צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

נסיך לב אדום

מאת LoveChilde​(שולטת){Gur123}     21 בספט 09 4671
בועז ידע שהוא בצרות כשהוא נכנס הביתה בארבע בבוקר ומצא את איתן מחכה לו על הספה כמו הורה עצבני בסרט נעורים אמריקאי. בעצם, הוא היה צריך לדעת שזה ייגמר לא טוב עוד בשבע בערב, כשהוא גילה שהפלאפון שלו שבק חיים מחוסר בטרייה, אין לו מטען זמין והוא בישיבה שנמשכת הרבה מעבר לצפוי. כשהוא סוף סוף יצא מהעבודה הוא חשב להתקשר, אבל חצי מהמשרד הלך לשחק פוקר והוא הלך איתם ואמר לעצמו שהוא כבר יתקשר מהנייד של אחד מהם, רק שכמובן לא הייתה קליטה בבית של מעיין, כי אף פעם אין שם קליטה, ומפה לשם הוא שכח מהעניין לגמרי וקיווה שאיתן לא ידאג יותר מדי. הוא ילד גדול, לא?

לפי הפרצוף של איתן, כנראה שהתשובה מבחינתו הייתה לא.

"אמ... היי", אוי, זה לא טוב. בועז נפנף ביד מהססת. איתן קם. "נשארת ער בשבילי?"

"לא, אני נהנה להישאר ער 22 שעות ברצף", איתן לא חייך. הוא היה עצבני על גבול אבדן שליטה, ורק רצה לגמור את הסצנה המכוערת שעמדה לקרות בלי לצעוק ולהעיר את כל הבניין. "אני נהנה לחשוב במשך שמונה שעות על איפה החבר שלי ומה היה עלול לקרות לו. אני ממש אוהב-", הקול שלו נטף ארס, "להסביר לאמא שלי וליעקב למה אני מגיע לבד לארוחת ערב שקבענו איתם לפני שבועיים. אז לא, בועז, לא נשארתי ער בשבילך."

שיט. בועז קפא ועצם עיניים וקיווה שזה סיוט והוא תיכף יתעורר. "היום יום חמישי?"

"עכשיו כבר שישי".

"שיט. אני ממש ממש מצטער". אמא של איתן קיבלה אותו כמו שהוא, אבל לבעלה הטרי היתה טיפה בעיה עם זה שהבן של אשתו חי בזוגיות עם גבר, וארוחות משפחתיות היו אירוע די גדול ומשמעותי שתוכנן מראש ובקפידה כדי להביא להבנה וקירוב. להבריז מאחת בלי להודיע בטח שם את איתן במצב ממש לא נעים... בועז הרגיש כמו זבל שהוא פספס את זה. "הייתה לי תזכורת בפלאפון, אבל לא הייתה לי בטרייה, ו-"

"אני לא רוצה לשמוע את זה עכשיו", איתן חתך אותו בהנפת יד. "מה חשבת לעצמך כשנעלמת ככה? כבר עמדתי להתקשר למשטרה, אם לא הייתי רואה את מעיין בפייסבוק לפני רבע שעה והוא לא היה אומר לי שהוא בדיוק שלח אותך הביתה. פוקר?", נגד רצונו, הקול של איתן עלה בכמה טונים והוא הוריד אותו בכוח. "בלי להודיע, בלי להתחשב - תגיד, אתה מטורף או שסתם לא אכפת לך מכלום חוץ מעצמך? אתה כמו ילד קטן", הוא הסתובב וניסה להשתלט על עצמו חזרה. איתן שנא לאבד שליטה על עצמו אבל היו לו שעות ארוכות לדאוג ולכעוס ולדאוג עוד קצת, ורבע שעה מאז שהוא שמע שבועז כנראה בסדר להפסיק לדאוג ולהתחיל לרתוח מזעם - רבע שעה שבו הוא לא הצליח גם להירגע. "טוב, לא. אני לא רוצה להמשיך עם זה כרגע. אתה בסדר?".

בועז היסס, לא בטוח אם ה"בסדר" עמד להימשך מעבר לדקות הקרובות, אבל בסוף נאלץ להודות שכן, הוא בסדר.

"שיכור?"

"טיפה". בועז בהה בשטיח, לא מסוגל לספוג את הכעס והאכזבה על הפנים של איתן. לכן הוא היה די מופתע כשאיתן תפס את הכתף שלו וטלטל אותו, זעם עצור בקולו למרות כל המאמצים להישמע רגוע.

"ונהגת ככה? אתה רוצה למות?"

"אני לא עד כדי כך שיכור". בועז צעד אחורה ושחרר את עצמו, זועף ופגוע מהיחס של איתן. כן, הם נמצאים במערכת יחסים מסוג מסוים, אבל הוא בכל זאת אדם מבוגר..."תפסיק עם זה, אתה לא אבא שלי."

"נכון, לאבא שלך לא היה אכפת."

זה כאב. המילים, הטון והעובדה העצובה שאיתן צדק לגמרי בעניין הזה. ברגע שהוא ראה את ההבעה של בועז איתן ידע שהוא אמר יותר מדי. "אני מצטער. לא הייתי צריך להגיד את זה". הוא לא התקרב לבועז, לא נגע בו - עלבון אחד פוגע מדי לא פטר אותו מהכעס המוצדק שלו על כל השאר.

"נכון", בועז בלע רוק ונשם עמוק. "מה הולך לקרות עכשיו?"
"עכשיו אנחנו הולכים לישון." איתן אמר בנימה החלטית. "אני עובד עוד ארבע שעות, ואתה לא באמת במצב להסביר את עצמך ואני בטח לא במצב להקשיב. מחר, כשאני אחזור מהעבודה, נדבר על זה."

זה היה יותר טוב מלהיות מועף מהבית לאלתר, ובועז היה עייף מכדי להתווכח אז הוא הנהן, ופנה לכיוון חדר השינה. איתן עצר אותו עם יד אחת.

"לא שם. על הספה. אתה מריח כמו מועדון אחרי לילה רע, ולי היה לילה רע." הוא לא רצה להתחבק ולישון כפיות, והוא ידע שאם הם יהיו ביחד במיטה זה כבר יבוא טבעי, מתוך הרגל של שנתיים של לחלוק את המיטה גם ככשניהם היו עייפים ועצבניים. "הלילה אתה על הספה."

"למה?" בועז הפנה אליו מבט שואל של כלב שננעל מחוץ לבית בלילה.

"הסברתי למה. אני לא רוצה לגעת בך עכשיו. לך לישון, נדבר על זה מחר." לפני שבועז יצא מההלם של ההצהרה הזו, איתן הסתובב, נכנס לחדר השינה וסגר את הדלת מאחוריו. בועז לא ניסה להיכנס אחריו, לשמחתו הרבה הוא לא היה במצב למאבק פיזי או רגשי כרגע, ואם משהו היה מתחיל, הוא היה נגמר ממש רע. איתן התיישב על המיטה ובהה בשטיח, תוהה מה תהיה התשובה לשאלה של בועז בעניין "מה עכשיו" מחר, אחרי יום עבודה. כשהוא נרדם כשעה אחרי זה כבר היו לו כמה תוכניות.

בועז, בינתיים, היה עסוק באותה שאלה. הוא מצא את עצמו מרוח על הספה עם התחלה של הנגאובר, ובלי לשים לב היד שלו עלתה לשחק בשרשרת שהוא ענד - מיתר עור דק עם תליון בצורת מנעול, שאיתן ענד לו לפני חצי שנה, כסמל בעלות. אף אחד במעגל החברים הקרוב שלהם לא ידע מה המשמעות של התליון, או המשמעות של המפתח התואם למנעול, שהיה תלוי על מיתר עור זהה שאיתן לא הסיר מאז אותו יום. רובם, עד כמה שבועז ידע, הניחו שזה סתם קטע חמוד של זוגות. רק מעיין, שהיה החבר הכי טוב של בועז, ידע שהם במערכת יחסים של שליטה בכלל. הם לא הראו את זה בחברה כמעט - זה פשוט בא להם טבעי שלרוב איתן קבע לאן הולכים ומתי חוזרים, ומדי פעם כשבועז הביע דעה הוא התחשב בה, עד כמה שהוא שפט שצריך. ובחצי השנה הזאת וגם בשנה וחצי שלפניה שבה הם רק חקרו את שולי סגנון החיים הזה, שריתק את שניהם, מעולם לא קרה שאיתן ממש התעצבן עליו ככה. כן, היו ריבים, היו אפילו יומיים שלושה שבהם הם לא דיברו, בגלל איזו שטות מטופשת, היו פיצוצים קטנים בגלל חוסר הקבלה של אמא של איתן, או העובדה שבועז נטה לשכוח את תורו להוריד את הזבל ולסדר את הסלון, אבל אף פעם לא ברמה הזאת. ולא מאז שבועז קיבל את איתן באופן רשמי כאדון שלו. הם שיחקו, היתה להם קופסה של צעצועים ואזיקים שהם השתמשו בהם מדי פעם, אבל המטרה תמיד היתה הנאה הדדית והם לא הגיעו אף פעם לגבולות. בועז מעולם לא השתמש במילת הביטחון שלהם. עכשיו, הוא היה מודאג. מאוד מודאג, אפילו.

