הוידוי
מאת Fritz The cat
11 באוקטובר 2003
שלום, שמי יערה קול, מתכנתת מחשבים, אדם רגיל, ילדה טובה של אימא ואבא, בת 30.
אני לא יודעת למה, אבל החלטתי לעשות סיכום של מחשבותיי בתקופה האחרונה.
תקראו לזה "משבר גיל השלושים" או איך שתרצו. אבל העובדה היא, שהצטברו אצלי המון מחשבות ושאלות וגם כמה תשובות, שרציתי לשתף אתכם בהן.
כמעט והתחתנתי לפני כארבע שנים. הבחור היה חכם, מצליח, אדם יפה.
פתאום, ביום אחד, החלטתי שזה לא זה. אני לא רוצה להתחתן אתו, ואני לא רוצה להיות אתו, ואני לא רוצה לאהוב אותו.
תשאלו למה? בחודשים שבאו לאחר ההחלטה גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה.
האם זה הוא? האם זו אני? הרי הכל היה כל כך ממממ מושלם(?)
לפני אי אלו שנים ראיתי סרט ובו הייתה אישה קצת דומה לי: לא כחושה, בהירה עם שיער מאוד דומה לשלי והמבט הזה בעיניים שכל כך הזכיר לי אותי מביטה בראי.
האישה הזו חוותה את האורגזמות הכי מדהימות שלה כשהייתה עקודה על הרצפה.
מוגבלת ביכולת תנועתה. מכוסת עיניים. נשלטת לחלוטין על ידי גבר שעמד מעליה.
הוא נגע בה. הוא הצליף בה. הוא השפיל אותה בדברים שחשבתי שהם נוראיים.
אבל אני לא יכולה לשכוח את התחושה שקיבלתי מהצפייה. לחות מוזרה שהציפה את ערוותי. סערת רגשות שהשתוללה בי. ופתאום התחוור לי, שאני מדמיינת אותי במקומה,
זוחלת על הרצפה, מתבזה ומושפלת, משמשת ככלי בידי אותו הגבר למילוי גחמותיו.
הריגוש הראשוני הזה גרם לכך, שבכל פעם שאצבעותיי תרו אחרי האורגזמה בערוותי - ראיתי בדמיוני אותי. קשורה. מוצלפת. מושפלת ככלבת רחוב.
אני מתנצלת על דלות מלותי בבואי לתאר לכם את הרגשתי. אך לאור החינוך שקיבלתי בבית הטוב שלי, אני עדיין נבוכה מלומר כל דבר שעובר בראשי.
אני מודה שבהתחלה היה לי מאוד קשה תפיסתית עם המחשבות האלה שלי.
אני, שחונכתי על ברכי הפמיניזם הלוחם, שחונכתי שמין זה דבר שבו זוג מפגין את אהבתו בחיבוקים ונשיקות ובדברים הדדיים אחרים, גיליתי שרצוני הוא להיות הזונה הקטנה של מישהו, משהו שתמיד בזתי לו.
בזתי לזוגות, שבהם נשים היו הקטנות והציתניות, אלו שמסתכלות אחרי בעליהן בהערצה עיוורת שיושבות בשקט, כשהוא מדבר.
אני הדעתנית והמשכילה, שהיה לי תמיד מה לומר בכל נושא גם אם הוא הפעוט ביותר, גיליתי שאני רוצה לשרת ככלבה של מישהו. מישהו חכם וחם שיאהב אותי. אבל שיאהב אותי בקשיחות אין קץ.
מישהו שאלקק את נעליו בכניסתו לביתי. מישהו שאתחנן לחוש את איברו מזדקר בפי. מישהו שלטיפה שלו תעביר בי רעד של התפרצות אורגזמה, וכאב מידו יגרום לרצף שכזה.
אני רוצה אותו, את זה שיעמוד מעליי וארגיש מולו עירומה גם אם אהיה לבושה.
זה, שיחדור אל נשמתי ויגרום לי לנסות, את כל מה שרק דמיינתי.
אני רוצה את זה, שבכל פעם שנהיה בחברת אנשים, אוכל רק לחשוב על השיבה הביתה. על ידו מושכת בשיערי. על נקביי הנפערים רק למענו. על מלותיי האומרות רק הן לכל ציווי שלו.
