עונת הסליחות
מאת רצסיבי(נשלט)
3 בפברואר 2010
בכל ערב ראש השנה הם היו אוכלים יחד ארוחה משפחתית חגיגית. רחוצים, נקיים, ריחניים, מסובים סביב שולחן ארוך, מעוטר במפה רקומה לבנה, רימונים בסלסילות קש מפוזרים לאורכו. שירבו זכויותינו כרימון. כלי כסף, סט צלחות פורצלן, מפיות מקופלות בקפדנות בצידי הסכו"ם, ראשי דגים מבצבצים מתוך ג'לי בצבע בהיר עכור. שנהיה לראש ולא לזנב. במרכז השולחן עמדה צלחת גדולה ושטוחה בה היו מסודרים רבעי תפוחים זה על גבי זה, בטבורה גוש צמיגי של דבש כתמתם. שתהיה לנו שנה מתוקה מדבש.
אחת, שתים, שלוש. הוא ערם בכבדות את הכסא השמונה עשר על יתר שבעה עשר הכיסאות. אחרון האורחים הלך לפני כרבע שעה. הכלים נרחצו בזריזות בידי שתי דודות שסירבו לעזוב לפני שהכיור יהיה מצוחצח. המקרר התמלא בכל שאריות המזון שהם לא הצליחו לשכנע אף אחד לקחת הביתה. הבלגן נגמר. הסדר הושב על כנו.
***
ביתר ימות השנה הוא היה כלוא במרתף תת קרקעי, שאיש לא ידע על קיומו מלבדם ומלבד קבלן מקלקיליה שבנה אותו לפני ארבע שנים. הם לא טרחו לבקש היתר בניה עבורו. היא, לעומת זאת, היתה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, אך הקפידה לבקרו במרתף לפחות שלוש פעמים ביום. בבוקר, עת הביאה לו מוצרים מהם יכין לעצמו ארוחת בוקר ולשניהם ארוחת צהריים. בצהרים, כשהייתה שבה מסידוריה ומתיישבת לאכול עימו. בלילה, כאשר היו מבלים יחד זמן איכות נטול טלוויזיה או הסחות דעת אחרות.
מספר פעמים בחודש היא יצאה לבלות בלעדיו. לידידים שלהם היה בפיה תירוץ קבוע, הוא שונא לצאת מהבית. זה אמנם הוציא לו שם רע, אך כולם כבר התרגלו. לגברים איתם בחרה לבלות ביחידות מעת לעת היא לא היתה צריכה להמציא תירוצים. הם פשוט לא שאלו. כסף לא היה חסר להם. אימו הורישה להם בניין מגורים בעיר שהניב להם הכנסה קבועה מספקת. הבריאות של שניהם היתה תקינה. היא הוציאה אותו לריצות ליליות לפחות פעם בשבוע, כשהוא קשור אליה ברצועה המחוברת לקולר שסביב צווארו.
חייהם היו שגרתיים בשונותם. מאז הנהיגו את הסידור החדש, לא היו תהפוכות באורח חייהם. היא נהנתה מהשליטה עליו ומהחופש שהיה לה לעצמה, הוא נהנה משליטתה ומההגבלות שנכפו עליו. סדר יומם היה אפילו מונוטוני משהו.
***
הדברים החלו להתגלגל בערב ראש השנה, לפני ארבע שנים. כמו תמיד, הניצנים היו שם כבר קודם לכן, אבל אף אחד לא טרח להשקותם.
כבכל ערב ראש השנה, הם אכלו ארוחה משפחתית חגיגיתיחד עם בני משפחתם. הפעם היה תורם לארח. הוא תמיד רצה שיארחו יותר, חברים או משפחה, זה לא משנה את מי או מתי, העיקר שיחרגו מעת לעת מהבדידות הזוגית שהתרגלו אליה. הפעם הוא הצליח לשכנעה לקחת על עצמם את המשימה.
כולם ישבו, רחוצים, נקיים, ריחניים, מסבים סביב שולחן ארוך, מעוטר במפה רקומה לבנה, רימונים בסלסילות קש מפוזרים לאורכו. שירבו זכויותינו כרימון. על השולחן הם סידרו כלי כסף, סט צלחות פורצלן, מפיות מקופלות בקפדנות בצידי הסכו"ם, ראשי דגים מבצבצים מתוך ג'לי בצבע בהיר עכור. שנהיה לראש ולא לזנב. במרכז השולחן העמידו צלחת גדולה ושטוחה בה שמו רבעי תפוחים זה על גבי זה, בטבורה גוש צמיגי של דבש כתמתם. שתהיה לנו שנה מתוקה מדבש.
