סיפור עצוב על אוכל הונגרי
מאת poetry lover
10 באפריל 2013
כשרציתי לכתוב סיפור זה התלבטתי לגבי מבנהו. פניתי לידיד טוב אשר המליץ לערוך אותו במבנה של הוכחה מתמטית, קודם מוכיחים את טענות העזר, ורק אז עוברים להוכחה גופא. הוא אמר, אני עשיתי. מובן כי לא תהיינה כאן טענות עזר, אלא רק סיפורי-זוטא שיביאו את הרקע ויאפשרו את הבנת הסיפור.
הקדמה מספר 1.
אני אוהבת אוכל חריף. לא חריף כמו בבישול תימני, לא רצחני כמו התאילנדי, אבל חריף. האוכל עליו גדלתי לא הצטיין בחריפותו, למעט כמה מתכונים הונגריים של סבתא ז"ל. אבל אני עדיין מתרפקת על הגולש החריף שלה, חורך את הוושט ומחמם את הנשמה, מתגעגעת לפונטיאש האדמדם המקושט בעלים של גרגר הנחלים, כמעט בוכה בזוכרי את הפפריקאש החורכת. מה שעצוב הוא שאני לא יודעת לבשל, לא את מאכלי סבתא ולא מאכלים אחרים. חביתה, פסטה בסיסית, סלט וטוסטים הם שיאי היצירתיות שלי במטבח. מוגבלת, מה לעשות? אחותי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ירשה את כשרון הבישול של סבתא ושהתה רבות במטבחה. יכולותיה בבישול נעלות מהבנתי, אני רק יודעת כי כשהיא אוחזת במחבת הבית מתמלא ריחות מטריפים הממלאים את הפה ברוק ואת הקיבה בקרקורי שמחה. יתר על כן, כשהיא מבשלת יש בעיניה ניצוץ של אושר, רגליה מפזזות על רצפת המטבח והיא נותנת את קולה בשירים מימי ילדותנו, אוי, כמה טוב...
הבעיה היא שהיא רחוקה ממני. אני אוהבת אותה אהבת נפש, אך הסוררת הקטנה לא גרה בישראל. אחרי שנים הצלחתי לשכנע אותה לעלות לארץ, אך אז היא סיימה את הדוקטורט ונסעה לארצות הברית לפוסט-דוקטורט. מאז היא שם, בקליפורניה החמימה, ואני כאן אכולת געגועים. היא לא תחזור, אני יודעת, בעלה מצא שם מישרה חלומית בהיי-טק, והיא תקבל בסוף משרה מחקרית בברקלי או בסטנפורד. רק אני נותרתי כאן, תחת כנפי השכינה...
לא מכבר הם באו לביקור בישראל, החמודים. נחתו אצלי בדירה הצפופה, והכריחו אותי להאט קצב בעבודה. ניחוחות של עוגות שקדים החלו למלא את חלל דירתי, ריחות של שום ופפריקה, אדים העולים מתוך סירים ולא רק מהקומקום. איזה כיף. אחותי בישלה לי הרבה דברים שלא הכרתי, אך לבקשתי הכינה גם רבים ממתכוניה של סבתא. ממלאים ומנחמים, משביעים מאד, וכפי שאמרתי, חריפים.
טרם נסיעתם חזרה היא מילאה את המקרר שלי בקופסאות פלסטיק ובהן אוכל מבושל אמיתי, רק להכניס להפשרה ולטרוף.
אני עומדת מול המקרר הפתוח ובוהה באותן קופסאות. אני רעבה כמו זאב ערבה שחיבר את יום כיפור ואת תענית אסתר למרתון של צום משולב. זכר הטעמים מציף אותי ומרעיב אותי עוד יותר. אבל אני לא נוגעת באוכל הזה, אני יודעת שזה יהיה לא חכם. מאד מאד לא חכם....
הקדמה מספר 2.
