להכניע דוס
מאת אסטל
13 באוגוסט 2008
עברת מתחת לחלוני, אתה ושותפך עם המעיל השחור, הארוך. ספרי גמרא בידיכם, מלהגים בקולות צעירים ובטוחים, ומתעלמים מהמיית פעילות הרחוב.
עמדתי לבדי בקמרון החלון הגבוה, משקיפה באדישות על צללי הערב הארוכים שהטילו צמרות העצים על הרחוב המיוזע, הלוהט, של ערב שבת. צעדך לא החריש את אזני כמו בהמשך ופסיעותיך חלפו על פני תודעתי כאילו לא היו מעולם.
אבל אז הסתובבת והבטת בי באותו מבט חצוף שהיום עלי להכניע. תקפת בעיניך את קימורי גופי, את בטני השרוטה בפסים אדומים ואת החזה החשוף שלי, שלוטף בעדינות ברוח המהבילה של הקיץ.
זעם הסתחרר בי לרגע ותפס את מקום המצוקה. סגרתי בטריקה את החלון, כושלת לעבר ערב נוסף של אדי אלכוהול ואורגזמות מתונות למול המחשב הנייד הישן.
"זוכר איך עברת שוב ושוב?" אני מתנשפת קרוב קרוב לאוזניים שלו, מלווה את השאלה בשריטה ארוכה על בטנו החיוורת שלא שזפה אותה שמש רעה מעולם.
"למה עברת שם? למה?"
הוא מתורגל בכך שאצלי אין חכמות.
"רציתי לראות אותך," הוא מתלעלע, "את השיער שלך עף ברוח כשאת עומדת עירומה בחלון".
הידיים שלי מותחות את עפעפיו ואישוניו מבצבצים מבעד לפס צר של כאב.
"אז עכשיו תדע שעלי-לא-מסתכלים-בכזה-מן-מבט!"
היו לו עיניים שסתרו את כל הופעתו החיצונית, הייתה שם חוצפה עמוקה, רצון, תאווה וכוח. דמותו השחורה כמו היוותה כלוב מרומה שאינו מצליח להכניע את המודעות האיומה של פנימיותו.
אחר כך נשארתי, סיגריה בפי, החזה שלי מתריס מול בנייני האבן הנאנקים ממרפסות, מול כיפות המסגדים הרחוקות, באפי ריח העץ העתיק שענפיו קרובים לחלוני, דרכם נשבר סיאובו של הרחוב החרדי לכדי תמונה מטושטשת של אבדן.
והוא המשיך להביט בי, מקצה הרחוב הייתי מזהה את דמותו הגבוהה, את צעדו הפזיז, ואת דרך הילוכו עם רגליו הגדולות שתמיד פסעו בצדי הכביש כמו מתוך מרד בלתי מודע. מעולם לא על המדרכה.
הוא לא הוריד את עיניו בשעה שנעלתי את דלת החדר ופשטתי מעלי את התחתונים הסגולים שעטפו את עגבותי מאתמול.
הריח שלו, החוצפה שלו, העובדה שעכשיו הוא כאן בגלל רמז יחיד של אצבעי, הצדודית הכנועה של הראש המתבונן בצירוף המבט המתריס בעיניים. "אתה תהיה שלי עכשיו," שרקתי, "אתה תהיה, ללא בררה, כי אם לא, אני ארד יום אחד מלמעלה, ואלך אחריך לאורך כל הרחוב, ככה אלך".
הסתובבתי לאט, עירומי מול עיניו, ותפסתי את פרק ידו בפתאומיות.
"על הרצפה" אמרתי, וכמו ילד נזוף הוא נשכב על גבו, קרעתי את חולצתו הלבנה, שלבטח עומלנה בידי אם דאוגה ועטוית שביס אך בלילה הקודם. כפתור אחד כפתור הוטל לאוויר ונחת בקול נקישה דקיק על הפרקט האדמוני. משכתי מעליו את הציצית, ונגעתי ברכות בצווארו, הוא נאנק, לחצתי בכוח.
"אפילו לא אנחה!" שקט השתרר.
