נכון. ברור שנכון.
מאת הכול במידה
2 באוקטובר 2011
כשפתחת לי את הדלת, חייכתי אליך. תמיד אני מחייכת כשאני נכנסת, מרגיעה את עצמי, מנסה לשדר אגביות יומיומית, מנומסת.
חייכת אליי בחזרה, רוכן בנימוס לנשיקה עדינה על הלחי, אוחז בידי, מושך אותי פנימה וסוגר את הדלת מאחורי.
וכבר אני מרגישה טוב יותר ומוזמנת לשבת, וכן, הכול בסדר, אתה יודע, אין חדש וטוב שכך, וראיתי ועשיתי ושמעתי.
ואתה מסכים אתי ומספר משלך והדריכות שתמיד מתעוררת אצלי לפני שאני רואה אותך הולכת ומתפוגגת, הולכת ונמסה לתוך העיניים שלך והקול שלך.
אני רואה שחזרת מריצה, אני מציינת, איך היה לך?
היה מעולה, ארוך מאוד אבל ממש טוב ונהניתי. חזרתי לא מזמן ובאמת רציתי ללכת להתקלח אבל אז נזכרתי שרגע, בעצם, זו את שמגיעה, אז בשביל מה, נכון? העיניים שלך אוחזות בשלי, לא נותנות לי להשפיל את המבט, תובעות תשובה ברורה ואתה אומר בשקט: נכון?
בבת אחת אני נזרקת למקום אחר, והמעבר הפתאומי הזה ממש מסחרר אותי, גורם לי להרגיש שהחדר כולו מסתובב סביבי. איך הוא אומר לי את זה? איך הוא יכול?
שוב, בלחש, ובקולו אני אפילו כמעט שומעת השתתפות בצערי: נכון?
אני מרגישה כל כך תלושה, וחלשה, מנסה לחפש את שאריות הכבוד שלי, והאגו, והטעם והטוב, מנסה להיאחז בהם כדי לענות משהו מתריס, משהו שיציף אותי בחזרה למעלה. ואי אפשר, אני שוקעת לתוך הרכות הזו, נופלת פנימה דרך חור הארנב, מסתחררת ונוחתת, עם עצמי, במקום הידוע. במקום ההוא.
ועכשיו זה כבר ברור, סימן השאלה כמעט ואינו נשמע עוד, והמילה נועדה רק כדי להחזיר אותי למציאות: נכון?
ברגע הראשון אני לא מזהה בכלל את האישה שכורעת על ברכיה עכשיו מולך, העיניים שלה ממוסגרות בשלך, הפנים שלה, העור הלבן והעיניים הכחולות הנוצצות, הפה הפתוח מעט, השיער הגולש נופל בעדינות על כתפיה, הכול מוקפד כל כך, נכון כל כך, הכול בשבילך. ולאט לאט היא מורידה לך את המכנסיים מקרבת את הפנים שלה למפשעה שלך, נושמת את הזיעה ואת הריח הזה, ומתחילה ללקק אותך, מניחה את הפנים עליך, קוברת אותן בתוכך, מחפשת בלשונה מה לבלוע ומה לאכול ומה למצוץ, וכבר היא כמעט מתחתיך, מלקקת אותך מלמטה, והכול הופך למערבולת של מיצים ושל זיעה ושל רוק ושל טעמים וריחות, ושום דבר כבר לא לבן ובטח שלא גולש ועל עדינות אין בכלל מה לדבר.
ואני בוערת, רותחת, לא בטוחה בכלל איפה אני ומה קורה, הכול מצטמצם למפשעה אחת מיוזעת, או שבעצם הכול גדל ומתרחב לכדי כך.
נכון, אני אומרת כאשר הלשון שלי קבורה עמוק עמוק אצלך בפנים, נכון.
ברור שנכון, אתה משיב לי ומצמיד אותי בכוח עוד ועוד פנימה, מורח את עצמך על הפנים שלי, על השיער, על הכול.
