחק הוא לא מעליב, בטח לא מרושע. אבל גם אין שום לחלוחית של רוך. אין חיבוק של ביטחון, או מבט רך. כלום. אם מחבקים אותו – ראיתי את זה קורה – הוא מגיב במין מבוכה. הוא מחבק בחזרה במין גמלוניות, כמו מישהו שמנסה לחקות הברות ומבטא של שפה לגמרי זרה. לבטא מילים שהוא לא מבין. הכי הרבה, הכי קרוב, הוא מוכן – מוכן, לא יותר – שיעשו לו מסאז'.
אם אני מבין בכלל, הנשים שמחפשות אותו מחפשות אחד משני דברים: את הניכור השלם, או את הרוך שהן מקוות שאולי יש שם, איפשהו בתחתית. הניכור השלם, שהוא להב הפלדה הקר שמתחבא מאחורי משחקי בדס"מ, הוא דבר שאתה פוגש מידי פעם: אנשים עם כמיהה אמיתית להרס עצמי. לא יחסים, רצון נחרץ, מפוקס, מכוון, להתאיין. יש בזה הרבה כוח. אבל זה מזכיר את מה שיש לנרקומנים, לאנשים קרועים לגזרים, חרוכים באמת, שעלו על רכבת לגהינום וריתכו את עצמם לקטר. אבל הרוב, רוב אלה שלא שם בשביל לחסל את עצמן – נפשית, או פיזית ממש – אלה באות אליו, אם אני מבין נכון, כי נדמה להן שברוך וכניעה, איפשהו, מתחת, בליבה, במרכז הזעיר של כדור הביליארד, הן בכל זאת יגעו באיזה רצון ברוך.
קשה לי להשתחרר מהרושם הזה בבדס"מ בכלל: שמשני הכוונים יש בכל העניין הזה חתירה לשם, לרגע שאחרי, לרוך שמאחורי האלימות, או השליטה, או הכניעה, לזה שמי שהתעלל בך בכל-זאת, ישים יד לפני התהום, בכל זאת יהיה זה שיחולל בבת אחת את הפלא שהופך את הניכור לרוך, את האלימות לקרבה, את ההשפלה לאהבה. משהו באנשים האלה מרגיש – אולי בצדק – שרק ככה מטהרים את החיבוק ואת החום. שרק ככה הוא נעשה מזוקק, ואמיתי, וחד ונקי כמו הצלפה של שוט. שם הוא חסין מבדיחות ציניות, מפקפוק, מחשש צביעות. שם הוא לא יהיה זול, ולא יהיה ג'סטה. שם הוא ירגיש כמו צמרמורת בעורף, כמו רטט במערכת העצבים, כמו אורגזמה בלי גוף.
ואולי זה להיפך, או גם להיפך, וזה מוציא מהן את הצד האמהי בנשים שנמשכות אליו: לא לקבל חיבוק מהאדון, אלא לחבק את האדון, להגיע אל הילד שמתחת לכל זה ולהגיד לו מה שיכול להגיד רק חיבוק. שיש תחתית לבור, שיש אור למרות החושך, שיש חום למרות הקיפאון. במקרה שלו, אני לא יודע.
אולי צריך להוסיף גם את זה: יש אישה שהוא גר איתה. לא ראיתי רוך בינהם. היא נראית קשה כמוהו. גם בה אין שום דבר שמבקש מגע או רוך. שפתיים דקות, שיער חום חלק, בלי איפור, מבט קר. אתה מסתכל אל העיניים דרך המשקפיים הדקים, ונדמה לך כל מה שאפשר לראות הוא שהזכוכית של העדשות מבריקה. מה היא בשבילו, מה הוא בשבילה, אין לי מושג.
ואולי אני לא מבין. אולי, העניין הוא גבריות, ואם נכון שעקרון הגבריות הוא עקרון הניתוק, אז זאת הגבריות השלמה, הניתוק השלם, והנשיות נדונה להימשך אליו, בלי פילוסופיה. מכל מיני כיוונים אמרו לנו שגבריות היא ניתוק. יש ספר מדהים של דיויד גילמור, "גבריות בהתהוות" (אין בעברית, למיטב ידיעתי) שהוא מחקר משווה על מושגי הגבריות בתרבויות שונות. מרובן עולים אותם דברים: שליטה עצמית, אוטונומיות, ריחוק, ובתחתית ניתוק. כל זה מגובה בהר של כתיבה פסיכולוגית: הילד הופך לגבר כאשר הוא ניתק מאמא שלו. הדוגמאות של גילמור מבהיקות: ביפאן המעבר מילד לגבר מסומן כך: מרגע שחצית את הקו אסור לך להביט לאמא בעיניים. זהו. השריד האחרון לחבל התבור נקרע. אתה לגמרי לבד.
הפסיכואנליטיקאים נותנים לזה עוד מימד: נשים לא צריכות להינתק. מושא אהבתם הראשונה – אמא – נשאר גם המודל לחיקוי שאליו הן ישאפו. גברים צריכים באיזה רגע אפל ונורא להינתק מאמא ולקפוץ קפיצה נחשונית מעבר לתהום, ולנסות להיות כמו אבא. כדי להיות כמו אבא צריך לא-להיות-כמו-אמא, צריך לקחת את כל מה שסימל את החיבור הראשוני ואת הרוך, ולהיגמל ממנו. צריך לדעת לחתוך. ואחרי שחתכת, שום חיבור לא יהיה שלם.
חלק יוסיפו את הצד האדיפאלי. הניתוק מאמא הוא ויתור על חלום התמזגות שהוא גם מיני, על החתירה לחזור לכור ההיתוך היוקד שבו אין גבול בין אמא לבן. אחרי שניתקת מזה, נעשית מנותק. נעשית לעקרון הניתוק.
אם זה העניין או לא, אני לא יודע. לגביו, אני יודע עוד פחות. כי הוא לא בדיוק ניתק מאמא שלו. הוא מקרה של גילוי עריות. שאלתי אותו על זה, עם תחושה עזה שזה לב האפלה, שזה הריח השרוף שמקיף אותו, שזה מפתח הניתוק.
הוא נפנף את היד: שטויות, הוא אמר. זה היה כל כך מזמן. מי זוכר בכלל?