"למה חשבת שמותר לך לעלות לכאן? אסור לך להביט, זה לא קשור אליך, אתה סתם דוס מזוין!"
ההלם בעיניו שבה את ליבי מייד.
"דוס מזוין!!" חזרתי ואמרתי לאטי, קושרת את זרועותיו בעזרת הציצית שלו לזוג הווים שיש אצלי בשני צדי הדלת התחתונה.
"עכשיו תלמד מה קורה למי שהולך אחר יצרו, שמעוות את כל מורשתו, שיודע אבל חוטא, אתה תתבייש להסתכל לעולם בעיניים!"
עמדתי מעליו, הכוס שלי פעור מעל עיניו המתחלחלות, שקט מטורף בחדר, שקט סמיך, הידיים שלו מפרכסות בדממה וחוסר אונים על הרצפה החלקה, שפתיו התחתונות נושכות בלי הפסק את שפתיו היפות, דמעה יחידה זלגה בלאט מקצה עינו השמאלית לרצפה.
"אתה סמרטוט עלוב, אתה", קרבתי את פני לתוך פרצופו, רגלי מפלסת לה דרך על בטנו הנבוכה, מגיעה לגבעה הקשה ומעוררת הרחמים שבקצה.
"אין לך מוסר, ולא אלוהים, ומהיום אתה תמיד, אבל תמיד תסתכל למעלה כשאתה עובר, ואם תסיר לרגע את עיניך – לעולם לא תדע יותר מנוחה!"
אגנו זז ונמרח מצד לצד, בטנו עולה ויורדת בנשימותיו, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן,
"תנשום!"
אוויר דחוס מתעקש לצאת בנשיפה פראית מפיו בעוד אני חונקת אותו עם הפטמה שלי. לשונו מרטיבה את שדי בנואשות, מחפשת מקום להיצמד, אני זזה והוא מתעוות.
"חם לי ורטוב בגללך, תרגיש, דוס מסריח".
אני דוחפת את אגני לתוך פני הרבי שלו, הוא נושם במהירות, אני זזה לאט, ויותר לאט, ומהר ולאט
"תטעם" אני אומרת לו ,"אמא שלי הייתה זונה רוסיה ואבא רדף אישית אחרי כמה מהרבנים שלכם וכינה אותם מטומטמים וחסרי עמוד שדרה בספריו רבי המכר. תרגיש את הגוף שלי, אכלתי חזיר לפני יומיים, ילד שוטה ומסכן, לנצח תישרף בגיהנום."
הוא נאנח בקול ואני מתרחקת.
מורידה מאפו את פסי הסאטן הזוהרים של תחתוני.
"תתלבש", אני מצווה. הוא לא מצליח לנוע בתוך הקשירות הכואבות, בין חוטי הציצית שהתוו על זרועותיו פסים אדומים, והבד החיוור שכורך את גרונו. אני מתירה אותו באחת, הוא מתיישב באנחה. רגלי שעונה על המיטה הסמוכה ואצבעותי מתופפות בשאננות על ירכי החומה.
הוא קם ומסיר את מכנסיו המגוחכים, את תחתוניו האפרפרים, ידיו הגדולות מנסות להסתיר את איברו הזקוף כשהוא מעלה בבושה את תחתוני הסגולים עד לקו הגמר.
התלבש.
לך מפה.
ועד לשבוע הבא אתה לא תסיר את זה. ואז תגיע עם כל הזיעה שלך על התחתונים שלי לכאן.
אני נשכבת על גבי במבט מתריס, ידי מתוחות מעל ראשי ושפתי משורבבות בבוז, מבטו מיוסר עד אין קץ, בולע כל חתיכה מגופי, ידיו נשלחות קדימה כמעט בלי שליטה, הוא מסתובב ויוצא.
על רצפת הפרקט האדומה צללית זיעתו כמעט חלפה, זה ערב קריר לשם שינוי, ואני פותחת את החלון הגדול, ידי מתוות עיגולים מהירים בינות שיער ערוותי, דמותו מתרחקת מהר.
אני נאנקת, צורחת, תראו אותו עם התחתונים שלי, את האדיוט השחור , זה יהיה לילה יפה, מסגרת החלון רועדת.