הוא ידע שאיתן נורא כועס עליו, והוא גם ידע שזה מגיע לו, בעצם. אבל... תסריטים שונים רצו לבועז בראש, מהנורא ביותר - שאיתן יחליט שזה היה הקש ששבר את גב הגמל והם ייפרדו, או שהוא ידרוש את המנעול חזרה כי בועז לא הראה את הכבוד הראוי לאדון שלו, וזה התסריט שהיה די נורא, אבל גם העביר בו רטט של פחד מהול בציפייה, שאיתן יעניש אותו, על אמת, לא במשחק, לא בצורה שהוא היה שותף לתכנון שלה. גם זה היה מדאיג, בדרכו, כי בועז קרא ושמע סיפורי זוועה על שולטים שניסו להוציא כעס על הנשלטים שלהם וגרמו להם נזק פיזי ונפשי אמיתיים, אבל... איתן לא היה כזה. בועז מעולם לא ראה אותו מאבד שליטה. אפילו הערב, הוא בקושי הרים את הקול. המחשבות רצו במעגלים קטנים ועצבניים בראש שלו, בלי מסקנות ברורות או החלטות איך הוא יגיב למה שעלול לקרות, ובסופו של דבר העייפות והאלכוהול גברו על הדאגה ורגשי האשמה, ובועז נרדם עם יד אחת קפוצה בחוזקה על המנעול שעל השרשרת שלו.

הוא התעורר מאוחר - לפי כמות האור בסלון, אחרי 11 בבוקר, עם כאב ראש מפוצץ ופה יבש כמו מדבר. על השולחן ליד הספה היה הסלולרי שלו, תקוע בחשמל וטעון כמעט לגמרי, כוס מים, קופסה של אקמול ופתק. עוד בלי לקרוא את הפתק, זה הרגיע אותו. לפחות הוא לא קם למצוא את הדברים שלו ארוזים והוראות להסתלק, ואם איתן השאיר לו מים ואקמול אז כנראה שהוא לא שונא אותו יותר מדי... בועז רוקן את הכוס בזמן שיא והזיז את עצמו בכבדות לכיוון המטבח למלא אותה שוב. הוא לקח איתו את הפתק וקרא אותו בדרך.

*בוקר טוב. תוריד ליטר וחצי מים, תתקלח, אל תטרח להתלבש וחכה לי. אני אחזור מהעבודה בערך באחת ואז נדבר. אל תתקשר בבקשה, לא אלי ולא לאף אחד אחר, אני רוצה שנדבר פנים אל פנים לפני שתתחיל לשפוך את צרותיך לכל שאר העולם. איתן.*

במטבח, בועז התיישב ליד השולחן, ממצמץ בכאב באור שמילא את החדר, תמך את ראשו הכואב על יד אחת וניסה לעכל את תוכן הפתק ואת המשמעות שלו. איתן רצה לדבר, זה היה טוב בתור התחלה, ופנים אל פנים תמיד היה עדיף על בטלפון, אבל...לא להתלבש? זה רמז שאיתן תכנן משהו מעבר לדיבורים, ושהוא לא ציפה שהשיחה תגמר בפרידה. זה כבר שיפר את מצב הרוח של בועז בצורה ניכרת. גם המים, שאותם הוא שתה בצייתנות, והאקמול שהתחיל להשפיע עזרו לו להתמקד, והוא הרים את הראש וקלט את שעון הקיר במטבח- 12:25. הוא קפץ מהכיסא בבהלה - איתן אמר אחת, והוא עוד לא הספיק להתקלח, לסדר קצת את הראש שלו, כלום. שיט.

האדרנלין פיזר את שאריות העמימות המחשבתית שלו, ובועז מצא את עצמו במצב של היפר עירנות, טס למקלחת, שוטף את עצמו ביסודיות אבל בשיא המהירות האפשרית, מתגלח בזהירות, מצחצח שיניים. הוא הושיט יד לערמת הכביסה הנקיה ועצר - ההוראות היו לא להתלבש. הוא תהה אם הוא מוכן לזה, להיות בעמדת נחיתות כזו בזמן השיחה ביניהם, כי הוא לא חשב לרגע שאיתן לא יהיה לבוש. בגדים היו הגנה, מחסום שהיה מאפשר לו לשמור על חלק מעצמו מנותק מהריב שהוא היה בטוח שעומד להגיע. מצד אחד, בועז היה בטוח שצייתנות תשפר את מצב הרוח של איתן, ומצד שני זה לא היה דבר שקרה הרבה, ההוראה הזאת. הוא זכר בדיוק פעמיים כאלה, של "תגיע הביתה ותחכה לי ערום בסלון", ושתיהן נגמרו בסשן אינטנסיבי יחסית אליהם, ובסקס פנטסטי. הוא גילה שעצם המחשבה גורמת לו להזדקף, והסתכל למטה על האיבר שלו בתסכול. "זה לא הזמן לזה", הוא סינן, שולח מבט חטוף לכיוון השעון. אחת וארבע דקות. להתלבש או לא להתלבש?

שלוש דקות של היסוס אחרי זה, הדילמה נפתרה מעצמה כשאיתן נכנס לדירה ומצא אותו עדיין עומד בין האמבטיה לסלון, נבוך וחסר החלטה. למרות שהוא לא חייך, בועז יכול לראות שאיתן לא היה לא מרוצה מהמצב שלו.

"היי." הוא אמר, והכריח את עצמו להסתכל על איתן ולא על השטיח.

"היי." איתן הניח את התיק ליד הדלת והתקרב אליו. "איך אתה מרגיש?"

"בסדר. אני חושב. אמ... איך אתה?" בועז תהה איך הם הגיעו לשאלות של בית קפה ואם יש המשך מעבר אליהן, עכשיו ששניהם היו באותו חדר וממוקדים בשיחה.

"בסדר. יותר טוב מאתמול בלילה." איתן הנהן. "אכלת משהו?"

"עוד לא." הוא הביט למטה בכל זאת. "קמתי די לא מזמן."

"מזליסט. טוב, נראה לי שעדיף להתחיל מאוכל, ולי אין כוח לבשל, ואתה לא הולך לעמוד ככה ליד אש...פיצה או סושי?" בשני צעדים איתן הגיע את הטלפון, והחניק חיוך למראה המבט המאוד מבולבל של בועז. "בועז? אוכל. אני לא יודע מה איתך, אבל תפוח בבוקר לא נחשב ולא אכלתי הרבה אתמול אצל אמא, אוקיי? אני מניח שגם אתה לא. אז פיצה או סושי, לפני שאני מחליט לבד?"

"אמ..." השאלה הפתיעה אותו, אבל עכשיו שהנושא עלה בועז שם לב שהוא מת מרעב. "סושי?" אצל מעיין היתה פיצה, והוא לא רצה לחשוב על זה עכשיו בכלל. "בבקשה."

"אוקיי." שלוש דקות אחרי זה איתן הניח את הטלפון חזרה במקום. "הם אמרו חצי שעה עד שעה, כרגיל." בועז נשאר נטוע במקום, ואיתן הסתובב מסביבו, לאט, בוחן אותו מכל הכיוונים. "עכשיו... אנחנו צריכים לדבר, נראה לי. שב על הספה." בועז ישב והרגיש את הריפוד של הספה על העור החשוף שלו, הוא גילה שזה מסיח את דעתו נורא בהתחלה אבל אחרי דקה או שתיים הוא התרגל. עד אז איתן כבר התיישב על הכורסא לידו והתחיל לדבר. "תן לי להגיד מה שיש לי להגיד עד הסוף ואז תגיב, בסדר?"