יש לי בעיה רצינית עם מתן כבוד לממונים עלי. בגן הילדים כיניתי את הגננת "עכברה מוכת חזזית", האמינו לי כי בצ'כית זה נשמע טוב יותר, זה גם מעליב יותר. בבית הספר התעמתתי עם המורים והייתי חייבת, ממש חייבת, להעיר הערות מתחכמות בשיעור. את המורה לספרות העלבתי כששאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שקרא את שייקספיר, את המורה למתמטיקה הרגזתי כשקראתי לה קוסינוס-תשעים, והמורה להסטוריה קיבלה ממני את הברכה שתצטרף במהרה ליאן פאלאך. "הילדה מופרעת", היו אומרים להוריי בימי הורים, "יש צורך לשלחה למסגרת מיוחדת". "הילדה סובלת מהיפר אקטיביות", הוסיפו, "רק מכות נמרצות ירפאו אותה". היו עוד התבטאויות כאלה, אך כולן באותה רוח, הילדה בעייתית.
הילדה הלכה, ונשארה רק הבעייה. כרגע אני אישה בעייתית שחוותה מריבות עם סגל ההוראה באוניברסיטה, עם הממונים עלי בעבודה, עם כל סמכות גבוהה ממני. למה? מבנה אישיות בעייתי, אופי של קויוטי, פרובלמטיות מרוכזת. זו אני. הגירסה המרוככת לכך היא היותי טיזרית, מתחכמת, מעזה-פנים.
אלף פעמים נכוויתי בגלל תכונה זו, אך אני ממשיכה גם בפעם האלף ואחת. "כסיל שונה באיוולתו" מכנה אותי הבוס בימים בו הוא סלחן, "אווילה משרישה", "תוגת אמך". כשהוא מרוגז יותר זה מתדרדר ל"פחז כמים". אני יודעת כי ההתחכמות הבאה תעלה לי ביוקר, ואני ממשיכה להתחכם. חוכמה אינה נמנית עם מעלותיי הבולטות...
הקדמה מספר 3.
אר-ז'י-גונג. החלום הרטוב שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת אומנויות לחימה. זה התחיל במואי-תאי, המשיך לקרב מגע ישראלי, ובשנים האחרונות זה קונג-פו. בכל התחומים האלה יש חשיבות עצומה למורה: מורה טוב מקדם ומעשיר, מורה גרוע מטמיע יסודות שגויים. התברכתי במורים טובים (גם איתם רבתי והתכסחתי, אבל אני אסירת תודה להם) ולמדתי מהם רבות. בתחום הקונג-פו הברכה רבה במיוחד, אני לומדת אצל מורה דגול, בשיעורים פרטיים. 'סיפו' אני מכנה אותו, מורה בסינית. סיפו קשוח איתי ודורש ממני המון, ואני חורקת שיניים ומנסה לעמוד בקצב שלו. זה קשה, וכואב ומדמם, אבל אני ממשיכה, נלחמת לזכות בהערכתו ולהשתפר ביכולת הלחימה שלי. ישנן טכניקות רבות בקונג-פו, ואין אדם השולט בכולן. אר-ז'י-גונג היא טכניקה שמעניינת אותי במיוחד. היא קשה מאד, אינה שימושית במיוחד, אך נותנת בסיס פילוסופי רחב ומעניקה יכולות מרהיבות לשימוש בקצות האצבעות. מעטים שולטים באר-ז'י-גונג, למרות שרבים מתחילים ללמוד את השיטה. בישראל יש שלושה אומני קונג-פו ששולטים באר-ז'י-גונג, ואני תלמידה של אחד מהם. ללמוד אצלו זוהי פריבילגיה אדירה, כמו ללמוד פסנתר אצל ארתור רובינשטיין, ללמוד הלחנת פוגות מפיו של באך, ללמוד לקלל מאוהד בית"ר. טוב, הרעיון הובן. הוא מלמד אותי קונג-פו בסיסי, וטונג-לונג, וטונג-ז'י-גונג, וטאי-צ'י-צ'ואן, וג'יט-קון-דו. הרבה דברים אבל לא אר-ז'י-גונג. עד כאן, חביבתי, הוא אמר לי פעם, אר-ז'י-גונג זה מחוץ לטווח שלך. בלעתי את גאוותי ושתקתי. אם הוא חושב שאני לא בשלה לכך, לא יעזרו לי התחנונים. אצטרך להשתפר בשיטות האחרות, ואולי אז הוא ישנה את דעתו.