הירח כמעט ונגלה מבין ענפי העץ החיוורים.
עמדתי לבדי בקמרון החלון הגבוה, משקיפה באדישות על צללי הערב הארוכים שהטילו צמרות העצים על הרחוב המיוזע, הלוהט, של ערב שבת. צעדך לא החריש את אזני כמו בהמשך ופסיעותיך חלפו על פני תודעתי כאילו לא היו מעולם.
אבל אז הסתובבת והבטת בי באותו מבט חצוף שהיום עלי להכניע. תקפת בעיניך את קימורי גופי, את בטני השרוטה בפסים אדומים ואת החזה החשוף שלי, שלוטף בעדינות ברוח המהבילה של הקיץ.
זעם הסתחרר בי לרגע ותפס את מקום המצוקה. סגרתי בטריקה את החלון, כושלת לעבר ערב נוסף של אדי אלכוהול ואורגזמות מתונות למול המחשב הנייד הישן.
"זוכר איך עברת שוב ושוב?" אני מתנשפת קרוב קרוב לאוזניים שלו, מלווה את השאלה בשריטה ארוכה על בטנו החיוורת שלא שזפה אותה שמש רעה מעולם.
"למה עברת שם? למה?"
הוא מתורגל בכך שאצלי אין חכמות.
"רציתי לראות אותך," הוא מתלעלע, "את השיער שלך עף ברוח כשאת עומדת עירומה בחלון".
הידיים שלי מותחות את עפעפיו ואישוניו מבצבצים מבעד לפס צר של כאב.
"אז עכשיו תדע שעלי-לא-מסתכלים-בכזה-מן-מבט!"
היו לו עיניים שסתרו את כל הופעתו החיצונית, הייתה שם חוצפה עמוקה, רצון, תאווה וכוח. דמותו השחורה כמו היוותה כלוב מרומה שאינו מצליח להכניע את המודעות האיומה של פנימיותו.
אחר כך נשארתי, סיגריה בפי, החזה שלי מתריס מול בנייני האבן הנאנקים ממרפסות, מול כיפות המסגדים הרחוקות, באפי ריח העץ העתיק שענפיו קרובים לחלוני, דרכם נשבר סיאובו של הרחוב החרדי לכדי תמונה מטושטשת של אבדן.
והוא המשיך להביט בי, מקצה הרחוב הייתי מזהה את דמותו הגבוהה, את צעדו הפזיז, ואת דרך הילוכו עם רגליו הגדולות שתמיד פסעו בצדי הכביש כמו מתוך מרד בלתי מודע. מעולם לא על המדרכה.
הוא לא הוריד את עיניו בשעה שנעלתי את דלת החדר ופשטתי מעלי את התחתונים הסגולים שעטפו את עגבותי מאתמול.
הריח שלו, החוצפה שלו, העובדה שעכשיו הוא כאן בגלל רמז יחיד של אצבעי, הצדודית הכנועה של הראש המתבונן בצירוף המבט המתריס בעיניים. "אתה תהיה שלי עכשיו," שרקתי, "אתה תהיה, ללא בררה, כי אם לא, אני ארד יום אחד מלמעלה, ואלך אחריך לאורך כל הרחוב, ככה אלך".
הסתובבתי לאט, עירומי מול עיניו, ותפסתי את פרק ידו בפתאומיות.
"על הרצפה" אמרתי, וכמו ילד נזוף הוא נשכב על גבו, קרעתי את חולצתו הלבנה, שלבטח עומלנה בידי אם דאוגה ועטוית שביס אך בלילה הקודם. כפתור אחד כפתור הוטל לאוויר ונחת בקול נקישה דקיק על הפרקט האדמוני. משכתי מעליו את הציצית, ונגעתי ברכות בצווארו, הוא נאנק, לחצתי בכוח.
"אפילו לא אנחה!" שקט השתרר.
"למה חשבת שמותר לך לעלות לכאן? אסור לך להביט, זה לא קשור אליך, אתה סתם דוס מזוין!"
ההלם בעיניו שבה את ליבי מייד.
