סיפור פשוט
מאת הכול במידה
6 באוקטובר 2010
13.20 – קוקטייל פתיחה, ליד הבר
"כן, אני כל כך מבינה אותך שנפצעת ואתה לא יכול לרוץ. גם אני מרגישה כמו נמר כלוא בכלוב, עכשיו עם הרצועה הזו שנמתחה לי בכף הרגל ואני בקושי יכולה ללכת. אז מה אתה עושה בדיוק? איפה אתה מוציא את כל המרץ העודף הזה?"
עיניו פגשו את עיניי והניגוד בין המבט הסקרן שלו ובין התשובה הפשוטה שהשיב היה מפתיע: "אני לא עושה כלום בינתיים, פשוט מחכה שזה יעבור. הולך לחדר כושר לפרוק את הכול". הוא הוסיף להסתכל עליי, בוחן אותי בעניין, עד שהתחלתי לחוש אי נוחות קלה.
"בוא נשב. באיזה שולחן שמו אותך? ליד הרעש או בפינה ליד הבר?" כשהשווינו את הכרטיסים שחולקו לנו בכניסה לאולם, התברר שאנחנו יושבים יחד בשולחן של "החבר'ה". למעשה, היינו מודעים כבר עשרים שנה זה לקיומה של זו, אבל מעבר להנהון שלום סתמי שמחליפים שני דודנים מרוחקים באירועים משעממים, מעולם לא שוחחנו.
14.20 – המנה העיקרית מוגשת
"אם אתה לא אוהב את האפונים, אני יכולה בבקשה לאכול אותם?" שמחתי להזדמנות להתקרב אליו קצת יותר, נועצת את המזלג בצלחתו, אפון אפון, ומקרבת אותם לאט לאט אל פי, בטקס איטי ורגוע. כאשר העיר לי שאני לא יעילה ולמעשה זה אפילו די מעצבן אותו, השבתי לו משהו על ההנאה שבאיטיות ועל כך שהמטרה אינה חשובה כל כך כי מה שמשנה היא הדרך, והוספתי גם שככה אני מרגישה טוב יותר את הטעם. ובאשר לעצבים שלו – "אני מוכנה לקחת את הסיכון".
הדבר הבא שהרגשתי היה את כף ידו על הירך שלי, מתחילה להיסגר על החלק הפנימי שלה, לאט ובחוזקה. הרמתי ראש והפסקתי לרגע את ציד האפונים, כדי לראות את המבט המשועשע שלו, ולשמוע את השאלה שלחש לי באוזן: "גם ככה את מרגישה טוב יותר את הטעם?"
הוא הוסיף להדק את אחיזתו, עוד ועוד, עד שמרוב כאב לא יכולתי עוד לעשות דבר חוץ מאשר להסתכל עליו, מחייך אלי. הרמתי עיניים במבט מתחנן, והוא הניד בראשו לשלילה, והוסיף לתפוס ולהדק ולהכאיב עד שכמעט לא יכולתי לנשום.
15.00 – קרפ סוזט
היה לי חם, כל כך חם, שהרגשתי שאני פשוט מתפוגגת, נוזלת. שאר יושבי השולחן יצאו החוצה לעשן ואנו נותרנו לבד. הסתכלתי עליו, נאבקת בעצמי לשמור על שרידי קור הרוח שהלכו ונמסו. לשאול או לא לשאול? לא הצלחתי להתרכז בשום דבר חוץ מאשר במחשבה הזו, אף שתוך כדי כך ניהלתי אתו שיחת סמול טוק חביבה. כן או לא? ואם אני טועה? אספתי בכפית את שאריות ליקר התפוזים מן הצלחת, ליקקתי אותה והחלטתי שאין לי מה להפסיד.
"תשמע רגע משהו, רציתי לשאול אותך איזו שאלה".
הרמתי את הראש מן הצלחת, הכפית עדיין בפי, ופגשתי את מבטו. יש שם משהו בפנים, אני בטוחה, משהו מנצנץ שם, משהו בזוית של העין, בעיקול של הפה, לא יכול להיות שאני טועה.
