ספרד גרמניה
מאת בן כנף(שולט)
13 באוגוסט 2008
במחצית ספרד הוליכה אחת אפס.
הייתה תחושה שהספרדים הם הווינרים על המגרש. השילוב של תנועה, פריסה, נחישות ורעב בעיניים.
גמר קלאסי בו העולם הנאור והשבע מבין בדיוק מי הטובים על המגרש ומי הרעים. ככה זה במקרים בו מעורבים הגרמנים.
בזני ענבים לבנים הם אלופים. אבל מה - כרמים ניתן לטעת לא רק על שיפולי הריין אלא גם על נחלי וושינגטון.
האמריקאים עושים מהענבים הגרמנים יין לבן טוב יותר מהדרך בה הם משחקים כדורגל.
כוס הגוורצטרנמיינר האמריקאי הצונן שלה עמדה ריקה.
במחצית עיקר התנועה על פי רוב היא לכיוון המקרר.
ואני דווקא כינסתי את שיערה לכף ידי, יישרתי את זרועי אלכסונית למטה והולכתי אותה, כפופה ולפותה אל המיטה.
לא רציתי להניח לזמן המחצית לחמוק מבין אצבעותיי ועל כן הוריתי לה לשכב על המיטה, ישבנה החטוב כלפי מעלה ומשכתי את המכנסונים ממנה והלאה.
התחתונים השחורים הסמליים לא הפריעו לי. גם את הגופייה הלבנה הקצרה שלה השארתי במקומה.
נטלתי את צינור ההשקיה חצי צול, חצי גמיש, החתוך לכדי יחידת שימוש ביתית וערכתי היכרות ראשונה בינו לבין הישבן הלבן שזע קלות על המיטה.
הפתיחה היא תמיד מן הקל אל הכבד.
גם הקל סימן רצועות אדמומיות.
ככל שהרביתי, ואודה - עשיתי זאת בקצב גבוה בהרבה מזה המועדף עלי, נוצרו עוד ועוד פסים עד שנידמו כרשת כבישים צפופה על מפת דרכים בשטוטגרט.
ועוד התגברו התנועות של הישבן, לפני המכה ולאחריה, וקול האנקה הנפלט מפיה - אחרי, ובהמשך - קול הפורט את הכאב למשפטים קצרים, מתנשמים, בהם אף תחינה קלה שאפסיק.
הפסקתי. מהסלון שמעתי כבר את יורם ארבל מתאר את המשחק.
הורתי לה לעמוד אל ארבע, ניצבת בתשעים מעלות אל גב המיטה ולא לזוז.
הבטתי עליה, היא אכן כרעה אל ידיה וברכיה בדיוק כפי שהורתי לה, ויצאתי לראות את המשך המשחק.
המשחק במחצית השנייה לא אכזב. לספרדים לא הייתה שום כוונה להרפות לחץ או לרדת ולהגן על שער היתרון שלהם.
הגרמנים תקפו בגלים גדולים, מבינים שאם אחד השחקנים המגודלים שלהם, נצר למשפחת נאצים ממושמעת, לא יצליח להתרומם גבוה מעל ההגנה ולנגוח פנימה, חלום האליפות עומד להפוך להנג אובר של בוקר רע.
בדקה השישים ושתיים, לאחר התקפה ספרדית מסוכנת, הלכתי למקרר, לקחתי את בקבוק העין גדי והבאתי לה להשקותה מים צוננים בלילה לח.
כשנכנסתי מצאתי אותה כורעת בדיוק באותו מצב בו העמדתי אותה כשיצאתי.
נתתי לה לשתות. היא לגמה לגימה קטנה אחת. הוריתי לה לשתות עוד אחת ולהוריד את הגופייה. ליטפתי אותה כמו שאני אוהב וגם היא וחזרתי לראות את המשחק.
היה עלי להוריד את היד שלה שנאחזה בי חזק ולפנות עורף לקולה המתחנן ב"אל תלך".