ואז היא התרוממה מכיסאה, והפכה את השולחן.
***
אם רוצים להיאחז בנקודה מכוננת כלשהי בזמן, ניתן לחזור עוד מספר שנים אחורה. כמו בסרט בורקס, הוא יצא לאפטר לא מתוכנן באמצע המילואים, וכשנכנס הביתה הוא מצא אותה גוהרת על גבי גוף גברי עירום ומיוזע, אליו מחובר ראשו המוכר של בן דודו. בן הדוד שכב על גבו, פניו ממנו והלאה, כך שלא יכול היה לראותו. כשהבחינה בו, היא חדלה באחת מאנחותיה הקולניות, פרצופה סמוק מהאדרנלין לא פחות מההפתעה.
הוא סימן לה להמשיך בתנועת יד נמרצת ונשען על משקוף חדר השינה. לאחר מספר שניות של היסוס, היא המשיכה ברכיבתה, כדי למנוע מבן הדוד להבחין במתרחש ולחסוך מעצמה את הבושה ההכרחית שתתלווה למופע האימים הצפוי. לאחר שזייפה אורגזמה, הוא יצא מחדר השינה ונכנס לחדר צדדי, ממתין שם עד שבן הדוד יצא מהבית.
השיחה שלאחר מעשה היתה קולנית מאוד אך קצרה. היא צעקה עליו והוא לרוב החריש. היא לא הבינה איך לא התפרץ והגן על כבודו, שהוא גם כבודה. היא לא האמינה שהוא לא מקנא, וראתה בכך עלבון אישי, שהרי מי שלא מקנא לא אוהב. היא כעסה עליו כל כך, עד שכל בושתה נעלמה כלא היתה. רק בחלוף חודש ימים היא הסכימה לחזור ולדבר עימו.
היא ניסתה בכל כוחה להשיב את הסדר על כנו. היא דרשה ממנו לנהל רומן מהצד, כתשובה לבגידתה בו, אך הוא סירב. כשארגנה לו בת זוג לסטוץ חד פעמי, הוא התעקש שגם היא תהיה נוכחת, וסיומו של הערב היה בכך שהיא ובת הזוג המיועדת עשו את שלהן, אחת עם השנייה, בעודו מסתכל עליהן מהצד.
היא ניסתה טקטיקה הפוכה, אך גם זו לא הועילה לה. במשך תקופה היא ניהלה מספר רומנים במקביל, בנוכחותו, כשהיא מקצינה את בחירותיה בכל פעם כדי לעוררו לפעול. בני הזוג שהביאה עמה הביתה הלכו ונהיו צעירים ושריריים יותר, והביצועים שלה עמם הפכו ללולייניים יותר. היא וידאה עוד לפני המפגש שאיבר מינם גדול יותר משלו, ואחרי שנתקלה ברמאויות בנושא, דרשה לראותו זקור מבעוד מועד. היא עברה מאחד לזוג, מזוג לשלישייה, ומשלישייה לאורגיה של ממש. אך הוא לא נראה מאוים, או כמרגיש נבגד, ומבט בוחן לכיוונו גילה לה כי הוא אף מתגרה מהעניין, למרות שניסה להסתיר זאת ממנה.
לבסוף היא נשברה והדחיקה, והסדר, כלפי חוץ, שב על כנו.
***
דברים החלו להתגלגל על הרצפה.
הבגדים הנקיים הוכתמו מפלחי הרימונים ומהיין שניתז לכל עבר. המפה נראתה אדומה כדם. הצלחות התרסקו בקול גדול. על הרצפה היו פזורים ראשי דגים בוהים חסרי עיניים, שוחים בתוך ג'לי עכור ודביק.
מחולצתו של אביו טפטף לאיטו גוש הדבש שפגע בדיוק במרכזה. תסרוקתה המוקפדת של אימה התמלאה ברבעי תפוחים, היא נראתה כאילו יצאה מסט של סרט של פליני.