"כן, מה השאלה?" הקול השקט והמשועשע שלו חיזק את המסקנה שהגעתי אליה ובעצם עכשיו הייתי בטוחה אבל כבר לא יכולתי לסגת, הייתי חייבת להגיד משהו. מה אני עושה? הרגשתי שהסומק מתחיל להתפשט לאורך הצוואר שלי. מה לעזאזל אני אגיד?
היה לי ברור שאם אני אשאל "אתה בעניין במקרה?" הוא ישיב בשלווה: "באיזה עניין בדיוק?" אז מה עושים? אולי פשוט לומר: "תגיד לי, אתה שולט במקרה?" אוי זה גרוע, זה ממש גרוע. פתחתי את הפה לשאול, וסגרתי אותו, מסתכלת בעיניים שלו, ומחכה שמשהו יקרה. ואז, כשכבר הרגשתי שאני ממש מפרפרת על הקרס שבקצה החכה הוא חייך ואמר לי: "כן, את יודעת שהתשובה היא כן".
16.00 – במגרש החניה
ברור לי שכולם חזרו אחר כך לשולחן, והיו עוד דיבורים וצחוקים והזמנות הדדיות להיפגש, כולם עם כולם, במקום לחכות לכל מיני אירועים משעממים. אני יודעת שזה קרה, כי ככה זה קורה תמיד, אבל עכשיו כאשר נפרדנו סופית ליד המכוניות במגרש החול הייתה חסרת לי פיסת זמן די גדולה, פיסת זמן שבה לא הייתי שם בכלל. "את יודעת שהתשובה היא כן". כן. לא טעיתי.
הוא רכן לעברי להיפרד לשלום, נשק לי בעדינות על הלחי ולחש לי באוזן: "חבל שלא הזכרת את הנמר בכלוב באחת הפעמים הקודמות. אני מבטיח לך שנשלים את כל מה שהפסדנו". הכאב הפועם עדיין בחלק הפנימי של הירך שלי הבהיר לי שלהבטחה הזו יש כיסוי.
"כן, אני כל כך מבינה אותך שנפצעת ואתה לא יכול לרוץ. גם אני מרגישה כמו נמר כלוא בכלוב, עכשיו עם הרצועה הזו שנמתחה לי בכף הרגל ואני בקושי יכולה ללכת. אז מה אתה עושה בדיוק? איפה אתה מוציא את כל המרץ העודף הזה?"
עיניו פגשו את עיניי והניגוד בין המבט הסקרן שלו ובין התשובה הפשוטה שהשיב היה מפתיע: "אני לא עושה כלום בינתיים, פשוט מחכה שזה יעבור. הולך לחדר כושר לפרוק את הכול". הוא הוסיף להסתכל עליי, בוחן אותי בעניין, עד שהתחלתי לחוש אי נוחות קלה.
"בוא נשב. באיזה שולחן שמו אותך? ליד הרעש או בפינה ליד הבר?" כשהשווינו את הכרטיסים שחולקו לנו בכניסה לאולם, התברר שאנחנו יושבים יחד בשולחן של "החבר'ה". למעשה, היינו מודעים כבר עשרים שנה זה לקיומה של זו, אבל מעבר להנהון שלום סתמי שמחליפים שני דודנים מרוחקים באירועים משעממים, מעולם לא שוחחנו.
14.20 – המנה העיקרית מוגשת
"אם אתה לא אוהב את האפונים, אני יכולה בבקשה לאכול אותם?" שמחתי להזדמנות להתקרב אליו קצת יותר, נועצת את המזלג בצלחתו, אפון אפון, ומקרבת אותם לאט לאט אל פי, בטקס איטי ורגוע. כאשר העיר לי שאני לא יעילה ולמעשה זה אפילו די מעצבן אותו, השבתי לו משהו על ההנאה שבאיטיות ועל כך שהמטרה אינה חשובה כל כך כי מה שמשנה היא הדרך, והוספתי גם שככה אני מרגישה טוב יותר את הטעם. ובאשר לעצבים שלו – "אני מוכנה לקחת את הסיכון".