קיימת חובת גילוי נאות ואעמוד בה כאן. סיפו אינו רק המאמן שלי, הוא גם המאהב שלי. באימונים הוא מרביץ לי ומכאיב, מחוץ להם הוא עדין ורך. כמעט מערכת יחסים בדסמית, אדון ושפחה, מורה ותלמידה, סיפו וסיהינג'. ניתן לחשוב כי סיפו היה מסכים ללמדני אר-ז'י-גונג בגלל יחסינו המיוחדים. זוהי טעות. הוא לא עושה לי הנחות, אולי להיפך. החיים קשים.
ולענייננו:
אני בבית, לובשת בגדים מסמורטטים. אני אחרי מקלחת וחפיפה, מגבת על הראש, ולאות עצומה באיברים. סיפו מתקשר ומודיע כי הוא בדרכו אלי. לא לשיעור. אני מנסה לנחש מה הוא רוצה. זה לא יהיה אימון, לא אצלי בדירה הקטנה. או שהוא רוצה סקס או שהוא רוצה לדבר. שתי האפשרויות נאות וישרות בעיניי, אך הייתי מעדיפה לדעת מראש, להתכונן נפשית. אך סיפו לא אמר, הוא רק הודיע כי עוד עשרים רגע הוא יהיה אצלי. אני מסלקת את הבלגן משולחן המטבח, רוחצת כמה כוסות, וליתר בטחון מחליפה לתחתונים סקסיים יותר, לעולם אין לדעת. במחשבה שניה אני מחליפה גם חולצה. שיהיה.
סיפו מגיע ומתיישב אל השולחן. 'תה גדול' הוא אומר, ואני שומעת את העייפות בקולו. אני מבינה כי הוא בא לדבר, הרי אני לא רק תלמידתו ומאהבתו, אני גם חברתו הטובה. התה מוגש לשולחן ואיתו כמה עוגיות שאחותי אפתה. הוא מרחרח אותה ומעלה חיוך קל של שביעות רצון. נגיסה, והחיוך מתרחב. הו, אחותי, אם הייתי יודעת לאפות כמוך הייתי משיגה כל גבר בעולם. דווקא הידיעה כי הוא בא לדבר ולא להתעלס הופכת אותי לחרמנית. משהו מרגיז אותי בכך שהוא מגיע שלא על מנת לזרוק אותי למיטה. מה יש, לא מגיע לי? אני לא סקסית? אז למה הוא רוצה לדבר, החמור? הוא לוגם באיטיות ומארגן את מחשבותיו. אני מצדי הולכת ונהיית חמה יותר. אני רוצה-רוצה-רוצה אותו בתוכי.
ואז זה בא. "אחרי החג אני אתחיל ללמד אותך אר-ז'י-גונג". פשוט כך. רגליי מאבדות את את יציבותן וברכיי הופכות לג'לי. אני! הוא רוצה ללמד אותי אר-ז'י-גונג! חלום שהתגשם (ראה הקדמה 3). הגאווה מציפה אותי אך אני מנסה להתנהג בכבוד הראוי ולשמור על חזות מכובדת. תודה, סיפו, אני ממלמלת. בבקשה, הוא עונה, את כבר בשלה לכך. אם גאווה היתה נוצה, הייתי הופכת ללהקת שחפים, אני מרחפת מאושר, ממריאה לאוויר כשלחיי מסמיקות. איני יודעת כיצד להכיל את השמחה. אני מנשקת את האיש הגדול, מחבקת אותו ומתמרחת עליו. הוא רק נוהם שאניח לו "את תשפכי את התה, פחז כמים, הזהרי". אני לא נותנת על כך את דעתי וממשיכה להתמרח עליו. כדי שלא יגרש אותי ממנו בנהמה נוספת אני שואלת שאלות אינפורמטיביות שיאלצו אותו לענות בזמן שהוא מתמסר לגיפופיי. אני שואלת על תזונה מקדימה, והוא אומר כי ארבה באכילת סידן ונתרן. אני חוקרת על ביגוד לשיעור והוא אומר שהביגוד הרגיל, אני מקשה ובודקת אם יש דברים נוספים ואז הוא זורק את הפצצה: "ארבע יממות לפני תחילת לימודי אר-ז'י-גונג עלייך להמנע מאורגזמות". אני משפשפת את עיניי בחוסר אמון, מה??!! ארבע יממות בלי?? מה אני אמורה לעשות בזמן הזה? סיפו מביט בי באדישות וחוזר על הדברים, ארבע יממות ללא אורגזמה. גררררר... מרגיז.