"טוב." זה היה ממש מוזר לשבת שם עירום ולנסות להתרכז, ולתהות לאן כל העסק הולך, אבל בועז ממש ניסה.

"תודה. אני רוצה להתחיל משני דברים, בועז. קודם כל, אני מאוד מאוד אוהב אותך. זה לא השתנה ואני לא רואה את זה משתנה." איתן התחיל. הוא לא ממש הסתכל בבועז, לא התמקד בפנים שלו אלא בנקודה כלשהי מאחוריו. "שנית, אני ממש, ממש כועס עליך, למרות שכבר לא ברמה של אתמול בערב. אתמול ממש כעסתי כמו שלא כעסתי כבר שנים. עכשיו אני יותר פגוע ומאוכזב. פגוע כי התעלמת מהתוכניות שקבענו, נעלמת בלי להודיע, הפחדת אותי ככה ולא נראה שאכפת לך בכלל-"

"אכפת לי-" בועז מחה, אבל איתן הרים יד ועצר אותו.

"תן לי לסיים. אמנם אתה בנאדם עצמאי עם חיים משלך, אבל אתה גם חלק מזוג. אני הולך לכבד אותך ולא להסביר לך בפרטי פרטים למה התחשבות הדדית זה מאוד חשוב, ולמה להיעלם בלי להסביר או להודיע זה מפחיד, מעליב ומכעיס. אני חושב שאת זה אתה יכול להבין לבד. הבעיה שלי היא לא שעשית את זה בכוונה, אני יודע שלא התכוונת לדפוק לי ברז אתמול, אבל גם לא התכוונת לתת לאירוע שהיה חשוב לי מאוד את תשומת הלב הראויה לו. אם היית מתכוון להגיע לארוחת ערב אתמול היית זוכר, זה היה נמצא אצלך במודעות, לא רק בתזכורות של הפלאפון. לא להתכוון לפגוע זה לא מספיק." הוא דיבר בשקט, בטון הכי רגוע בעולם, כמעט כמו מורה. זה מחק לבועז את כל ההתנגדות, את כל הטינה על זה שמתייחסים אליו כמו אל ילד קטן, כי מה הוא כבר היה יכול להגיד להגנתו?

"אני ממש מצטער." איכשהו זה לא נראה מספק.

"אני יודע., איתן הינהן. "גם אני מצטער. חצי מהאשמה לפחות היא שלי."

"כי היית צריך להתקשר להזכיר לי?" בועז הציע, נאחז בקש של אשמה משותפת למרות שהוא די חשב שזה בולשיט, זו לא היתה אשמתו של איתן בשום צורה.

"לא בדיוק. הייתי צריך להזכיר לך, אבל לא בעניין ארוחת ערב. בועז... אתה עונד את התליון שלי כבר חצי שנה בערך, נכון?" בועז הנהן, לא בטוח לאן זה הולך. "בזמן הזה, כמה פעמים הזכרתי לך מה העמדה שלי ומה העמדה שלך במערכת היחסים הזאת?" איתן ראה שבועז לא מבין, והמשיך בלי לחכות לתשובה. "אפילו לא פעם אחת, בועז. לא ברצינות. ולשים עליך קולר, עד כמה שהוא מוסווה, ולא לעשות עם זה כלום זו שגיאה שלי ואני מתנצל עליה. נתתי לך להיות במצב של חוסר הכוונה, חוסר הנחיה, וקשה לי לכעוס עליך כשהייתי צריך לדאוג לזה שתשים לב יותר לפני שמשהו כזה קרה. הייתי צריך להזכיר לך בדיוק מי הבוס בבית הזה. מבין לאן אני הולך עם זה עכשיו?"

"אמ..." זה לא נראה כמו כיוון חיובי. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה בכלל יותר שליטה משאיתן הפעיל עד עכשיו. מצד שני, הוא מאוד רצה לשמור את התליון ואת כל מה שהשתמע ממנו... בגבולות הקיימים. "נראה לי שכן. רגע." בועז עצם עיניים וחשב על זה ברצינות לדקה או שתיים. איתן לא האיץ בו. מצד אחד, הוא אהב את העצמאות שלו. מצד שני, הוא כבר עבר את כל התהליך החשיבתי הזה לפני שהוא הסכים לקבל על עצמו את התליון והשליטה של איתן שבאה איתו, וזכר את ההיי המטורף בכמה פעמים שאיתן באמת הוריד אותו לסאבספייס וכמה הוא נהנה לתת לו שליטה מלאה במיטה, ומצד שלישי, עד עכשיו הוא כמעט ולא הרגיש כמו נשלט מחוץ לחדר השינה או כל מקום אחר בבית בו הם בחרו לשחק. בטח שהוא לא ראה את עצמו כעבד של איתן, והוא לא חשב שאיתן באמת ראה את עצמו כאדון שלו. כנראה שהוא טעה. האם הוא רצה להרגיש נשלט? לדעת שמישהו אחראי עליו ויכול להכתיב לו דברים? ואם לא... אז למה הוא נכנס לזה מלכתחילה? "אוקיי, נראה לי שהבנתי. זה קרה כי לא היית... מספיק דומיננטי? כי לא נתת לי יותר הוראות?"

"כי נתתי לך להרגיש כמו סטודנט חופשי ולא הבהרתי לך מה המשמעות של התליון - לא לך וכנראה גם לא לעצמי. עשיתי לשנינו הנחות. זה לא יקרה שוב." איתן נשמע נורא החלטי לגבי זה, ורעד עבר לבועז לאורך עמוד השדרה. "מעכשיו, מהיום, אני הולך להראות לך בדיוק מה זה להיות נשלט במערכת יחסים, אבל-" הוא עצר את עצמו שוב והסתכל בבועז במבט חודר, "רק אם אתה מקבל את זה על עצמך. אמנם קיבלת כבר את התליון והרעיון של להיות נשלט, אבל אתה באופן ברור לא יודע מה זה אומר עדיין. אם אתה לא מוכן למשהו יותר אינטנסיבי ממה שהיה לנו עד עכשיו, אני אקבל את זה בהבנה ואקבל את התליון שלי בחזרה, בבקשה." הוא עצר, ובועז לא אמר כלום. "תחשוב על זה. אל תמהר." איתן רצה מאוד תשובה ברורה ובהקדם, בעיקר כי היו לו תוכניות לשתי האפשרויות, והוא מאוד קיווה שבועז יבחר להמשיך במערכת יחסים של שליטה, אבל הוא לא רצה שבועז יקבל החלטה מהר מדי ויתחרט עליה אחר כך. הוא היה קצת מודאג ממה שהוא עמד לעשות ומהתגובה הפוטנציאלית של בועז, אבל כמובן שהוא לא עמד להראות את זה. עברו כמעט עשר דקות של שתיקה, שבהן איתן הפעיל את כל השליטה העצמית שלו כדי לא להקפיץ את הרגל, או לקום ולהסתובב בחדר, שום דבר שהיה מראה סימנים של לחץ. כשבועז כבר דיבר, זה היה מאוד בשקט.

"אני רוצה להמשיך."

"אתה בטוח?" איתן פנה אליו והסתכל ישירות אליו בפעם הראשונה מאז שהוא נכנס. "אם אנחנו ממשיכים, הדבר הראשון שהולך לקרות הוא שאני אעניש אותך. כשנגמור היום לא יהיה לך שום ספק לגבי מי מכתיב את הכללים בבית הזה ומה קורה כששוברים את הכללים. אני אדרוש צייתנות מוחלטת, ואחרי אתמול בלילה יקח זמן עד שאני אסמוך עליך מספיק לנהל לעצמך לו"ז מעבר לשעות העבודה שלך, כלומר תצטרך לבקש ממני רשות לעשות כל דבר שלא כולל ללכת לעבודה, ויהיו דברים שאני לא אאשר או אתעקש לבוא איתך אליהם. זה גם אומר שאם תשכח, או תצא בלי פלאפון, או תחליט שאתה עושה משהו בלי אישור שלי, אני אעניש אותך. אני אצפה לקבל ממך סדר יום מפורט ואבדוק מדי פעם שאתה איפה שאתה אמור להיות, עד שתתרגל לזה שאתה לא אדון לעצמך יותר. זה ברור לך ומקובל עליך?"