היא נותרה לעמוד באמצעה של ההמולה, הוא ניסה להרגיע את האורחים שהחלו לערום את הדברים שהתפזרו על הרצפה. הוא עבר אחד אחד, מבקש מהם ללכת לביתם, מתנצל על המהומה. כשסיים, היא הודיעה לו שהזמינה למחר קבלן מקלקיליה. היא חשבה קודם לבטל, זה מלכתחילה היה רעיון מטורף, אבל עכשיו היא כבר בטוחה. בשביל מה לנו קבלן, הוא שאל. אנחנו חייבים מרתף, היתה התשובה.
***
שנתיים חלפו מאז נחשף הרומן. הסבלנות הזוגית שלהם הלכה ופחתה. הסקס עדיין התרחש אבל התכיפות והריגוש דעכו עם הזמן. בתוך תוכה היא נטרה לו טינה והוא לא ידע כיצד לרצותה. גם אם לא האשים אותה בדבר, הוא האמין שהוא עצמו חף מכל אשמה. היא רצתה טיפול זוגי, אך הוא סירב. מה בדיוק נגיד למטפל, היה חוזר ואומר בתשובה לניסיונות השכנוע שלה. הפתרונות שהציעה לו נדחו על ידואחד לאחד. לו עצמו לא היה פתרון משלו למצב. היו רגעים בהם היא ריחמה עליו, מאשימה את הליבידו שלה בכל אשר ארע, אך גם אז היא סירבה לרחם עליו. היא שנאה לרחם, מי שמרחם לא אוהב.
הוא אהב להירדם כשראשו בין רגליה, שיער ראשו מתערבב בשיער ערוותה, אפו נושם את ריחה ורקותיו סופגות את הלמות ליבה, המהדהד מכלי הדם שבמעלה ירכיה. כשהייתה מאפשרת לו זאת, באותם רגעים של אשמה עצמית, הם נדמו לזוג אוהב, מחובר, אך גם כשידיה בחשו בשיער ראשו עד שנרדם, היו מחשבותיה הרחק משם, מחפשות פתרון לעובדה הפשוטה, אך המכאיבה, שלא יכלה לשאת עוד את מגע שפתיו על פיה.
כשהייתה מתעוררת מוקדם בבוקר, ראשו עדיין בין רגליה, מאיץ בה את הצורך לקום ולהשתין, היא היתה בודקת את עצמה בראי. לא אחת גילתה ששפתיה זבות דם, מנשיכותיה בזמן שינתה. כבר שנתיים מאז שנתנה לו לגעת בהן, למרות שתמיד ביקש לרפרף עליהן בלשונו כדי למוסס ולספוג מהן את דמה הקרוש.
***
יומיים לפני ראש השנה זה הלם בה.
היא ערכה קניות לחג בשוק, זועמת בינה לבין עצמה על שהסכימה להפצרותיו לארח את החג אצלם. ההכנות היו הרעה הקטנה, הבעיה היתה כל הטלפונים שקיבלה מאימה ומאימו, התיאומים שנאלצה לתאם ביניהן, והמניפולציות המשפחתיות שהיה עליה להתמודד איתן, אשר כמיטב המסורת זקפו את ראשן בתקופת החגים. דודים שהתנו את בואם בהיעדרותם של דודים אחרים, סידורי ישיבה, מזימות אפלות בגרוש.
אחרי שאימה התחננה בפניה במשך מחצית השעה בטלפון, היא ניאותה לקנות עבורה בשוק קרפיון לחג, אך היא לא הסכימה לקנות את הדג חי ולהביאו הביתה בשקית מלאה מים. יש גבול לכל דבר. המוכר בחר עבורה דג אפרורי והניח אותו על פלטת המתכת הכסופה. הדג פרכס על גביה משך מספר שניות, עד שהמוכר הנחית על ראשו חבטה. שכוב על הפלטה, נראה לה הדג שלו ורגוע, כאילו מצא את מנוחתו ונחלתו. או אז, היא ידעה מה עליה לעשות.
בדרך הביתה היא עשתה טלפונים. חבר של חבר נתן לה טלפון של קבלן מקלקיליה. הם בונים בזול, בלי בעיות ובלי אישורים, תוך חודש ימים יהיה לך מרתף משלך, הוא אמר.