אני יערה קול - שפחה.
אני לא יודעת למה, אבל החלטתי לעשות סיכום של מחשבותיי בתקופה האחרונה.
תקראו לזה "משבר גיל השלושים" או איך שתרצו. אבל העובדה היא, שהצטברו אצלי המון מחשבות ושאלות וגם כמה תשובות, שרציתי לשתף אתכם בהן.
כמעט והתחתנתי לפני כארבע שנים. הבחור היה חכם, מצליח, אדם יפה.
פתאום, ביום אחד, החלטתי שזה לא זה. אני לא רוצה להתחתן אתו, ואני לא רוצה להיות אתו, ואני לא רוצה לאהוב אותו.
תשאלו למה? בחודשים שבאו לאחר ההחלטה גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה.
האם זה הוא? האם זו אני? הרי הכל היה כל כך ממממ מושלם(?)
לפני אי אלו שנים ראיתי סרט ובו הייתה אישה קצת דומה לי: לא כחושה, בהירה עם שיער מאוד דומה לשלי והמבט הזה בעיניים שכל כך הזכיר לי אותי מביטה בראי.
האישה הזו חוותה את האורגזמות הכי מדהימות שלה כשהייתה עקודה על הרצפה.
מוגבלת ביכולת תנועתה. מכוסת עיניים. נשלטת לחלוטין על ידי גבר שעמד מעליה.
הוא נגע בה. הוא הצליף בה. הוא השפיל אותה בדברים שחשבתי שהם נוראיים.
אבל אני לא יכולה לשכוח את התחושה שקיבלתי מהצפייה. לחות מוזרה שהציפה את ערוותי. סערת רגשות שהשתוללה בי. ופתאום התחוור לי, שאני מדמיינת אותי במקומה,
זוחלת על הרצפה, מתבזה ומושפלת, משמשת ככלי בידי אותו הגבר למילוי גחמותיו.
הריגוש הראשוני הזה גרם לכך, שבכל פעם שאצבעותיי תרו אחרי האורגזמה בערוותי - ראיתי בדמיוני אותי. קשורה. מוצלפת. מושפלת ככלבת רחוב.
אני מתנצלת על דלות מלותי בבואי לתאר לכם את הרגשתי. אך לאור החינוך שקיבלתי בבית הטוב שלי, אני עדיין נבוכה מלומר כל דבר שעובר בראשי.
אני מודה שבהתחלה היה לי מאוד קשה תפיסתית עם המחשבות האלה שלי.
אני, שחונכתי על ברכי הפמיניזם הלוחם, שחונכתי שמין זה דבר שבו זוג מפגין את אהבתו בחיבוקים ונשיקות ובדברים הדדיים אחרים, גיליתי שרצוני הוא להיות הזונה הקטנה של מישהו, משהו שתמיד בזתי לו.
בזתי לזוגות, שבהם נשים היו הקטנות והציתניות, אלו שמסתכלות אחרי בעליהן בהערצה עיוורת שיושבות בשקט, כשהוא מדבר.
אני הדעתנית והמשכילה, שהיה לי תמיד מה לומר בכל נושא גם אם הוא הפעוט ביותר, גיליתי שאני רוצה לשרת ככלבה של מישהו. מישהו חכם וחם שיאהב אותי. אבל שיאהב אותי בקשיחות אין קץ.
מישהו שאלקק את נעליו בכניסתו לביתי. מישהו שאתחנן לחוש את איברו מזדקר בפי. מישהו שלטיפה שלו תעביר בי רעד של התפרצות אורגזמה, וכאב מידו יגרום לרצף שכזה.
אני רוצה אותו, את זה שיעמוד מעליי וארגיש מולו עירומה גם אם אהיה לבושה.
זה, שיחדור אל נשמתי ויגרום לי לנסות, את כל מה שרק דמיינתי.
אני רוצה את זה, שבכל פעם שנהיה בחברת אנשים, אוכל רק לחשוב על השיבה הביתה. על ידו מושכת בשיערי. על נקביי הנפערים רק למענו. על מלותיי האומרות רק הן לכל ציווי שלו.
אני יערה קול - שפחה.