שתיקה ארוכה. לבועז זה נשמע קצת מוגזם, לאבד כל כך הרבה עצמאות. אפילו ההורים שלו לא דרשו ממנו דין וחשבון על כל דבר שהוא עשה, כשהוא עוד גר בבית. המילים שאיתן זרק לו בפרצוף בלילה הקודם חזרו אליו - לאבא שלו לא היה אכפת מספיק. איתן אהב אותו, הוא היה בטוח בזה לגמרי, וזה היה הדדי. הוא הסתכל למטה, בחן את השטיח ואת עצמו תוך כדי. הוא נזכר שוב בגישושים הראשונים שלו ושל איתן, מיד אחרי שהם התחילו לצאת, עוד לפני שהם עברו לגור ביחד, כשבועז העלה בהיסוס את העובדה שאפשר פעם לנסות להשתמש באזיקים והעיניים של איתן נצצו בשמחה מופגנת ולא אופיינית, כשהצעות אחרות שלו שחברים קודמים נבהלו מהן התקבלו בהערכה וגררו הצעות נוספות מצד איתן, שהסתבר שהיה הרבה יותר מנוסה מבועז בתחום. הוא זכר את הפעם הראשונה שאיתן הצליף בו, את הידיעה שמישהו שומר עליו ואפילו בסיטואציה הזו הוא לגמרי בטוח, ואיך מדי פעם הוא עצר לוודא שהוא בסדר, ואיך אחרי זה היה להם הסקס הכי טוב שאי פעם היה לו, ואיך מערכת יחסים ונילית מעולם לא הגיעה לא לאינטנסיביות הזו של הרגשות ובטח לא לרמת העומק והמחוייבות שהיתה לו עם איתן... האם הוא היה מוכן לוותר על דברים בסיסיים כמו היכולת לתכנן תוכניות לבד כדי לשמור על זה? המסקנה הסופית היתה שכנראה שכן. הוא נשם עמוק, בלע רוק פעם פעמיים עד שהוא היה בטוח שהוא יכול לדבר, והחליט. "ברור לי, ואני מקבל על עצמי את כל מה שתחליט. אני בטוח.אני רוצה שתשלוט בי, איתן." תמיד היתה לו האפשרות לצאת מזה אם יסתבר לו, עוד חודש או חודשיים או שנה או שבוע, שזה אינטנסיבי מדי. אבל איכשהו לא נראה לו שזה יקרה.

כמעט דקה עברה בלי מילה נוספת. איתן רצה לשאול אם בועז בטוח, אבל אחרי כזו הצהרה לשאול שוב היה יכול רק להעליב אותו. הוא הנהן. "בסדר. טוב." הוא קם. "לך לחדר השינה ו-" צלצול בדלת גרם לבועז לקפוא ולאיתן להרים גבה, עד שהוא הבין מה זה. "אה, הסושי. כמו שאמרתי, לך לחדר וחכה לי שם, על המיטה, פנים למטה." מכיוון שהוא היה עדיין עירום ואיתן כבר התחיל לפתוח את הדלת, בועז מיהר להיעלם לחדר השינה ולביטחון המאוד מוגבל שהוא נתן לו. הוא פרש את עצמו על המיטה וחיכה, שומע במעומעם את איתן משלם לשליח ומניח את השקית במטבח. אחרי כדקה איתן נכנס לחדר. "אוקיי. אני חושב שעדיף לאכול עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים, אבל יש כמה דברים שאני רוצה לעשות לפני זה. קום." בועז קם וירד מהמיטה. "תעמוד פה לפני, ידיים בצדי הגוף." הוא ציית. איתן הלך לארון וחזר עם סט מוכר של אזיקים. הוא חיבר לכל אחד מהם שרשרת מתכת, וסגר אותם על פרקי הידיים של בועז ועל הקרסוליים שלו בלי לחבר אותם זה לזה. "נראה נחמד כשזה כל מה שאתה לובש, אתה יודע? אנחנו צריכים לעשות את זה יותר. אבל יש עוד משהו אחד שחסר לי." איתן אמר, ויצא מהחדר. בועז לא זז, ואיתן הנהן כשהוא נכנס חזרה עם שקית ביד. "טוב מאוד שלא זזת. היום אתה לא מזיז שריר בלי הוראה ממני. אתה גם לא מדבר, אלא אם אני אומר שמותר לך או בשביל להגיד את מילת הביטחון שלך. אתה זוכר מה היא?"

בועז הנהן גם. "אבישי." איתן מעולם לא הבין למה בועז בחר להשתמש דווקא בשם של הבוס שלו כמילת ביטחון, אבל בעבור בועז זה היה בערך הדבר הכי פחות מחרמן שהוא היה יכול לחשוב עליו. בכל מקרה, הוא עוד מעולם לא השתמש במילה שלו אבל היא תמיד היתה שם כאפשרות.

"טוב." איתן שלף מהשקית מכשיר מוזר שנראה כמו חמש טבעות מתכת מחוברות ברצועת עור, ובלי להזהיר או להסביר תפס את הזין של בועז והידק את הטבעות מסביבו. בועז נרתע עד כמה שיכול, מצטמרר מהטבעות הקרות וההדוקות.

"מה זה?"

"הרשיתי לך לשאול?" איתן הרים גבה. בועז הסמיק קצת, מעוצבן על עצמו שהוא כבר שכח. "פעם ראשונה ואחרונה, ברור? זה מכשיר קטן וחמוד שהשאלתי מדלית, הוא ימנע ממך ליהנות ממה שאני אעשה לך היום, לא שאני מתכנן שתהנה מזה אבל יש דברים שעליהם אפילו אני לא יכול לשלוט, ובטח שאתה לא יכול. במקרה הזה, עם זה עליך, אפילו אם ממש תרצה לא תהיה לך זקפה, ואם תהיה לך זה יכאב כמו בנזונה, ולגמור לא תגמור בכל מקרה." הוא חייך, ובועז הסמיק עוד יותר. דלית היתה חברה טובה של איתן, דומית מנוסה עם שני עבדים צייתניים, ובועז לא סבל אותה. עצם המחשבה שהיא ידעה שאיתן תכנן להשתמש במכשיר הזוועתי הזה עליו היתה משפילה ופוגעת. הוא מצמץ, מופתע מזה שהעיניים שלו כבר עיקצצו מדמעות שהוא לא תיכנן לשחרר.

"אפשר לשאול שאלה, אדוני?"

"אחת."

"זו היתה חייבת להיות דלית? אתה יודע שגם ככה היא חושבת שאני לא מספיק טוב בשבילך! היא תספר לכל מי שאנחנו מכירים." המילים התפרצו מבועז בלהט לא צפוי. איתן חפן את הפנים שלו ביד אחד והכריח אותו להסתכל עליו.

"לא סיפרתי לה כלום. רק ביקשתי להשאיל את זה ליומיים כדי לבדוק איך זה נראה עליך. אני לא חייב לה דין וחשבון, וזה לא עניינו של אף אחד מה קורה בינינו בפרטיות של הדירה הזאת, ברור? היא לא יודעת כלום, והיא לא תספר. יש דברים שלא עושים, בועז, והיא יודעת את זה. מה שאני בוחר לעשות עם העבד שלי הוא ענייני בלבד וכל עוד אני לא מסכן אותך אין לה זכות להגיד על זה מילה. תפסיק לחשוב עליה, מובן? תחשוב רק עליך ועלי. בעיקר עלי, כרגע." הוא נישק את בועז כמעט באלימות, תובע בעלות על הפה שלו, והשאיר אותו טיפה מזועזע. "עכשיו תחזור למיטה, על הברכיים".

"כן אדוני." בועז מילמל, עדיין טיפה בהלם, וטיפס חזרה על המיטה. הוא לא התנגד כשאיתן חיבר את השרשראות של אזיקי הידיים שלו מאחורי גבו, אבל חזר לפוקוס כשמשהו שחור כיסה לו את העיניים, וניסה להתנגד.