היה יותר ויותר ברור שהספרדים הם אלה העומדים להיות בקרוב מאוד אלופי אירופה החדשים. הרושם היה שאם ייכבש עוד שער הרי שיהיה זה דווקא לזכות הספרדים עם משחק הקישור הנהדר שלהם.
יש במשחק שלהם משהו שמח, מן שילוב של כדורגל אירופאי ודרום אמריקאי. מצד אחד יצירתיות, מצד שני ריקוד והכול מגובה בהמון יכולת טכנית ואתלטיות.
שוב מצאתי את עצמי מעריך את הכדורגל כמוציא לפועל של שפת על גלובלית וכבעל חשיבות עליונה להתפתחות האנושית (וזה כמובן נושא לדיון נפרד).
בדקה השבעים וחמש קמתי מהספה וניגשתי שוב לחדר. צעדתי יחף ושקט.
עמדתי בדלת למה שיוגדר בקלות כרגע מכונן ובלתי נשכח.
היא שכבה על הבטן, נשענת על זרוע אחת כמו הייתה על החוף, על המיטה קופסת הפח הקטנה והמעוצבת שלי אשר בתוכה לבבות שוקולד בלגי אדומים, בידה נייר מקומט ובפיה מתגלגל סופו של הלב הקטן.
היינו כתמונת סטילס. אני נטוע על המפתן, לא מאמין למראה עיניי והיא שופכת הפתעה מפניה, וגרונה - וצחקוקי מבוכה והתפתלות.
וזו הסיטואציה: כאן, על המיטה שלפניי, הפרת משמעת חמורה של הנתונה למרותי, ושם, הדקות האחרונות של משחק גמר גביע אירופה שמתנהל לטובת הטובים.
קשרתי לה את הרגליים מעל הברכיים עם הצינור החצי גמיש. מעניין ויעיל.
ידיה אזוקות מתכת קרה מאחורי גבה. אחזתי בזרועה והולכתי אותה, עקב בצד אגודל אל הסלון.
השכבתי אותה על הספה, זו הניצבת לטלוויזיה מצידה, על בטנה, פניה כמעט בקו אחד עם המסך. אני ישבתי על ספת הדו מול המסך. אני אוהב לשלוח רגל אל מעבר למסעד.
המשחק התקרב אל סיומו. היא שאלה אם מותר לה לסובב את הראש ולראות את המשחק. שמחתי. ניגשתי, הזזתי את השיער מפניה וליטפתי לה את הפנים. אישה שכדורגל מעניין אותה זה נפלא.
לאחר שהמשחק הסתיים לא נחפזתי לטפל בה בין אם לטוב או לרע, אבל באופן כללי הייתה תחושה טובה באוויר. הספרדים התגלו כתחליף מעולה להולנדים, ובסך הכול, בין צוררינו, הרי שהאינקוויזיציה סגרה את התיק במע"מ די מזמן.
ישבתי לידה ודיברתי איתה על משמעות המעשה הבלתי נתפס שלה.
הענשתי אותה בעוד סדרה קצרה של הצלפות ידי שכן האדמומיות נמוגה.
בתנוחה בה שכבה, כשאני לצד הספה על ברכיי, ידי על עורפה ומכנסיי הקצרים מופשלים, היא מצצה בשקיקה את מה שהוגש גדול וחם אל פיה. היא העמיקה, רפויה ומקבלת מתמיד כמעט את מלוא האון האישי.
יכול הייתי לעמוד כך שעה ארוכה, והיא רצה שכך, אבל יש לתזמן נכון כל דבר, כמו שיר ולכן קמתי ברגע הנכון כשהיא מתקשה להיפרד.
שחררתי אותה. אני יודע שהיא הבינה. הרגשתי טוב שכך עשיתי, קליל עם הנדיבות הזאת.