עד שהגיעה לאימה, כבר הספיקה לתאם ביקור של הקבלן. עד שהגיעה הביתה, כבר הספיקה להתחרט על הרעיון ההזוי שעלה במוחה.
אתה אוהב אותי? היא שאלה אותו בזמן שהיו לבדם במטבח, עורמים על עצמם מאכלים בדרך אל הסלון העמוס באורחים. כמובן, הוא ענה מוכנית, תמיד אוהב אותך, לנצח, יהיה אשר יהיה. יהיה אשר יהיה, זמזמו המילים במוחה בעת שישבה לאכול, לנצח, היא לא הצליחה להכניס את חתיכת הדג הרוטטת לתוך פיה, אהבה בלתי מותנית. היא קמה ממקומה, סוערת, ושלחה את ידה אל השולחן.
***
אתה מבין, היא אמרה לו לאחר שסיימו לנקות את הרצפה ולהשליך את שאריות הדגים לפח. שם, בתוך שקית שקופה, מעורבים במיץ הרימונים, הדגים נראו שותתי דם, קורבנות של המצב, מאזינים בקשב.
אתה מבין, אני זקוקה לסליחה שלך, אבל אתה לא סולח. אתה טוען שאין לך על מה לסלוח, אבל אני עדיין זקוקה לה. אז אני אקבל אותה ממך, כך או אחרת. אני הולכת לאמלל אותך, לפחות במושגים שלי, וכל עוד תחזיר לי אהבה, אני אדע שאתה עדיין סולח לי, בדרכך שלך. וככה זה יימשך עד שתתרעם, ואם יגיע יום ובאמת תתרעם, אני אבקש סליחה, ואתה תסלח לי, הפעם בדרכי שלי, והכל ישוב להיות כשהיה. הבלגן ייגמר, הסדר ישוב על כנו.
אבל הפעם אני לא מנסה לשנות, אני לא מתכוונת לכפות עליך להשתנות למה שרציתי שתהיה. הבחירה בידיך. כל עוד יהיה לך טוב עם עצמך, תמשיך בדרך שלך, ואם זה יהיה לך יותר מדי, לפחות אז תרגיש שיש לך מה לדרוש ממני, ואז תדרוש, ואני אתרצה, ואתנצל. הבלגן ייגמר, הסדר ישוב על כנו.
אתה מבין, לך יהיה טוב גם אם תקבל שבריר ממני, אתה הרי הצהרת שאתה מוכן לחלוק אותי עם כל העולם ועדיין ליהנות מהמעט שאקדיש לך. אני זקוקה לשלם. אתה תקבל את שלך שם למטה, ואני אקבל את שלי, ממך שם למטה, בחלקי היום שאקדיש לך, לא מעבר לזמן שאוכל ליהנות במחיצתך במצבך הנוכחי. ומיתר העולם אני אהנה למעלה, בלעדיך, כמו שרצית, הפעם ללא נוכחותך המכאיבה שגוזלת ממני את היכולת ליהנות מאחרים.
זה נראה לי הפתרון היחיד, אהובי, היא נשקה לו ברכות על שפתיו, זאת סימביוזה של חלקי ימים, זה מה שנגזר עלינו, עד שתרגיש צורך לעמוד על שלך, ולא רק על שלי. אתה מבין, אנחנו שונים שנינו, ניסתה בייאוש להסביר לו במילים מוגבלות את שהרגישה, אני אמות עם מבט של אימה על הפנים, ואתה עם חיוך בקצות השפתיים. אני כריש, אתה קרפיון, אהובי.
הוא שתק ארוכות, מפנים, ולבסוף שאל באיזו שעה אמור הקבלן להגיע.
***
אחת, שתים, שלוש. הוא ערם בכבדות את הכסא השמונה עשר על יתר שבעה עשר הכיסאות. אחרון האורחים הלך לפני כרבע שעה. הכלים נרחצו בזריזות בידי שתי דודות שסירבו לעזוב לפני שהכיור יהיה מצוחצח. המקרר התמלא בכל שאריות המזון שהם לא הצליחו לשכנע אף אחד לקחת איתו הביתה.
זהו ערב ראש השנה השני שהם אירחו מאז אותה תקרית מביכה. חצי חגיגת יומולדת לסידור החדש שלהם, חצי אמצעי להרגעת החשד של בני המשפחה מכך שהם לא מתארחים אצל אף אחד אף פעם.