"די עם זה." איתן נשמע טיפה חסר סבלנות. "אמרתי לך ואני אגיד לך שוב, ואני מקווה שאני לא אצטרך לחזור על זה יותר. אני קובע מה אנחנו עושים, אתה מקבל את העונש שלך בלי להתלונן ובלי להתחנן, ועושה מה שאומרים לך. כרגע, זה אומר שאתה לא הולך לראות מה אני עושה. אתה שייך לי, אתה תלוי בי, וככה זה יישאר עד שאני אחליט אחרת. אם עוד פעם אחת אני אצטרך להזכיר לך את זה, זה ייגמר לא טוב. עכשיו," הוא נאנח וליטף לבועז את הראש, מרכך את המילים הקשות, "הולכים לאכול."

לאכול? עכשיו? בועז הרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא היה לחוץ ומודאג מהעונש שאיתן תכנן עבורו, ואוכל היה הכי נמוך ברשימת העדיפויות שלו. הוא לא היה בטוח שהוא יצליח לבלוע. לשנייה הוא שקל לבקש מאיתן שידחה את ארוחת הצהריים עד אחרי שהוא יסיים, אבל ויתר על הרעיון. קודם כל, זה היה נחשב לתלונה או בקשה, וכרגע נאסרו עליו גם זה וגם זה, ודבר שני הוא ידע שאיתן נעשה עצבני כשהוא רעב, והוא רצה את האדון שלו הכי רגוע בעולם עכשיו. לכן הוא נאנח גם כן והרכין את ראשו בכניעה.

"מה מוציא ממך כזו אנחה קורעת לב, ילד יפה?" איתן ליטף לו את השיער שוב. "מותר לך לענות."

"לא משנה." בועז משך בכתפיו. "אני מודאג. בצדק, נראה לי."

"באמת בצדק." איתן הנהן, למרות שבועז כמובן לא יכל לראות את זה. "אבל אני רוצה שתאכל קודם, גם אם אתה לא מרגיש רעב. היית רעב לפני רבע שעה ואני לא רוצה שתתמוטט לי מצניחת סוכר או משהו, אוקיי? לא אכלת מאז אתמול." היה די נעים לדעת שאיתן דואג לו ככה, למרות כל מה שעמד לקרות, ובועז הנהן.

"כן אדוני." הוא לא טרח להזכיר שעם עיניים מכוסות וידיים קשורות מאחורי הגב לא יהיה לו קל במיוחד לאכול, כי הוא הניח שאיתן היה מודע לזה בדיוק כמוהו. הוא שמע שקית מרשרשת, והרגיש את המיטה שוקעת כשאיתן התיישב לידו.

"אווירון..." משהו נגע לו בפה והוא פתח אותו ונתן לאיתן למלא אותו בסושי. "תתמקד רק בי, בועז. אל תחשוב על שום דבר אחר. אם אני ארצה שתחשוב אני אגיד לך. בינתיים תאכל." לא היתה לו יותר מדי ברירה בעניין, כי איתן המשיך להאכיל אותו, בלי למהר. בהתחלה בועז עוד פתח את הפה בחשש מסוים, בטוח שמשהו הרבה יותר מגעיל מסושי ימצא את דרכו פנימה בתור חלק מהעונש, אבל הסתבר לו שאיתן היה רציני לגמרי בעניין של לאכול קודם ורק אז להגיע לחלק הפחות נעים. אחרי כמה חתיכות הוא נרגע מספיק כדי לשים לב שאיתן הזמין את המנה האהובה עליו, וכמה הוא באמת רעב בכל זאת. הוא היה כמעט מאוכזב כשלא נשאר יותר מהסושי. מאוכזב - והפחד חזר ברגע שהוא הבין שהארוחה נגמרה ועכשיו העונש יתחיל.

"סיימנו." איתן הכריז, קם מהמיטה ושחרר תוך כדי תנועה את הידיים של בועז מאחורי הגב שלו אבל לא מהאזיקים.. "ואפשר להתחיל. מעכשיו באמת, בועז, המילה היחידה שאני מצפה שתגיד היא מילת הביטחון שלך עד שנסיים. תשכב על המיטה עם הפנים למטה והידיים מתוחות קדימה." בועז ציית וגילה שעל המיטה היתה כרית שהגיעה בדיוק מתחת לבטן לו והעלתה את התחת שלו גבוה באוויר. הוא מתח את הידיים קדימה, ואיתן קשר את השרשראות למיטה, ועשה אותו דבר לרגליים שלו, מפשק אותן וקשור אותן למיטה. בועז שכב בצורת איקס, חשוף ומוצג לראווה עם התחת באוויר, והרגיש עוד יותר מודאג. "עכשיו... אתמול שיחקתם פוקר." איתן אמר ונעמד ליד הראש של בועז כדי לוודא שהוא שומע. "בחבילת קלפים של 52 קלפים בארבע סדרות, ושני ג'וקרים, נכון? ומשחקים בשתי חבילות, אז נראה לי שפעמיים שתי חבילות קלפים יספיקו. אני אראה לך איך משתי חבילות יצא נסיך לב אדום, זה מן קסם כזה." בועז הרגיש את הלב שלו קופא וצונח - זה נשמע כמו המון. "אבל אני אתחיל מחימום קטן. החימום, לידיעתך, הוא על זה שנהגת אתמול אחרי ששתית. סיכנת משהו ששייך לי ויקר לי, ואני לא מוכן שזה יקרה שוב לעולם." איתן הרים את יד ימין והנחית אותה הכי חזק שהוא יכול על התחת של בועז. "לעולם, אתה שומע? מילא היה תופס אותך שוטר, בקטנה, אבל היית יכול להרוג את עצמך." הוא המשיך להפליק לו, משנה עוצמה מדי פעם, אבל נשאר בקצב אחיד ומהיר. בועז התחיל לזוז באי נוחות, מנסה להתחמק מהמכות הצורבות, אבל השרשראות לא השאירו לו יותר מדי מרווח לתמרון. ה"חימום" בהחלט עבד, אם המטרה היתה לחמם את התחת שלו כמו אש. איתן המשיך עד שכל האיזור שהוא כיוון אליו היה בגוון אחיד של ורוד, ואז עצר. "וזה היה החימום." בדיוק מספיק חימום, כי היד שלו כבר כאבה וזו לא היתה המטרה כאן.

בועז עצם עיניים מאחורי הכיסוי השחור וניסה לא לחשוב על כלום, בעיקר לא על מה שעמד לבוא עכשיו. הוא לא ידע במה איתן עומד להשתמש, והציפייה הוסיפה לעצבנות שלו. הוא קפץ יותר מלחץ מאשר מכאב כשמשהו קשיח ורחב נחת לו על התחת. "מחבט פינג פונג." איתן הודיע לו בשלווה. "13, לחבילה הראשונה." המחבט היה קשה יותר מהיד של איתן וכיסה יותר שטח, ולמרות שבועז ניסה לספור וניסה לא להשמיע קול, אחרי בערך שמונה הוא איבד ספירה והתחיל לגנוח אחרי כל חבטה. ההפסקה הגיע לפני שהוא ציפה לה והרבה אחרי שקיווה שהיא תגיע. בשקט שאחרי הוא שמע את הנשימות הכבדות של עצמו, וצעדים מתרחקים כשאיתן יצא מהחדר, ומתקרבים שכשהוא חזר אחרי כמה דקות. "בלי הפסקות ארוכות מעכשיו. נמשיך עם הסדרה הבאה." משהו צר הרבה יותר וכואב הרבה יותר חתך את האוויר בשריקה, והפה של בועז נפתח בצעקת מחאה. "סרגל, למקרה שתהית. חבילה ראשונה." 13 חבטות עם הסרגל הגיעו בזו אחר זו באטיות מייסרת, כך שלבועז היה הזמן לספוג ולעכל את העצמה של כל חבטה בנפרד. בחמישית הוא כבר רעד, ניסה לשמור על שקט למען השכנים והרגיש את כיסוי העיניים נרטב מדמעות. זה כבר היה הרבה יותר משאיתן אי פעם עשה לו, ובאופן מאוד ברור הכוונה לא היתה הנאה הדדית של שניהם. המכשיר של דלית לא היה נחוץ בכלל, הדבר האחרון שבועז חשב עליו כרגע היה סקס.