לקחתי אותה שוב אל החדר, כי היא רצתה, כי אני רציתי.
הייתה תחושה שהספרדים הם הווינרים על המגרש. השילוב של תנועה, פריסה, נחישות ורעב בעיניים.
גמר קלאסי בו העולם הנאור והשבע מבין בדיוק מי הטובים על המגרש ומי הרעים. ככה זה במקרים בו מעורבים הגרמנים.
בזני ענבים לבנים הם אלופים. אבל מה - כרמים ניתן לטעת לא רק על שיפולי הריין אלא גם על נחלי וושינגטון.
האמריקאים עושים מהענבים הגרמנים יין לבן טוב יותר מהדרך בה הם משחקים כדורגל.
כוס הגוורצטרנמיינר האמריקאי הצונן שלה עמדה ריקה.
במחצית עיקר התנועה על פי רוב היא לכיוון המקרר.
ואני דווקא כינסתי את שיערה לכף ידי, יישרתי את זרועי אלכסונית למטה והולכתי אותה, כפופה ולפותה אל המיטה.
לא רציתי להניח לזמן המחצית לחמוק מבין אצבעותיי ועל כן הוריתי לה לשכב על המיטה, ישבנה החטוב כלפי מעלה ומשכתי את המכנסונים ממנה והלאה.
התחתונים השחורים הסמליים לא הפריעו לי. גם את הגופייה הלבנה הקצרה שלה השארתי במקומה.
נטלתי את צינור ההשקיה חצי צול, חצי גמיש, החתוך לכדי יחידת שימוש ביתית וערכתי היכרות ראשונה בינו לבין הישבן הלבן שזע קלות על המיטה.
הפתיחה היא תמיד מן הקל אל הכבד.
גם הקל סימן רצועות אדמומיות.
ככל שהרביתי, ואודה - עשיתי זאת בקצב גבוה בהרבה מזה המועדף עלי, נוצרו עוד ועוד פסים עד שנידמו כרשת כבישים צפופה על מפת דרכים בשטוטגרט.
ועוד התגברו התנועות של הישבן, לפני המכה ולאחריה, וקול האנקה הנפלט מפיה - אחרי, ובהמשך - קול הפורט את הכאב למשפטים קצרים, מתנשמים, בהם אף תחינה קלה שאפסיק.
הפסקתי. מהסלון שמעתי כבר את יורם ארבל מתאר את המשחק.
הורתי לה לעמוד אל ארבע, ניצבת בתשעים מעלות אל גב המיטה ולא לזוז.
הבטתי עליה, היא אכן כרעה אל ידיה וברכיה בדיוק כפי שהורתי לה, ויצאתי לראות את המשך המשחק.
המשחק במחצית השנייה לא אכזב. לספרדים לא הייתה שום כוונה להרפות לחץ או לרדת ולהגן על שער היתרון שלהם.
הגרמנים תקפו בגלים גדולים, מבינים שאם אחד השחקנים המגודלים שלהם, נצר למשפחת נאצים ממושמעת, לא יצליח להתרומם גבוה מעל ההגנה ולנגוח פנימה, חלום האליפות עומד להפוך להנג אובר של בוקר רע.
בדקה השישים ושתיים, לאחר התקפה ספרדית מסוכנת, הלכתי למקרר, לקחתי את בקבוק העין גדי והבאתי לה להשקותה מים צוננים בלילה לח.
כשנכנסתי מצאתי אותה כורעת בדיוק באותו מצב בו העמדתי אותה כשיצאתי.
נתתי לה לשתות. היא לגמה לגימה קטנה אחת. הוריתי לה לשתות עוד אחת ולהוריד את הגופייה. ליטפתי אותה כמו שאני אוהב וגם היא וחזרתי לראות את המשחק.
היה עלי להוריד את היד שלה שנאחזה בי חזק ולפנות עורף לקולה המתחנן ב"אל תלך".