הוא מסיים את השתייה וקם. לבי יוצא אליו ואני מדביקה לו נשיקה גדולה וחמה, ממששת אותו ומעסה. הוא מתרכך. הוא מנשק בחזרה ואחר כך מוחץ אותי בחיבוק אדיר. אני נלחצת אליו בהכרת תודה. דרך מכנסיו אני מרגישה שהוא מעוניין, מאד מאד מעוניין. עוד נשיקה ועוד חיבוק ואני מוצאת עצמי בלי חולצה, ואצבעותיו מפלסות את דרכן אלי מתחת לתחתונים. אני מצטמררת בעונג. הוא מניף אותי מהריצפה, הולך לחדר השינה שלי וזורק אותי על המיטה. כן, זה מגיע. אחרי שתי דקות אנחנו ערומים, אני שוכבת על גבי ורגליי מונחות על כתפיו. איברו משתפשף עלי, ואני נזכרת ב"על פתחינו קול מגדים" או שאולי זה "כל מגדים"? כל כך נעים לי שאני לא זוכרת בוודאות. בכל מקרה, הוא נמצא על יד הפתח, משתהה במתכוון בכדי לשגע אותי ואז חודר באיטיות מדהימה. נשימתי נעתקת, והחדירה נדמית כאינסופית גם אם היא נמשכת שניותיים בלבד. ארוך, ממלא, מפחיד. אני נאנחת והוא מתחיל לנוע בתוכי, רגליי מתוחות עד כאב, גופו המסיבי מדביק אותי למזרן. הוי, אלוהים, זה טוב.
לפתע, בלי התראה, היצר הרע משתלט עלי. תמיד הוא שם, אך רק עכשיו הוא זוקף את ראשו. אני חייבת, ממש חייבת להתחכם. "סיפו", אני שואלת בקול מתחנחן "למי שמלמד אר-ז'י-גונג מותר לגמור" ? כן, הוא עונה, רק למי שמתחיל ללמוד אסור לגמור לפני השיעור הראשון. אני מרגישה את נשימותיו כבדות ויודעת כי בעוד כעשר דקות הוא יגמור ויפלוט את מטענו בתוכי. לפני כן אני אגמור ברעד גדול ובעונג מתוק. זה הרגע להתחכמות. "אבל סיפו", כך אני, "אם תמשיך ככה אז גם אני אגמור ולא אוכל ללמוד אר-ז'י-גונג". הוא קופא לרגע, כמעט מאוכזב. איברו נשלף ממני באיטיות והוא נושך את שפתו התחתונה. אני מביטה בו בחוסר אמון מוחלט. מה?? הוא מוותר על זיון בכדי שאוכל להתחיל להתאמן? הוא משוגע, או מה? האיבר נשלף לחלוטין והוא מצליב את קרסולי בידו השמאלית ולוחץ עליהם קלות. ישבני מתרומם. ביד ימינו הוא מסדר משהו. ואז זה בא! הוא ננעץ לי בישבן וחודר אליו, נסוג וחודר, נסוג וחודר. אאוצ', זה כואב מאד. על פניו אגלי זיעה ובדל חיוך מאומץ:" אל תדאגי, חומד. ככה רק אני אגמור".