"אין לך מושג כמה אתה יפה ככה." איתן אמר והסתכל על התוצאות עד עכשיו כשהוא סיים עם הסרגל. התחת של בועז היה כבר קרוב לאדום, מסומן פה ושם בפסים מהסרגל, והידיים שלו היו קפוצות סביב השרשראות. "בוא נעבור על למה אני עושה את זה, כדי שלא יהיו אי הבנות." הוא רצה לדבר ולהסיח את דעתו של בועז קצת, כי הצעד הבא היה טיפה מסוכן לטעמו מבחינת רגשית. "אני עושה את זה כדי להזכיר לך שאתה לא לבד במערכת היחסים הזו, ושאני לא רק החבר שלך והאדם שאתה חולק איתו דירה אלא גם האדון שלך, ויש דברים מסוימים שאתה צריך לחשוב עליהם פעמיים לפני שאתה עושה אותם, כמו האם הגיוני להיעלם לשעות בלי להודיע ובלי להיות זמין כשקבענו תוכניות." הוא קיפל בזהירות חגורה לשתיים, ווידא שהאבזם אצלו ביד ולא עלול להתעופף ולפגוע בבועז, והנחית אותה על הירכיים שלו. את החגורה לא היה צריך להציג בפני בועז, לא אחרי מה שהוא קיבל בבית, והוא ייבב וניסה להתחמק ממנה.

"לא, בבקשה, לא זה-"

"ששש... רק עוד 12. תספור אותם." בדרך כלל איתן בחיים לא היה משתמש בחגורה, אבל הוא רצה להטביע את הרושם שזה עונש, לא משחק ולא סשן רגיל, וזו היתה הדרך הטובה ביותר מכיוון שהחגורה כבר היתה משוייכת לענישה בראש של בועז. מצד שני, הוא לא רצה ליצור טראומה יותר עמוקה ממה שכבר היתה קיימת. הוא שמר על קצב אחיד, מהיר יותר מהסרגל אבל עדיין עם מספיק מרווח כדי שכל הצלפה הורגשה בנפרד, בזמן שבועז ניסה להילחם באזיקים שקשרו אותו למיטה. בערך באמצע הדרך הוא ויתר, הפסיק להיאבק ופשוט שכב שם וספג את זה. איתן לא אמר כלום עד שהוא גמר את הסט המלא, ואז עצר והתיישב על המיטה, ליטף את הכתפיים הרועדות של בועז והחליק יד קרירה יחסית לעור החם שמתחתיה במורד עמוד השדרה שלו. "בסדר, ילד יפה? אתה עוד איתי?"

זה לקח כמעט חצי דקה אבל בועז התעשת מספיק כדי לענות. "כ-כן אדוני." להפתעתו, זה באמת היה די בסדר. הוא ידע בביטחון מלא שאיתן לא מכה אותו מתוך כעס או יצר נקמנות, ולמרות הכאב היה בטוח שאיתן אוהב אותו. "בסדר."

"טוב." איתן העביר את שתי הידיים בתנועות ארוכות ומלטפות לאורך הזרועות של בועז, מהכתפיים עד לאזיקים. "אנחנו כמעט בחצי הדרך. יהיה בסדר. אתה מבין למה אני עושה את זה?"

"כן אדוני." בועז כבר ידע שהוא לא יחזור על אותה טעות, ותמיד יזכור לוודא שהפלאפון שלו טעון לפני שהוא יוצא לאנשהו- ותמיד גם יוודא שאיתן יודע איפה הוא. את הארוחה הבאה עם אמא של איתן ובעלה הוא כבר לא ישכח. כמובן, כל זה לא עזר לו בכלל כשאיתן קם להמשיך. שוב משהו קשה, צר ומכאיב.

"כף עץ." איתן סיפק כתוביות מילוליות לתנועות שלו. הוא לא היה בטוח כמה הכף חזקה, לכן הוא מיתן את העוצמה של המכות בסט הזה. לפי התגובה של בועז זה לא באמת כאב לו פחות. "זהו, זו היתה החבילה הראשונה. נראה לי שנעבור מייד לשניה, בלי הפסקה." עוד לפני שבועז הספיק לקלוט את העובדה שזה היה רק חצי ממה שאיתן תכנן, הכף נחתה שוב ובעז התחיל שוב למחות, לא במילים אלא במאבק מחודש נגד האזיקים. זה כבר היה לא הוגן בכלל, הוא למד את הלקח שלו, בטוח. כל מכה מעבר היתה סתם... סתם אכזריות. אכזריות וחוסר הגינות, ולא היתה לו שום דרך לצאת מזה, לא היה לו לאן לברוח... מעבר לכאב, רחמים עצמיים הציפו אותו באופן לא צפוי והוא קבר את הפנים בכרית ונתן לדמעות לבוא. הוא היה נתון לגמרי למרותו של איתן, חסר כל כוחות להילחם בו או להגן על עצמו, ו...

וזו היתה כל הפואנטה, לא? שאל קול קטן ובוגדני בירכתי המוח שלו. איתן שולט בך, זה אומר שאתה לא יכול להתנגד, לא יכול לברוח, ונותן לו לעשות מה שהוא רוצה בגבולות הנסבל וההגיוני, ומכל דבר אחר הוא אמור להגן עליך. אתה אמור לסמוך עליו שהוא ידע איפה הגב. אתה הסכמת לזה, אידיוט - אתה רוצה שהוא יפסיק, רק תגיד. הוא כועס עליך, הוא מעניש אותך, הסכמת איתו שמגיע לך עונש ושהוא צודק, ועכשיו אתה קורא לו אכזר? רק תגיד את המילה שלך והוא יפסיק.

במשך כל ההליך המחשבתי המסובך הזה איתן סיים את הסט השני עם הכף ועבר לסרגל, אבל הוא שם לב שמשהו בגישה של בועז השתנה, והאט את הקצב. הוא לא רצה להסתכן בזה שהוא יפספס את מילת הביטחון מתוך ריכוז יתר במה שהוא עושה. אבל 13 חבטות עם הסרגל עברו, והמילה לא הגיעה. מודאג מהשקט, איתן הניח את הסרגל והרים את החגורה שוב. בהצלפה הראשונה, בועז התייפח פעם אחת ולחש "אבישי."

איתן שמט את החגורה מיד ופינה את כל שאר הכלים מהמיטה לפני שהוא התיישב עליה והוריד במשיכה מהירה את כיסוי העיניים של בועז. עיניים אדומות ורטובות פגשו את שלו, מלאות אומללות וכאב. איתן לא אמר כלום, רק התיר את האזיקים בכמה תנועות קצרות ומשך את בועז אליו, חיבק אותו חזק והחזיק אותו, מוותר על מילים למען קולות מנחמים ווידוא פיזי שהעבד שלו לא היה על סף התקפת חרדה או התמוטטות רגשית. "נגמר, אוקיי? זהו. די. עבר. הפסקתי. בועז?"

"אני ב-בסדר." בועז לא הסתכל על איתן והדמעות המשיכו לגלוש לו על הפנים, מרטיבות את החולצה של איתן כשהוא כבש בה את הפנים. רק אז בועז שם לב שאיתן היה לגמרי לבוש. "ב-באמת. אני..." רגשות אשמה נוראיים גאו בו והוא נאחז באיתן כמו בגלגל הצלה, כל גופו רועד מבכי.

"מה, מה, ילד יפה, תדבר איתי. מה?" איתן היה מודאג, מאוד מודאג אפילו, מעוצמת התגובה. זה לא היה משהו שהוא צפה שיקרה, והוא התחיל להרגיש ממש רע על זה שהוא לא עצר אחרי סט אחד. הוא המשיך להחזיק את בועז ולמלמל מילים חסרות משמעות עד שהוא הרגיש רגיעה מסוימת, האטה בשטף הדמעות, ורק אז הוא ניסה שוב. "מה קרה, חמוד? זיכרונות רעים?"

"ל-לא." בועז משך באף, זה לא עזר במיוחד. הוא הרגיש ממש נורא עם עצמו וידע שהוא חייב להתוודות. "אני בס-סדר. זו הבעיה."

"מז'תומרת?" איתן הרחיק אותו טיפה כדי שהם יוכלו להסתכל אחד על השני בלי שייתפס לו הצוואר.