הדבר הבא שהרגשתי היה את כף ידו על הירך שלי, מתחילה להיסגר על החלק הפנימי שלה, לאט ובחוזקה. הרמתי ראש והפסקתי לרגע את ציד האפונים, כדי לראות את המבט המשועשע שלו, ולשמוע את השאלה שלחש לי באוזן: "גם ככה את מרגישה טוב יותר את הטעם?"
הוא הוסיף להדק את אחיזתו, עוד ועוד, עד שמרוב כאב לא יכולתי עוד לעשות דבר חוץ מאשר להסתכל עליו, מחייך אלי. הרמתי עיניים במבט מתחנן, והוא הניד בראשו לשלילה, והוסיף לתפוס ולהדק ולהכאיב עד שכמעט לא יכולתי לנשום.
15.00 – קרפ סוזט
היה לי חם, כל כך חם, שהרגשתי שאני פשוט מתפוגגת, נוזלת. שאר יושבי השולחן יצאו החוצה לעשן ואנו נותרנו לבד. הסתכלתי עליו, נאבקת בעצמי לשמור על שרידי קור הרוח שהלכו ונמסו. לשאול או לא לשאול? לא הצלחתי להתרכז בשום דבר חוץ מאשר במחשבה הזו, אף שתוך כדי כך ניהלתי אתו שיחת סמול טוק חביבה. כן או לא? ואם אני טועה? אספתי בכפית את שאריות ליקר התפוזים מן הצלחת, ליקקתי אותה והחלטתי שאין לי מה להפסיד.
"תשמע רגע משהו, רציתי לשאול אותך איזו שאלה".
הרמתי את הראש מן הצלחת, הכפית עדיין בפי, ופגשתי את מבטו. יש שם משהו בפנים, אני בטוחה, משהו מנצנץ שם, משהו בזוית של העין, בעיקול של הפה, לא יכול להיות שאני טועה.
"כן, מה השאלה?" הקול השקט והמשועשע שלו חיזק את המסקנה שהגעתי אליה ובעצם עכשיו הייתי בטוחה אבל כבר לא יכולתי לסגת, הייתי חייבת להגיד משהו. מה אני עושה? הרגשתי שהסומק מתחיל להתפשט לאורך הצוואר שלי. מה לעזאזל אני אגיד?
היה לי ברור שאם אני אשאל "אתה בעניין במקרה?" הוא ישיב בשלווה: "באיזה עניין בדיוק?" אז מה עושים? אולי פשוט לומר: "תגיד לי, אתה שולט במקרה?" אוי זה גרוע, זה ממש גרוע. פתחתי את הפה לשאול, וסגרתי אותו, מסתכלת בעיניים שלו, ומחכה שמשהו יקרה. ואז, כשכבר הרגשתי שאני ממש מפרפרת על הקרס שבקצה החכה הוא חייך ואמר לי: "כן, את יודעת שהתשובה היא כן".
16.00 – במגרש החניה
ברור לי שכולם חזרו אחר כך לשולחן, והיו עוד דיבורים וצחוקים והזמנות הדדיות להיפגש, כולם עם כולם, במקום לחכות לכל מיני אירועים משעממים. אני יודעת שזה קרה, כי ככה זה קורה תמיד, אבל עכשיו כאשר נפרדנו סופית ליד המכוניות במגרש החול הייתה חסרת לי פיסת זמן די גדולה, פיסת זמן שבה לא הייתי שם בכלל. "את יודעת שהתשובה היא כן". כן. לא טעיתי.
הוא רכן לעברי להיפרד לשלום, נשק לי בעדינות על הלחי ולחש לי באוזן: "חבל שלא הזכרת את הנמר בכלוב באחת הפעמים הקודמות. אני מבטיח לך שנשלים את כל מה שהפסדנו". הכאב הפועם עדיין בחלק הפנימי של הירך שלי הבהיר לי שלהבטחה הזו יש כיסוי.