הוא כבר חסר מנוחה, רוצה לרדת שוב למטה. הוא לא יודע אם היא מייחלת עדיין לסדר היום הישן, או שכבר שכחה ממנו. בכל מקרה, מבחינתו שלו לפחות, עוד רגע והוא חוזר ליקום שלו. הבלגן נגמר. הסדר שב על כנו.
אחת, שתים, שלוש. הוא ערם בכבדות את הכסא השמונה עשר על יתר שבעה עשר הכיסאות. אחרון האורחים הלך לפני כרבע שעה. הכלים נרחצו בזריזות בידי שתי דודות שסירבו לעזוב לפני שהכיור יהיה מצוחצח. המקרר התמלא בכל שאריות המזון שהם לא הצליחו לשכנע אף אחד לקחת הביתה. הבלגן נגמר. הסדר הושב על כנו.
***
ביתר ימות השנה הוא היה כלוא במרתף תת קרקעי, שאיש לא ידע על קיומו מלבדם ומלבד קבלן מקלקיליה שבנה אותו לפני ארבע שנים. הם לא טרחו לבקש היתר בניה עבורו. היא, לעומת זאת, היתה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, אך הקפידה לבקרו במרתף לפחות שלוש פעמים ביום. בבוקר, עת הביאה לו מוצרים מהם יכין לעצמו ארוחת בוקר ולשניהם ארוחת צהריים. בצהרים, כשהייתה שבה מסידוריה ומתיישבת לאכול עימו. בלילה, כאשר היו מבלים יחד זמן איכות נטול טלוויזיה או הסחות דעת אחרות.
מספר פעמים בחודש היא יצאה לבלות בלעדיו. לידידים שלהם היה בפיה תירוץ קבוע, הוא שונא לצאת מהבית. זה אמנם הוציא לו שם רע, אך כולם כבר התרגלו. לגברים איתם בחרה לבלות ביחידות מעת לעת היא לא היתה צריכה להמציא תירוצים. הם פשוט לא שאלו. כסף לא היה חסר להם. אימו הורישה להם בניין מגורים בעיר שהניב להם הכנסה קבועה מספקת. הבריאות של שניהם היתה תקינה. היא הוציאה אותו לריצות ליליות לפחות פעם בשבוע, כשהוא קשור אליה ברצועה המחוברת לקולר שסביב צווארו.
חייהם היו שגרתיים בשונותם. מאז הנהיגו את הסידור החדש, לא היו תהפוכות באורח חייהם. היא נהנתה מהשליטה עליו ומהחופש שהיה לה לעצמה, הוא נהנה משליטתה ומההגבלות שנכפו עליו. סדר יומם היה אפילו מונוטוני משהו.
***
הדברים החלו להתגלגל בערב ראש השנה, לפני ארבע שנים. כמו תמיד, הניצנים היו שם כבר קודם לכן, אבל אף אחד לא טרח להשקותם.
כבכל ערב ראש השנה, הם אכלו ארוחה משפחתית חגיגיתיחד עם בני משפחתם. הפעם היה תורם לארח. הוא תמיד רצה שיארחו יותר, חברים או משפחה, זה לא משנה את מי או מתי, העיקר שיחרגו מעת לעת מהבדידות הזוגית שהתרגלו אליה. הפעם הוא הצליח לשכנעה לקחת על עצמם את המשימה.
כולם ישבו, רחוצים, נקיים, ריחניים, מסבים סביב שולחן ארוך, מעוטר במפה רקומה לבנה, רימונים בסלסילות קש מפוזרים לאורכו. שירבו זכויותינו כרימון. על השולחן הם סידרו כלי כסף, סט צלחות פורצלן, מפיות מקופלות בקפדנות בצידי הסכו"ם, ראשי דגים מבצבצים מתוך ג'לי בצבע בהיר עכור. שנהיה לראש ולא לזנב. במרכז השולחן העמידו צלחת גדולה ושטוחה בה שמו רבעי תפוחים זה על גבי זה, בטבורה גוש צמיגי של דבש כתמתם. שתהיה לנו שנה מתוקה מדבש.
ואז היא התרוממה מכיסאה, והפכה את השולחן.