שש שעות מאוחר יותר אני לבד בבית, רעבה מאד. אני מסתכלת לתוך המקרר העמוס בקופסאות ובהן אוכל ביתי, הונגרי, כמו שסבתא לימדה את אחותי. אני לא נוגעת באוכל, אני יודעת שהוא חריף, וזה ישרוף.
הקדמה מספר 1.
אני אוהבת אוכל חריף. לא חריף כמו בבישול תימני, לא רצחני כמו התאילנדי, אבל חריף. האוכל עליו גדלתי לא הצטיין בחריפותו, למעט כמה מתכונים הונגריים של סבתא ז"ל. אבל אני עדיין מתרפקת על הגולש החריף שלה, חורך את הוושט ומחמם את הנשמה, מתגעגעת לפונטיאש האדמדם המקושט בעלים של גרגר הנחלים, כמעט בוכה בזוכרי את הפפריקאש החורכת. מה שעצוב הוא שאני לא יודעת לבשל, לא את מאכלי סבתא ולא מאכלים אחרים. חביתה, פסטה בסיסית, סלט וטוסטים הם שיאי היצירתיות שלי במטבח. מוגבלת, מה לעשות? אחותי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ירשה את כשרון הבישול של סבתא ושהתה רבות במטבחה. יכולותיה בבישול נעלות מהבנתי, אני רק יודעת כי כשהיא אוחזת במחבת הבית מתמלא ריחות מטריפים הממלאים את הפה ברוק ואת הקיבה בקרקורי שמחה. יתר על כן, כשהיא מבשלת יש בעיניה ניצוץ של אושר, רגליה מפזזות על רצפת המטבח והיא נותנת את קולה בשירים מימי ילדותנו, אוי, כמה טוב...
הבעיה היא שהיא רחוקה ממני. אני אוהבת אותה אהבת נפש, אך הסוררת הקטנה לא גרה בישראל. אחרי שנים הצלחתי לשכנע אותה לעלות לארץ, אך אז היא סיימה את הדוקטורט ונסעה לארצות הברית לפוסט-דוקטורט. מאז היא שם, בקליפורניה החמימה, ואני כאן אכולת געגועים. היא לא תחזור, אני יודעת, בעלה מצא שם מישרה חלומית בהיי-טק, והיא תקבל בסוף משרה מחקרית בברקלי או בסטנפורד. רק אני נותרתי כאן, תחת כנפי השכינה...
לא מכבר הם באו לביקור בישראל, החמודים. נחתו אצלי בדירה הצפופה, והכריחו אותי להאט קצב בעבודה. ניחוחות של עוגות שקדים החלו למלא את חלל דירתי, ריחות של שום ופפריקה, אדים העולים מתוך סירים ולא רק מהקומקום. איזה כיף. אחותי בישלה לי הרבה דברים שלא הכרתי, אך לבקשתי הכינה גם רבים ממתכוניה של סבתא. ממלאים ומנחמים, משביעים מאד, וכפי שאמרתי, חריפים.
טרם נסיעתם חזרה היא מילאה את המקרר שלי בקופסאות פלסטיק ובהן אוכל מבושל אמיתי, רק להכניס להפשרה ולטרוף.
אני עומדת מול המקרר הפתוח ובוהה באותן קופסאות. אני רעבה כמו זאב ערבה שחיבר את יום כיפור ואת תענית אסתר למרתון של צום משולב. זכר הטעמים מציף אותי ומרעיב אותי עוד יותר. אבל אני לא נוגעת באוכל הזה, אני יודעת שזה יהיה לא חכם. מאד מאד לא חכם....
הקדמה מספר 2.