"ז'תומרת שאני בסדר." בועז חזר על המילים, חזק יותר, כמעט כועס אבל בעיקר על עצמו. "אני לא... זה לא זיכרונות. הייתי יכול לתת לך להמשיך עם זה עד הסוף." למרות שזה היה כואב עוד יותר. "רק... רציתי לראות אם תפסיק."

הוא היה בטוח שאיתן יעזוב אותו, יעיף אותו מהמיטה, ימשיך בעונש מאיפה שהוא הפסיק אותו או כל דבר אחר שיסתכם בכעס ומריבה, אבל איתן לא עשה אף אחד מהדברים האלה. הוא המשיך להחזיק אותו, יד אחת מלטפת לאט את האיזור בין הכתפיים שלו, ושתק. "אני נורא מצטער." בועז אמר כשהוא כבר לא יכול לסבול את הדממה. "הייתי חייב לדעת."

"אני מבין אותך." איתן אמר בשקט. "חבל לי שהיית צריך לבחון את זה כדי להיות בטוח, אבל אני לא יכול להאשים אותך." זה קצת העליב אותו, אם לומר את האמת, אבל בסופו של דבר הרגיע גם אותו לדעת שכן, הוא יכול לעצור במילה אחת קטנה. חוץ מזה, הוא ראה שלבועז אכפת הרבה יותר מהפגיעה הזו מאשר מכל מה שקרה אתמול בערב, וזה היה עניין של אמון בין שולט לנשלט שהיה קריטי לבנות. "אני מבין, אבל פעם אחת. לא יותר מזה. אם תתחיל להשתמש במילת הביטחון שלך רק כדי להתחמק מעונש..."

"לא!" בועז קטע אותו, מזדקף ומשתחרר מהחיבוק לפני שהוא קלט כמה כל תנועה הכאיבה לו וצנח קדימה בכבדות. "לא הייתי עושה את זה כדי להתחמק. בעצם... אתה יודע, אני חושב שאתה צריך להמשיך ולגמור עם זה." ואיזה אידיוט הוא שהוא אומר את זה ומזמין על עצמו עוד מכות ועוד סבל, אבל הוא ידע שרגשות האשמה יאכלו אותו אם זה ייגמר כאן, ככה. להפתעתו, איתן נהם משהו בין צחוק לחוסר אמון.

"ככה, אה? עכשיו אתה נותן לי הוראות? לא, אני לא חושב שאני אמשיך." אכזבה מילאה את הגרון של בועז בטעם מר. "לא כמו שהתחלתי, בכל מקרה. או בעצם בדיוק כמו שהתחלתי." בועז כבר היה צמוד אליו ממילא, ולקח לו בדיוק שלוש שניות לסובב את שניהם כך שהוא ישב על המיטה ובועז היה פרוש לפניו ועליו, עם התחת שלו בדיוק במרחק הנכון. איתן נאנח אנחה עמוקה והפליק לבועז בכל הכוח ביד חשופה, איכשהו עוד יותר חזק מאשר במכות ה"חימום", או אולי זה רק כאב יותר בגלל כל מה שעבר על התחת המסכן שלו בזמן שעבר בין לבין. בועז לא ספר והתרכז בכאב, באש שניצתה מחדש מאוד מהר ובעובדה שתוך פחות מדקה הוא כבר שוב בכה, אבל הפעם בהקלה מסוימת שזה באמת עומד להיגמר ואז אולי הכל יהיה בסדר. איתן לעומתו דווקא כן ספר, ועצר בדיוק אחרי 25 מכות שהשלימו לו סט נוסף של 52. "כמעט סיימנו, נשארו רק עוד ארבעה ג'וקרים בחבילה." הוא חיבק את בועז ביד אחת, גם כדי למנוע ממנו לזוז וגם כדי לתמוך בו, וגישש ביד השניה עד שהוא מצא את החגורה המקופלת. "רק כדי שתזכור שזה היה עונש אמיתי ואם אני אי פעם אצטרך לחזור על זה, מה שאני עושה לך עכשיו ייראה כמו משחק ילדים." ארבע חבטות מצלצלות של החגורה נחתו כל כך מהר שבועז קלט מה קורה רק אחרי שהן כבר עברו והכאב התפוצץ מאחוריו והוא ראה כוכבים ונשך את השפה כדי לא לצרוח. זה כאב יותר מכל דבר אחר שהוא אי פעם הרגיש, הוא לא חשב שהוא יוכל לזוז יותר לעולם, או לפחות לכמה ימים טובים, והוא בהחלט לא רצה שאיתן אי פעם יעשה לו את זה שוב - המוח שלו סירב לקבל בכלל אפשרות כזו, והוא נשבע לעצמו שהוא יהיה כל כך טוב וצייתן ומתחשב שאיתן יתחנן שהוא יחזור להיות חסר התחשבות לכמה ימים.

איתן נתן לו עוד כמה דקות להירגע, ואז קם בזהירות בלי להזיז אותו יותר מדי והלך למדפים בצד השני של החדר. בועז היה מרוכז מדי בגלי הכאב ששטפו אותו, ולא שם לב למה בדיוק איתן עושה עד שפתאום הוא קלט שהוא לבד על המיטה, ואחרי מבט קצר גם שהוא לבד בחדר. לא היה לו זמן להיבהל לפני שאיתן חזר עם שתי פחיות קולה פתוחות והגיש לו אחת. הוא ניסה לשתות בלי לקום והשתנק, השתעל בזמן שאיתן לקח ממנו את הפחית והניח אותה בצד.

"אולי עוד כמה דקות. אבל אתה צריך לשתות." מים היו עדיפים, איתן חשב לעצמו, אבל קולה היה משקה הניחומים אצלם בבית והוא חשב שלשניהם הגיע. רגשית, הוא היה סחוט בערך כמו בועז בעצמו. "בינתיים תשכב." הוא לא היה צריך להוסיף שהוא התכוון על הבטן, לא היתה אפשרות אחרת כרגע. הוא חזר מחדר האמבטיה עם מגבת רטובה והעביר אותה בעדינות על הפנים של בועז, שוטף את ההרגשה הדביקה וסימני הדמעות. כשהוא סיים בועז כבר היה יכול לשתות, וחיסל חצי פחית לפני שהוא שוב התחיל להשתעל. "זה כבר היה לגמרי הטמטום שלך, ילד יפה. לאט יותר, הקולה לא בורחת. עכשיו תשכב באמת שנייה." איתן דחף אותו ביד אחת עד שהוא השתטח על המיטה, והרים צנצנת של אלוורה כאזהרה לגבי הצעד הבא. "זה הולך לשרוף אבל עדיף עכשיו מאחר כך."

טוב, בועז חשב לעצמו, זה באמת שרף, והוא הרגיש כאילו איתן הוריד לו את כל העור מהתחת והשאיר רק עצבים חשופים, אבל ההקלה של שכבה עבה של אלוורה היתה כמעט מיידית והוא שחרר נשימה עמוקה. "תודה אדוני."

"בבקשה." איתן נישק אותו קלות ונשכב לידו עדיין לבוש. "לא היו לך תוכניות הערב, נכון?"

"ממ? לא." בועז הרגיש את המציאות מתעמעמת מסביבו ולא ניסה למנוע את זה. "מה השעה בכלל?"

"קצת אחרי ארבע." איתן משך אותו אליו וחיבק אותו שוב. "לא נורא מאוחר."

"ארבע?" זה היה מפתיע מספיק שבועז יתעורר. "זה לקח שלוש שעות?"

"כן...הזמן טס כשנהנים, אה?" איתן חייך אליו. "אני באמת אוהב אותך, ילד יפה, אפילו כשאתה נורא מעצבן. אל תעשה לי את זה יותר, אוקי?"

"לא אדוני. אני מבטיח, זה לא יקרה יותר." בועז הניח את הראש על הכתף של איתן ועשה פרצוף חמוץ. "נהנים בתחת שלי."

"כן, בדיוק." איתן גיחך. "לא, לא נהנתי מזה בכלל. אני באמת לא רוצה לעשות את זה שוב."

"לא תצטרך, אני באמת מבטיח. ואני באמת מצטער."

"שש...אני יודע. סלחתי. יהיה בסדר."