***
אם רוצים להיאחז בנקודה מכוננת כלשהי בזמן, ניתן לחזור עוד מספר שנים אחורה. כמו בסרט בורקס, הוא יצא לאפטר לא מתוכנן באמצע המילואים, וכשנכנס הביתה הוא מצא אותה גוהרת על גבי גוף גברי עירום ומיוזע, אליו מחובר ראשו המוכר של בן דודו. בן הדוד שכב על גבו, פניו ממנו והלאה, כך שלא יכול היה לראותו. כשהבחינה בו, היא חדלה באחת מאנחותיה הקולניות, פרצופה סמוק מהאדרנלין לא פחות מההפתעה.
הוא סימן לה להמשיך בתנועת יד נמרצת ונשען על משקוף חדר השינה. לאחר מספר שניות של היסוס, היא המשיכה ברכיבתה, כדי למנוע מבן הדוד להבחין במתרחש ולחסוך מעצמה את הבושה ההכרחית שתתלווה למופע האימים הצפוי. לאחר שזייפה אורגזמה, הוא יצא מחדר השינה ונכנס לחדר צדדי, ממתין שם עד שבן הדוד יצא מהבית.
השיחה שלאחר מעשה היתה קולנית מאוד אך קצרה. היא צעקה עליו והוא לרוב החריש. היא לא הבינה איך לא התפרץ והגן על כבודו, שהוא גם כבודה. היא לא האמינה שהוא לא מקנא, וראתה בכך עלבון אישי, שהרי מי שלא מקנא לא אוהב. היא כעסה עליו כל כך, עד שכל בושתה נעלמה כלא היתה. רק בחלוף חודש ימים היא הסכימה לחזור ולדבר עימו.
היא ניסתה בכל כוחה להשיב את הסדר על כנו. היא דרשה ממנו לנהל רומן מהצד, כתשובה לבגידתה בו, אך הוא סירב. כשארגנה לו בת זוג לסטוץ חד פעמי, הוא התעקש שגם היא תהיה נוכחת, וסיומו של הערב היה בכך שהיא ובת הזוג המיועדת עשו את שלהן, אחת עם השנייה, בעודו מסתכל עליהן מהצד.
היא ניסתה טקטיקה הפוכה, אך גם זו לא הועילה לה. במשך תקופה היא ניהלה מספר רומנים במקביל, בנוכחותו, כשהיא מקצינה את בחירותיה בכל פעם כדי לעוררו לפעול. בני הזוג שהביאה עמה הביתה הלכו ונהיו צעירים ושריריים יותר, והביצועים שלה עמם הפכו ללולייניים יותר. היא וידאה עוד לפני המפגש שאיבר מינם גדול יותר משלו, ואחרי שנתקלה ברמאויות בנושא, דרשה לראותו זקור מבעוד מועד. היא עברה מאחד לזוג, מזוג לשלישייה, ומשלישייה לאורגיה של ממש. אך הוא לא נראה מאוים, או כמרגיש נבגד, ומבט בוחן לכיוונו גילה לה כי הוא אף מתגרה מהעניין, למרות שניסה להסתיר זאת ממנה.
לבסוף היא נשברה והדחיקה, והסדר, כלפי חוץ, שב על כנו.
***
דברים החלו להתגלגל על הרצפה.
הבגדים הנקיים הוכתמו מפלחי הרימונים ומהיין שניתז לכל עבר. המפה נראתה אדומה כדם. הצלחות התרסקו בקול גדול. על הרצפה היו פזורים ראשי דגים בוהים חסרי עיניים, שוחים בתוך ג'לי עכור ודביק.
מחולצתו של אביו טפטף לאיטו גוש הדבש שפגע בדיוק במרכזה. תסרוקתה המוקפדת של אימה התמלאה ברבעי תפוחים, היא נראתה כאילו יצאה מסט של סרט של פליני.
היא נותרה לעמוד באמצעה של ההמולה, הוא ניסה להרגיע את האורחים שהחלו לערום את הדברים שהתפזרו על הרצפה. הוא עבר אחד אחד, מבקש מהם ללכת לביתם, מתנצל על המהומה. כשסיים, היא הודיעה לו שהזמינה למחר קבלן מקלקיליה. היא חשבה קודם לבטל, זה מלכתחילה היה רעיון מטורף, אבל עכשיו היא כבר בטוחה. בשביל מה לנו קבלן, הוא שאל. אנחנו חייבים מרתף, היתה התשובה.