יש לי בעיה רצינית עם מתן כבוד לממונים עלי. בגן הילדים כיניתי את הגננת "עכברה מוכת חזזית", האמינו לי כי בצ'כית זה נשמע טוב יותר, זה גם מעליב יותר. בבית הספר התעמתתי עם המורים והייתי חייבת, ממש חייבת, להעיר הערות מתחכמות בשיעור. את המורה לספרות העלבתי כששאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שקרא את שייקספיר, את המורה למתמטיקה הרגזתי כשקראתי לה קוסינוס-תשעים, והמורה להסטוריה קיבלה ממני את הברכה שתצטרף במהרה ליאן פאלאך. "הילדה מופרעת", היו אומרים להוריי בימי הורים, "יש צורך לשלחה למסגרת מיוחדת". "הילדה סובלת מהיפר אקטיביות", הוסיפו, "רק מכות נמרצות ירפאו אותה". היו עוד התבטאויות כאלה, אך כולן באותה רוח, הילדה בעייתית.
הילדה הלכה, ונשארה רק הבעייה. כרגע אני אישה בעייתית שחוותה מריבות עם סגל ההוראה באוניברסיטה, עם הממונים עלי בעבודה, עם כל סמכות גבוהה ממני. למה? מבנה אישיות בעייתי, אופי של קויוטי, פרובלמטיות מרוכזת. זו אני. הגירסה המרוככת לכך היא היותי טיזרית, מתחכמת, מעזה-פנים.
אלף פעמים נכוויתי בגלל תכונה זו, אך אני ממשיכה גם בפעם האלף ואחת. "כסיל שונה באיוולתו" מכנה אותי הבוס בימים בו הוא סלחן, "אווילה משרישה", "תוגת אמך". כשהוא מרוגז יותר זה מתדרדר ל"פחז כמים". אני יודעת כי ההתחכמות הבאה תעלה לי ביוקר, ואני ממשיכה להתחכם. חוכמה אינה נמנית עם מעלותיי הבולטות...
הקדמה מספר 3.
אר-ז'י-גונג. החלום הרטוב שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת אומנויות לחימה. זה התחיל במואי-תאי, המשיך לקרב מגע ישראלי, ובשנים האחרונות זה קונג-פו. בכל התחומים האלה יש חשיבות עצומה למורה: מורה טוב מקדם ומעשיר, מורה גרוע מטמיע יסודות שגויים. התברכתי במורים טובים (גם איתם רבתי והתכסחתי, אבל אני אסירת תודה להם) ולמדתי מהם רבות. בתחום הקונג-פו הברכה רבה במיוחד, אני לומדת אצל מורה דגול, בשיעורים פרטיים. 'סיפו' אני מכנה אותו, מורה בסינית. סיפו קשוח איתי ודורש ממני המון, ואני חורקת שיניים ומנסה לעמוד בקצב שלו. זה קשה, וכואב ומדמם, אבל אני ממשיכה, נלחמת לזכות בהערכתו ולהשתפר ביכולת הלחימה שלי. ישנן טכניקות רבות בקונג-פו, ואין אדם השולט בכולן. אר-ז'י-גונג היא טכניקה שמעניינת אותי במיוחד. היא קשה מאד, אינה שימושית במיוחד, אך נותנת בסיס פילוסופי רחב ומעניקה יכולות מרהיבות לשימוש בקצות האצבעות. מעטים שולטים באר-ז'י-גונג, למרות שרבים מתחילים ללמוד את השיטה. בישראל יש שלושה אומני קונג-פו ששולטים באר-ז'י-גונג, ואני תלמידה של אחד מהם. ללמוד אצלו זוהי פריבילגיה אדירה, כמו ללמוד פסנתר אצל ארתור רובינשטיין, ללמוד הלחנת פוגות מפיו של באך, ללמוד לקלל מאוהד בית"ר. טוב, הרעיון הובן. הוא מלמד אותי קונג-פו בסיסי, וטונג-לונג, וטונג-ז'י-גונג, וטאי-צ'י-צ'ואן, וג'יט-קון-דו. הרבה דברים אבל לא אר-ז'י-גונג. עד כאן, חביבתי, הוא אמר לי פעם, אר-ז'י-גונג זה מחוץ לטווח שלך. בלעתי את גאוותי ושתקתי. אם הוא חושב שאני לא בשלה לכך, לא יעזרו לי התחנונים. אצטרך להשתפר בשיטות האחרות, ואולי אז הוא ישנה את דעתו.