היה יותר ויותר ברור שהספרדים הם אלה העומדים להיות בקרוב מאוד אלופי אירופה החדשים. הרושם היה שאם ייכבש עוד שער הרי שיהיה זה דווקא לזכות הספרדים עם משחק הקישור הנהדר שלהם.
יש במשחק שלהם משהו שמח, מן שילוב של כדורגל אירופאי ודרום אמריקאי. מצד אחד יצירתיות, מצד שני ריקוד והכול מגובה בהמון יכולת טכנית ואתלטיות.
שוב מצאתי את עצמי מעריך את הכדורגל כמוציא לפועל של שפת על גלובלית וכבעל חשיבות עליונה להתפתחות האנושית (וזה כמובן נושא לדיון נפרד).
בדקה השבעים וחמש קמתי מהספה וניגשתי שוב לחדר. צעדתי יחף ושקט.
עמדתי בדלת למה שיוגדר בקלות כרגע מכונן ובלתי נשכח.
היא שכבה על הבטן, נשענת על זרוע אחת כמו הייתה על החוף, על המיטה קופסת הפח הקטנה והמעוצבת שלי אשר בתוכה לבבות שוקולד בלגי אדומים, בידה נייר מקומט ובפיה מתגלגל סופו של הלב הקטן.
היינו כתמונת סטילס. אני נטוע על המפתן, לא מאמין למראה עיניי והיא שופכת הפתעה מפניה, וגרונה - וצחקוקי מבוכה והתפתלות.
וזו הסיטואציה: כאן, על המיטה שלפניי, הפרת משמעת חמורה של הנתונה למרותי, ושם, הדקות האחרונות של משחק גמר גביע אירופה שמתנהל לטובת הטובים.
קשרתי לה את הרגליים מעל הברכיים עם הצינור החצי גמיש. מעניין ויעיל.
ידיה אזוקות מתכת קרה מאחורי גבה. אחזתי בזרועה והולכתי אותה, עקב בצד אגודל אל הסלון.
השכבתי אותה על הספה, זו הניצבת לטלוויזיה מצידה, על בטנה, פניה כמעט בקו אחד עם המסך. אני ישבתי על ספת הדו מול המסך. אני אוהב לשלוח רגל אל מעבר למסעד.
המשחק התקרב אל סיומו. היא שאלה אם מותר לה לסובב את הראש ולראות את המשחק. שמחתי. ניגשתי, הזזתי את השיער מפניה וליטפתי לה את הפנים. אישה שכדורגל מעניין אותה זה נפלא.
לאחר שהמשחק הסתיים לא נחפזתי לטפל בה בין אם לטוב או לרע, אבל באופן כללי הייתה תחושה טובה באוויר. הספרדים התגלו כתחליף מעולה להולנדים, ובסך הכול, בין צוררינו, הרי שהאינקוויזיציה סגרה את התיק במע"מ די מזמן.
ישבתי לידה ודיברתי איתה על משמעות המעשה הבלתי נתפס שלה.
הענשתי אותה בעוד סדרה קצרה של הצלפות ידי שכן האדמומיות נמוגה.
בתנוחה בה שכבה, כשאני לצד הספה על ברכיי, ידי על עורפה ומכנסיי הקצרים מופשלים, היא מצצה בשקיקה את מה שהוגש גדול וחם אל פיה. היא העמיקה, רפויה ומקבלת מתמיד כמעט את מלוא האון האישי.
יכול הייתי לעמוד כך שעה ארוכה, והיא רצה שכך, אבל יש לתזמן נכון כל דבר, כמו שיר ולכן קמתי ברגע הנכון כשהיא מתקשה להיפרד.
שחררתי אותה. אני יודע שהיא הבינה. הרגשתי טוב שכך עשיתי, קליל עם הנדיבות הזאת.
לקחתי אותה שוב אל החדר, כי היא רצתה, כי אני רציתי.