***
שנתיים חלפו מאז נחשף הרומן. הסבלנות הזוגית שלהם הלכה ופחתה. הסקס עדיין התרחש אבל התכיפות והריגוש דעכו עם הזמן. בתוך תוכה היא נטרה לו טינה והוא לא ידע כיצד לרצותה. גם אם לא האשים אותה בדבר, הוא האמין שהוא עצמו חף מכל אשמה. היא רצתה טיפול זוגי, אך הוא סירב. מה בדיוק נגיד למטפל, היה חוזר ואומר בתשובה לניסיונות השכנוע שלה. הפתרונות שהציעה לו נדחו על ידואחד לאחד. לו עצמו לא היה פתרון משלו למצב. היו רגעים בהם היא ריחמה עליו, מאשימה את הליבידו שלה בכל אשר ארע, אך גם אז היא סירבה לרחם עליו. היא שנאה לרחם, מי שמרחם לא אוהב.
הוא אהב להירדם כשראשו בין רגליה, שיער ראשו מתערבב בשיער ערוותה, אפו נושם את ריחה ורקותיו סופגות את הלמות ליבה, המהדהד מכלי הדם שבמעלה ירכיה. כשהייתה מאפשרת לו זאת, באותם רגעים של אשמה עצמית, הם נדמו לזוג אוהב, מחובר, אך גם כשידיה בחשו בשיער ראשו עד שנרדם, היו מחשבותיה הרחק משם, מחפשות פתרון לעובדה הפשוטה, אך המכאיבה, שלא יכלה לשאת עוד את מגע שפתיו על פיה.
כשהייתה מתעוררת מוקדם בבוקר, ראשו עדיין בין רגליה, מאיץ בה את הצורך לקום ולהשתין, היא היתה בודקת את עצמה בראי. לא אחת גילתה ששפתיה זבות דם, מנשיכותיה בזמן שינתה. כבר שנתיים מאז שנתנה לו לגעת בהן, למרות שתמיד ביקש לרפרף עליהן בלשונו כדי למוסס ולספוג מהן את דמה הקרוש.
***
יומיים לפני ראש השנה זה הלם בה.
היא ערכה קניות לחג בשוק, זועמת בינה לבין עצמה על שהסכימה להפצרותיו לארח את החג אצלם. ההכנות היו הרעה הקטנה, הבעיה היתה כל הטלפונים שקיבלה מאימה ומאימו, התיאומים שנאלצה לתאם ביניהן, והמניפולציות המשפחתיות שהיה עליה להתמודד איתן, אשר כמיטב המסורת זקפו את ראשן בתקופת החגים. דודים שהתנו את בואם בהיעדרותם של דודים אחרים, סידורי ישיבה, מזימות אפלות בגרוש.
אחרי שאימה התחננה בפניה במשך מחצית השעה בטלפון, היא ניאותה לקנות עבורה בשוק קרפיון לחג, אך היא לא הסכימה לקנות את הדג חי ולהביאו הביתה בשקית מלאה מים. יש גבול לכל דבר. המוכר בחר עבורה דג אפרורי והניח אותו על פלטת המתכת הכסופה. הדג פרכס על גביה משך מספר שניות, עד שהמוכר הנחית על ראשו חבטה. שכוב על הפלטה, נראה לה הדג שלו ורגוע, כאילו מצא את מנוחתו ונחלתו. או אז, היא ידעה מה עליה לעשות.
בדרך הביתה היא עשתה טלפונים. חבר של חבר נתן לה טלפון של קבלן מקלקיליה. הם בונים בזול, בלי בעיות ובלי אישורים, תוך חודש ימים יהיה לך מרתף משלך, הוא אמר.
עד שהגיעה לאימה, כבר הספיקה לתאם ביקור של הקבלן. עד שהגיעה הביתה, כבר הספיקה להתחרט על הרעיון ההזוי שעלה במוחה.