קיימת חובת גילוי נאות ואעמוד בה כאן. סיפו אינו רק המאמן שלי, הוא גם המאהב שלי. באימונים הוא מרביץ לי ומכאיב, מחוץ להם הוא עדין ורך. כמעט מערכת יחסים בדסמית, אדון ושפחה, מורה ותלמידה, סיפו וסיהינג'. ניתן לחשוב כי סיפו היה מסכים ללמדני אר-ז'י-גונג בגלל יחסינו המיוחדים. זוהי טעות. הוא לא עושה לי הנחות, אולי להיפך. החיים קשים.
ולענייננו:
אני בבית, לובשת בגדים מסמורטטים. אני אחרי מקלחת וחפיפה, מגבת על הראש, ולאות עצומה באיברים. סיפו מתקשר ומודיע כי הוא בדרכו אלי. לא לשיעור. אני מנסה לנחש מה הוא רוצה. זה לא יהיה אימון, לא אצלי בדירה הקטנה. או שהוא רוצה סקס או שהוא רוצה לדבר. שתי האפשרויות נאות וישרות בעיניי, אך הייתי מעדיפה לדעת מראש, להתכונן נפשית. אך סיפו לא אמר, הוא רק הודיע כי עוד עשרים רגע הוא יהיה אצלי. אני מסלקת את הבלגן משולחן המטבח, רוחצת כמה כוסות, וליתר בטחון מחליפה לתחתונים סקסיים יותר, לעולם אין לדעת. במחשבה שניה אני מחליפה גם חולצה. שיהיה.
סיפו מגיע ומתיישב אל השולחן. 'תה גדול' הוא אומר, ואני שומעת את העייפות בקולו. אני מבינה כי הוא בא לדבר, הרי אני לא רק תלמידתו ומאהבתו, אני גם חברתו הטובה. התה מוגש לשולחן ואיתו כמה עוגיות שאחותי אפתה. הוא מרחרח אותה ומעלה חיוך קל של שביעות רצון. נגיסה, והחיוך מתרחב. הו, אחותי, אם הייתי יודעת לאפות כמוך הייתי משיגה כל גבר בעולם. דווקא הידיעה כי הוא בא לדבר ולא להתעלס הופכת אותי לחרמנית. משהו מרגיז אותי בכך שהוא מגיע שלא על מנת לזרוק אותי למיטה. מה יש, לא מגיע לי? אני לא סקסית? אז למה הוא רוצה לדבר, החמור? הוא לוגם באיטיות ומארגן את מחשבותיו. אני מצדי הולכת ונהיית חמה יותר. אני רוצה-רוצה-רוצה אותו בתוכי.
ואז זה בא. "אחרי החג אני אתחיל ללמד אותך אר-ז'י-גונג". פשוט כך. רגליי מאבדות את את יציבותן וברכיי הופכות לג'לי. אני! הוא רוצה ללמד אותי אר-ז'י-גונג! חלום שהתגשם (ראה הקדמה 3). הגאווה מציפה אותי אך אני מנסה להתנהג בכבוד הראוי ולשמור על חזות מכובדת. תודה, סיפו, אני ממלמלת. בבקשה, הוא עונה, את כבר בשלה לכך. אם גאווה היתה נוצה, הייתי הופכת ללהקת שחפים, אני מרחפת מאושר, ממריאה לאוויר כשלחיי מסמיקות. איני יודעת כיצד להכיל את השמחה. אני מנשקת את האיש הגדול, מחבקת אותו ומתמרחת עליו. הוא רק נוהם שאניח לו "את תשפכי את התה, פחז כמים, הזהרי". אני לא נותנת על כך את דעתי וממשיכה להתמרח עליו. כדי שלא יגרש אותי ממנו בנהמה נוספת אני שואלת שאלות אינפורמטיביות שיאלצו אותו לענות בזמן שהוא מתמסר לגיפופיי. אני שואלת על תזונה מקדימה, והוא אומר כי ארבה באכילת סידן ונתרן. אני חוקרת על ביגוד לשיעור והוא אומר שהביגוד הרגיל, אני מקשה ובודקת אם יש דברים נוספים ואז הוא זורק את הפצצה: "ארבע יממות לפני תחילת לימודי אר-ז'י-גונג עלייך להמנע מאורגזמות". אני משפשפת את עיניי בחוסר אמון, מה??!! ארבע יממות בלי?? מה אני אמורה לעשות בזמן הזה? סיפו מביט בי באדישות וחוזר על הדברים, ארבע יממות ללא אורגזמה. גררררר... מרגיז.