"אני אוהב אותך." בועז מלמל וסובב את עצמו לתנוחה נוחה יותר. צליל של מתכת נוגעת במתכת הזכיר לו משהו. "אמ, איתן?"

"ממ?"

"אתה הולך להוריד ממני את הדבר הזה של דלית בקרוב, נכון?"

"המ...כן. באיזשהו שלב. אמצע שבוע הבא בערך, אני חושב."

"איייתן!"

"די, אני צוחק. יום יומיים, לפי ההתנהגות שלך. לך לישון, אני לא יודע מה איתך, אבל אני צריך להשלים כמה שעות." איתן אמר ועשה, עצם עיניים בהחלטיות והתעלם לחלוטין מכל מבטי הכלבלב הפגוע של בועז. בועז התייאש אחרי כמה דקות והחליט שהוא עייף וכואב מכדי להמשיך להתווכח על זה. הוא התכרבל בסדין ובאיתן, ניסה לשנות תנוחה, התנשף בכאב וחזר לתנוחה הקודמת, ונרדם עם יד אחת על המנעול שהיה תלוי על צווארו ויד אחת על בן זוגו ואדונו, שאותו למרות (ואולי בגלל) כל האירועים של אותו היום הוא עדיין מאוד מאוד אהב.

איתן נשאר ער עוד כמה דקות אחרי שבועז נרדם, מרוצה שזה עבר בשלום, רגוע הרבה יותר ומאוד מאוד עייף. הוא הרים את המצלמה שאסף מהמדף קודם והסתכל בתמונות שצילם, ורשם לעצמו תזכורת מנטלית קטנה להראות אותן לבועז כל פעם שהוא ירצה להזכיר לו את התוצאות של חוסר התחשבות או חוסר ציות. בתמונה העבד שלו שכב פרוש על המיטה, פניו מוחבאים בכרית, ובמרכז התמונה התנוסס התחת האדום שלו, שני עיגולים בצבע דובדבן ומשולש באותו צבע נמוך יותר, בקו שבין הטוסיק לירכיים, בדיוק בצורת לב. היו לו עכשיו הוכחות חותכות על כרטיס דיגיטלי שמשתי חבילות קלפים יכול לצאת נסיך מפונק אחד עם לב אדום לוהט. הוא חייך שוב, הניח את המצלמה על הרצפה ועצם עיניים, ונתן למחשבה הנעימה שהוא יוכל ליהנות מהתמונה הזו שוב ושוב גם בלי הבלגן שגרם לה ללוות אותו לתוך שינה עמוקה.

השליטה​(שולטת){Simone D.B}
זה אחד הדברים
היפים ביותר שקראתי על שליטה בימי חיי. מהות השליטה כפי שהיא צריכה לבוא לידי ביטוי בקשר בין שולט לנשלט. הכתיבה שלך נגעה בי עמוק. תודה.
22/09/09 03:13
פרחונית בלוג קטן​(נשלטת)
שווה לגמרי
מאוד אהבתי
22/09/09 09:37
איילה שחורה​(נשלטת){אלעד}
מסכימה עם התגובה הראשונה שמעליי.
אמיץ מאוד, אמיתי מאוד.
22/09/09 11:27
repunzel​(לא בעסק)
מדהים לגמרי!
משהו לחזור ולקרוא! נהנתי מכל מילה, ומסכימה עם התגובה הראשונה גם!
22/09/09 22:32
Eur19​(נשלט)
חלום בפרטי פרטים
אני לא חושב שמישהו אי פעם הצליח להגדיר את מערכת היחסים החלומית שלי לפניך. מדהים, וכל הכבוד!! מתי נראה עוד סיפורים בקליבר הזה??
26/09/09 07:37
Faara​(שולטת)
יופי
יופי של כתיבה. יופי של סיפור.
05/10/09 09:31
אושה{אוש}
מקסים
ריגשת אותי נורא ואף גרמת לי לחשוב על הזוגיות האישית שלי ולמה אני מסוגלת כרגע. עושה חשק עז לקרוא עוד מעלילות הצמד הזה
15/10/09 00:20
מישלי
WOW
כל הכבוד לך, כותבת יקרה, הקריאה הייתה מרתקת, הצלחתי להרגיש אותם, כל אחד בתורו... תודה !
20/10/09 00:29
נוצות ומסמרים
יפה, אבל מטריד
האם הבחירות שבועז עושה באמת מתקבלות ממקום שפוי, בוגר ואחראי? בכל נקודה קריטית שבה מתבקש בועז להכריע האם הוא באמת מעוניין להעמיק את הקשר ולהפוך אותו מחייב יותר, מבצבצת ברקע היסטוריה של התעללות. נוצר הרושם כי ללא הלחץ הפסיכולוגי שמפעיל איתן (האיום בלקיחת התליון- המסמל את הזוגיות האוהבת בין השניים), וחוסר-הבטחון העמוק שלו מאידך (טראומה שמקורה ביחסים עם הורה מתעלל), בועז כלל לא היה שוקל להתמסר לבן-זוגו בדרך שבה איתן דורש ממנו. למעשה, דומה כי התמריץ הבלתי-תלוי היחיד שאיכשהו מאיר את התחזית העגומה שמשרטט איתן בפני בועז, הוא הסקס האינטנסיבי, וכי בועז כלל אינו רוצה להניח לאיתן לשלוט בכל אספקט ואספקט בחייו. מה שאיתן עושה הוא לא יותר מלהציע גזר על מנת לפצות על המקל. וזו מניפולציה לשמה. האם באמת אפשר לצפות מאדם שבעברו טראומה עמוקה כל כך להגיד "לא" להצעה שסירוב לה פירושו כי עולמו עתיד להתהפך עליו? על אחת כמה וכמה בטווח של עשר דקות, תחת לחץ רגשי כבד? מסופקתני.
14/02/10 16:07
השולט בכנועה
היי
היי קראתי את הפרופיל שלך והוא מתאים לי. אני בן 37. תתחברי אלי למסנגר ונדבר yadidnae@gmail.com יום קסום
09/08/10 13:34
שירהפרבר​(אחרת)
כתיבה מדהימה
אהבתי את הסיפור!
28/04/14 19:38
סוקובוס{P}
כתוב נפלא ומרגש בטירוף. מתאר מציאות אנושית בדסמית יפיפה.
07/04/15 17:57
אוקיינוס​(נשלטת)
לא שגרתי, ולמרות שנהניתי לקרוא הייתי חייבת לומר שיש כמה נקודות שממש הטרידו אותי (גם אם מדובר בסיפור בדיוני, אני מתייחסת אל זה בכובד ראש מכיוון שסיפורים בדיוניים כמו פורנו מתווים לנו מציאות ונורמות): הראשונה היא עצם השימוש בחגורה, כשמתואר שזה משהו שמעורר אצלו טראומות. חשוב לי לציין שלא כל התעסקות בטראומה היא בעייתית, אני למשל מרגישה שבדס"מ ומשחקי אונס עוזרים לי להתמודד עם מה שחוויתי. אבל, זה חייב להיעשות בסופר הקשבה לצד הנשלט. ההתעלמות מההתחננות שלו שיעצור אחרי שהוא התחיל עם החגורה היא חציית קו אדום מאוד מסוכנת. הדבר השני הוא המניפולציה הרגשית והאכזבה מכך שהוא השתמש במילת הביטחון. אצל אנשים שסבלו בעברם מאלימות, אחד המאפיינים הוא חוסר יכולת לסמוך על אנשים. אז האם זה מפליא שאחרי כאלו אירועים הוא יבקש לעצור רק כדי לוודא שאכן יעצרו? אני יודעת שבתחילת דרכי הייתי צריכה לעשות את זה הרבה, כדי ללמוד שהצד השני באמת נמצא בשליטה. ועם רמות הפחד שהיו שם לאורך הסיפור - אני לא מתפלאת. כל סיבה היא סיבה לגיטימית להפעיל מילת ביטחון. ואם שולט מביע אכזבה וכעס על מילת הביטחון, זה מבטיח שבפעם הבאה הנשלט ירגיש פחות בנוח להשתמש בה אם ירגיש צורך. אני מצטערת אם אני כבדה מדי, אבל זה מה שעלה לי מהסיפור הזה, שאגב כתוב מצוין.
29/08/15 17:32
mike way​(שולט)
במילה אחת, וואו!
15/09/18 20:08