אתה אוהב אותי? היא שאלה אותו בזמן שהיו לבדם במטבח, עורמים על עצמם מאכלים בדרך אל הסלון העמוס באורחים. כמובן, הוא ענה מוכנית, תמיד אוהב אותך, לנצח, יהיה אשר יהיה. יהיה אשר יהיה, זמזמו המילים במוחה בעת שישבה לאכול, לנצח, היא לא הצליחה להכניס את חתיכת הדג הרוטטת לתוך פיה, אהבה בלתי מותנית. היא קמה ממקומה, סוערת, ושלחה את ידה אל השולחן.
***
אתה מבין, היא אמרה לו לאחר שסיימו לנקות את הרצפה ולהשליך את שאריות הדגים לפח. שם, בתוך שקית שקופה, מעורבים במיץ הרימונים, הדגים נראו שותתי דם, קורבנות של המצב, מאזינים בקשב.
אתה מבין, אני זקוקה לסליחה שלך, אבל אתה לא סולח. אתה טוען שאין לך על מה לסלוח, אבל אני עדיין זקוקה לה. אז אני אקבל אותה ממך, כך או אחרת. אני הולכת לאמלל אותך, לפחות במושגים שלי, וכל עוד תחזיר לי אהבה, אני אדע שאתה עדיין סולח לי, בדרכך שלך. וככה זה יימשך עד שתתרעם, ואם יגיע יום ובאמת תתרעם, אני אבקש סליחה, ואתה תסלח לי, הפעם בדרכי שלי, והכל ישוב להיות כשהיה. הבלגן ייגמר, הסדר ישוב על כנו.
אבל הפעם אני לא מנסה לשנות, אני לא מתכוונת לכפות עליך להשתנות למה שרציתי שתהיה. הבחירה בידיך. כל עוד יהיה לך טוב עם עצמך, תמשיך בדרך שלך, ואם זה יהיה לך יותר מדי, לפחות אז תרגיש שיש לך מה לדרוש ממני, ואז תדרוש, ואני אתרצה, ואתנצל. הבלגן ייגמר, הסדר ישוב על כנו.
אתה מבין, לך יהיה טוב גם אם תקבל שבריר ממני, אתה הרי הצהרת שאתה מוכן לחלוק אותי עם כל העולם ועדיין ליהנות מהמעט שאקדיש לך. אני זקוקה לשלם. אתה תקבל את שלך שם למטה, ואני אקבל את שלי, ממך שם למטה, בחלקי היום שאקדיש לך, לא מעבר לזמן שאוכל ליהנות במחיצתך במצבך הנוכחי. ומיתר העולם אני אהנה למעלה, בלעדיך, כמו שרצית, הפעם ללא נוכחותך המכאיבה שגוזלת ממני את היכולת ליהנות מאחרים.
זה נראה לי הפתרון היחיד, אהובי, היא נשקה לו ברכות על שפתיו, זאת סימביוזה של חלקי ימים, זה מה שנגזר עלינו, עד שתרגיש צורך לעמוד על שלך, ולא רק על שלי. אתה מבין, אנחנו שונים שנינו, ניסתה בייאוש להסביר לו במילים מוגבלות את שהרגישה, אני אמות עם מבט של אימה על הפנים, ואתה עם חיוך בקצות השפתיים. אני כריש, אתה קרפיון, אהובי.
הוא שתק ארוכות, מפנים, ולבסוף שאל באיזו שעה אמור הקבלן להגיע.
***
אחת, שתים, שלוש. הוא ערם בכבדות את הכסא השמונה עשר על יתר שבעה עשר הכיסאות. אחרון האורחים הלך לפני כרבע שעה. הכלים נרחצו בזריזות בידי שתי דודות שסירבו לעזוב לפני שהכיור יהיה מצוחצח. המקרר התמלא בכל שאריות המזון שהם לא הצליחו לשכנע אף אחד לקחת איתו הביתה.
זהו ערב ראש השנה השני שהם אירחו מאז אותה תקרית מביכה. חצי חגיגת יומולדת לסידור החדש שלהם, חצי אמצעי להרגעת החשד של בני המשפחה מכך שהם לא מתארחים אצל אף אחד אף פעם.
הוא כבר חסר מנוחה, רוצה לרדת שוב למטה. הוא לא יודע אם היא מייחלת עדיין לסדר היום הישן, או שכבר שכחה ממנו. בכל מקרה, מבחינתו שלו לפחות, עוד רגע והוא חוזר ליקום שלו. הבלגן נגמר. הסדר שב על כנו.