"דוס מזוין!!" חזרתי ואמרתי לאטי, קושרת את זרועותיו בעזרת הציצית שלו לזוג הווים שיש אצלי בשני צדי הדלת התחתונה.
"עכשיו תלמד מה קורה למי שהולך אחר יצרו, שמעוות את כל מורשתו, שיודע אבל חוטא, אתה תתבייש להסתכל לעולם בעיניים!"
עמדתי מעליו, הכוס שלי פעור מעל עיניו המתחלחלות, שקט מטורף בחדר, שקט סמיך, הידיים שלו מפרכסות בדממה וחוסר אונים על הרצפה החלקה, שפתיו התחתונות נושכות בלי הפסק את שפתיו היפות, דמעה יחידה זלגה בלאט מקצה עינו השמאלית לרצפה.
"אתה סמרטוט עלוב, אתה", קרבתי את פני לתוך פרצופו, רגלי מפלסת לה דרך על בטנו הנבוכה, מגיעה לגבעה הקשה ומעוררת הרחמים שבקצה.
"אין לך מוסר, ולא אלוהים, ומהיום אתה תמיד, אבל תמיד תסתכל למעלה כשאתה עובר, ואם תסיר לרגע את עיניך – לעולם לא תדע יותר מנוחה!"
אגנו זז ונמרח מצד לצד, בטנו עולה ויורדת בנשימותיו, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן,
"תנשום!"
אוויר דחוס מתעקש לצאת בנשיפה פראית מפיו בעוד אני חונקת אותו עם הפטמה שלי. לשונו מרטיבה את שדי בנואשות, מחפשת מקום להיצמד, אני זזה והוא מתעוות.
"חם לי ורטוב בגללך, תרגיש, דוס מסריח".
אני דוחפת את אגני לתוך פני הרבי שלו, הוא נושם במהירות, אני זזה לאט, ויותר לאט, ומהר ולאט
"תטעם" אני אומרת לו ,"אמא שלי הייתה זונה רוסיה ואבא רדף אישית אחרי כמה מהרבנים שלכם וכינה אותם מטומטמים וחסרי עמוד שדרה בספריו רבי המכר. תרגיש את הגוף שלי, אכלתי חזיר לפני יומיים, ילד שוטה ומסכן, לנצח תישרף בגיהנום."
הוא נאנח בקול ואני מתרחקת.
מורידה מאפו את פסי הסאטן הזוהרים של תחתוני.
"תתלבש", אני מצווה. הוא לא מצליח לנוע בתוך הקשירות הכואבות, בין חוטי הציצית שהתוו על זרועותיו פסים אדומים, והבד החיוור שכורך את גרונו. אני מתירה אותו באחת, הוא מתיישב באנחה. רגלי שעונה על המיטה הסמוכה ואצבעותי מתופפות בשאננות על ירכי החומה.
הוא קם ומסיר את מכנסיו המגוחכים, את תחתוניו האפרפרים, ידיו הגדולות מנסות להסתיר את איברו הזקוף כשהוא מעלה בבושה את תחתוני הסגולים עד לקו הגמר.
התלבש.
לך מפה.
ועד לשבוע הבא אתה לא תסיר את זה. ואז תגיע עם כל הזיעה שלך על התחתונים שלי לכאן.
אני נשכבת על גבי במבט מתריס, ידי מתוחות מעל ראשי ושפתי משורבבות בבוז, מבטו מיוסר עד אין קץ, בולע כל חתיכה מגופי, ידיו נשלחות קדימה כמעט בלי שליטה, הוא מסתובב ויוצא.
על רצפת הפרקט האדומה צללית זיעתו כמעט חלפה, זה ערב קריר לשם שינוי, ואני פותחת את החלון הגדול, ידי מתוות עיגולים מהירים בינות שיער ערוותי, דמותו מתרחקת מהר.
אני נאנקת, צורחת, תראו אותו עם התחתונים שלי, את האדיוט השחור , זה יהיה לילה יפה, מסגרת החלון רועדת.
הירח כמעט ונגלה מבין ענפי העץ החיוורים.