הוא מסיים את השתייה וקם. לבי יוצא אליו ואני מדביקה לו נשיקה גדולה וחמה, ממששת אותו ומעסה. הוא מתרכך. הוא מנשק בחזרה ואחר כך מוחץ אותי בחיבוק אדיר. אני נלחצת אליו בהכרת תודה. דרך מכנסיו אני מרגישה שהוא מעוניין, מאד מאד מעוניין. עוד נשיקה ועוד חיבוק ואני מוצאת עצמי בלי חולצה, ואצבעותיו מפלסות את דרכן אלי מתחת לתחתונים. אני מצטמררת בעונג. הוא מניף אותי מהריצפה, הולך לחדר השינה שלי וזורק אותי על המיטה. כן, זה מגיע. אחרי שתי דקות אנחנו ערומים, אני שוכבת על גבי ורגליי מונחות על כתפיו. איברו משתפשף עלי, ואני נזכרת ב"על פתחינו קול מגדים" או שאולי זה "כל מגדים"? כל כך נעים לי שאני לא זוכרת בוודאות. בכל מקרה, הוא נמצא על יד הפתח, משתהה במתכוון בכדי לשגע אותי ואז חודר באיטיות מדהימה. נשימתי נעתקת, והחדירה נדמית כאינסופית גם אם היא נמשכת שניותיים בלבד. ארוך, ממלא, מפחיד. אני נאנחת והוא מתחיל לנוע בתוכי, רגליי מתוחות עד כאב, גופו המסיבי מדביק אותי למזרן. הוי, אלוהים, זה טוב.
לפתע, בלי התראה, היצר הרע משתלט עלי. תמיד הוא שם, אך רק עכשיו הוא זוקף את ראשו. אני חייבת, ממש חייבת להתחכם. "סיפו", אני שואלת בקול מתחנחן "למי שמלמד אר-ז'י-גונג מותר לגמור" ? כן, הוא עונה, רק למי שמתחיל ללמוד אסור לגמור לפני השיעור הראשון. אני מרגישה את נשימותיו כבדות ויודעת כי בעוד כעשר דקות הוא יגמור ויפלוט את מטענו בתוכי. לפני כן אני אגמור ברעד גדול ובעונג מתוק. זה הרגע להתחכמות. "אבל סיפו", כך אני, "אם תמשיך ככה אז גם אני אגמור ולא אוכל ללמוד אר-ז'י-גונג". הוא קופא לרגע, כמעט מאוכזב. איברו נשלף ממני באיטיות והוא נושך את שפתו התחתונה. אני מביטה בו בחוסר אמון מוחלט. מה?? הוא מוותר על זיון בכדי שאוכל להתחיל להתאמן? הוא משוגע, או מה? האיבר נשלף לחלוטין והוא מצליב את קרסולי בידו השמאלית ולוחץ עליהם קלות. ישבני מתרומם. ביד ימינו הוא מסדר משהו. ואז זה בא! הוא ננעץ לי בישבן וחודר אליו, נסוג וחודר, נסוג וחודר. אאוצ', זה כואב מאד. על פניו אגלי זיעה ובדל חיוך מאומץ:" אל תדאגי, חומד. ככה רק אני אגמור".
שש שעות מאוחר יותר אני לבד בבית, רעבה מאד. אני מסתכלת לתוך המקרר העמוס בקופסאות ובהן אוכל ביתי, הונגרי, כמו שסבתא לימדה את אחותי. אני לא נוגעת באוכל, אני יודעת שהוא חריף, וזה ישרוף.