ואני חושבת לעצמי שיותר נכון מזה כבר לא יכול להיות.
חייכת אליי בחזרה, רוכן בנימוס לנשיקה עדינה על הלחי, אוחז בידי, מושך אותי פנימה וסוגר את הדלת מאחורי.
וכבר אני מרגישה טוב יותר ומוזמנת לשבת, וכן, הכול בסדר, אתה יודע, אין חדש וטוב שכך, וראיתי ועשיתי ושמעתי.
ואתה מסכים אתי ומספר משלך והדריכות שתמיד מתעוררת אצלי לפני שאני רואה אותך הולכת ומתפוגגת, הולכת ונמסה לתוך העיניים שלך והקול שלך.
אני רואה שחזרת מריצה, אני מציינת, איך היה לך?
היה מעולה, ארוך מאוד אבל ממש טוב ונהניתי. חזרתי לא מזמן ובאמת רציתי ללכת להתקלח אבל אז נזכרתי שרגע, בעצם, זו את שמגיעה, אז בשביל מה, נכון? העיניים שלך אוחזות בשלי, לא נותנות לי להשפיל את המבט, תובעות תשובה ברורה ואתה אומר בשקט: נכון?
בבת אחת אני נזרקת למקום אחר, והמעבר הפתאומי הזה ממש מסחרר אותי, גורם לי להרגיש שהחדר כולו מסתובב סביבי. איך הוא אומר לי את זה? איך הוא יכול?
שוב, בלחש, ובקולו אני אפילו כמעט שומעת השתתפות בצערי: נכון?
אני מרגישה כל כך תלושה, וחלשה, מנסה לחפש את שאריות הכבוד שלי, והאגו, והטעם והטוב, מנסה להיאחז בהם כדי לענות משהו מתריס, משהו שיציף אותי בחזרה למעלה. ואי אפשר, אני שוקעת לתוך הרכות הזו, נופלת פנימה דרך חור הארנב, מסתחררת ונוחתת, עם עצמי, במקום הידוע. במקום ההוא.
ועכשיו זה כבר ברור, סימן השאלה כמעט ואינו נשמע עוד, והמילה נועדה רק כדי להחזיר אותי למציאות: נכון?
ברגע הראשון אני לא מזהה בכלל את האישה שכורעת על ברכיה עכשיו מולך, העיניים שלה ממוסגרות בשלך, הפנים שלה, העור הלבן והעיניים הכחולות הנוצצות, הפה הפתוח מעט, השיער הגולש נופל בעדינות על כתפיה, הכול מוקפד כל כך, נכון כל כך, הכול בשבילך. ולאט לאט היא מורידה לך את המכנסיים מקרבת את הפנים שלה למפשעה שלך, נושמת את הזיעה ואת הריח הזה, ומתחילה ללקק אותך, מניחה את הפנים עליך, קוברת אותן בתוכך, מחפשת בלשונה מה לבלוע ומה לאכול ומה למצוץ, וכבר היא כמעט מתחתיך, מלקקת אותך מלמטה, והכול הופך למערבולת של מיצים ושל זיעה ושל רוק ושל טעמים וריחות, ושום דבר כבר לא לבן ובטח שלא גולש ועל עדינות אין בכלל מה לדבר.
ואני בוערת, רותחת, לא בטוחה בכלל איפה אני ומה קורה, הכול מצטמצם למפשעה אחת מיוזעת, או שבעצם הכול גדל ומתרחב לכדי כך.
נכון, אני אומרת כאשר הלשון שלי קבורה עמוק עמוק אצלך בפנים, נכון.
ברור שנכון, אתה משיב לי ומצמיד אותי בכוח עוד ועוד פנימה, מורח את עצמך על הפנים שלי, על השיער, על הכול.
ואני חושבת לעצמי שיותר נכון מזה כבר לא יכול להיות.
