מה זה היה, אני מנסה לפענח, תתפשטי? תשבי על הרצפה? תתקרבי? או סתם תעופי לי מהעיניים? השניות עוברות ואני עדיין עומדת, מביטה בו, מנסה לדלות רמז ממבטו.

בבת אחת אני נזרקת למקום אחר, והמעבר הפתאומי הזה ממש מסחרר אותי, גורם לי להרגיש שהחדר כולו מסתובב סביבי. איך הוא אומר לי את זה? איך הוא יכול?

מכורה נפשית למבטים האלה: מבטים עירומים, בלתי מתפשרים, קשים, מבטים שאומרים רק דבר אחד: "אני יודע מה את, ואת יודעת שאני יודע"

אתה מושך בשיערי, מרים לי את ראש, נותן לי לגמוע אוויר. משתנקת ומשתעלת אני מביטה בעיניך במבט של הכרת תודה אינסופית

בגלל הגבר ששכב כאן עכשיו, עירום – כך אני יודעת אף שאיני רואה, לא בדיוק ישן אבל כבר לא ער, יודע היטב שאני אגיע. "תיכנסי ותשכבי ותהיי שקטה. אני רוצה שאת תהיי שם כשאקום"

זה נראה לי כמו נצח, ובסוף כאשר סיים הוריד לי את הראש לכיוון הזין שלו, מצמיד אותו לשפתיי. פתחתי את הפה ללקק את הטיפות הזהובות האחרונות

אני כל כך מבינה אותך שנפצעת ואתה לא יכול לרוץ. גם אני מרגישה כמו נמר כלוא בכלוב, עכשיו עם הרצועה הזו שנמתחה לי בכף הרגל ואני בקושי יכולה ללכת. אז מה אתה עושה בדיוק? איפה אתה מוציא את כל המרץ העודף הזה