יום הולדת
מאת הכול במידה
5 באוגוסט 2011
אתם רואים את האישה שיושבת שם, ליד הבר? זו אני.
תסתכלו מה אני עושה, רואים? אני יושבת בפינה, מוקפת באנשים שמכירים אותי היטב. הם שותים, מדברים, נסחפים עם המוזיקה, צוחקים. ארבעתנו מכירים היטב, נהנים לבוא לכאן, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו. והיום אנחנו חוגגים – יום ההולדת שלי.
אני אוהבת מאוד לבוא לכאן – אוהבת את האנשים, את הגברים שמביטים בי בעיניים רעבות, בלי בושה. אוהבת את המבטים המפשיטים, את ההתחככות הלא-מקרית בי, אוהבת את החום שעולה מכולם, את האוויר שמפוצץ בהורמונים ובתשוקה.
ועכשיו אני מביטה כבר זמן רב בגבר שיושב בדיוק מולי, מן העבר השני של הבר. כבר שעה ארוכה שאני מסתכלת לו בעיניים, לא מרפה מן המבט שלו. אני כבר יודעת – זו רק שאלה של זמן. אתם מבינים, זה לא שיש לי ברירה אמיתית. אין לי בכלל. אין לי ברירה כי אני מכורה. אני מכורה פיזית וגרוע מכך – מכורה נפשית למבטים האלה: מבטים עירומים, בלתי מתפשרים, קשים, מבטים שאומרים רק דבר אחד: "אני יודע מה את, ואת יודעת שאני יודע".
אתם רואים אותי עכשיו? אני קמה ממקומי, לא מסירה ממנו את המבט ומתחילה במסע הארוך אל הקומה השנייה. "אני עולה לשירותים", כך אני לוחשת לגבר שלידי, ניתקת ממנו ומפלסת דרכי בתוך ים האנשים בלי להביט לאחור.
והנה, זו אני שנשענת בעיניים עצומות על הקיר בתוך התא המעוצב להפליא, זוהר באור כחלחל, ושומעת את דלת התא שהשארתי פתוחה מעט נפתחת במהירות ונסגרת מיד, המנעול סובב בנקישה רכה. ואני עדיין עומדת, ידיים משולבות מאחורי גבי וממתינה. חם לי, העור שלי מתוח, מייחל לנגיעה, משתוקק כל כך להרגיש ואני יודעת: יש עוד מישהו אתי – חום גופו, ניחוח מתוק עדין מעורב בריח אלכוהולי. ואני מחכה, מחכה ללא-נודע.
נו, תיגע כבר, תיגע – אני מתפללת ללא קול. תיקח כבר. הרי שנינו יודעים מה אנחנו עושים כאן. אצבעות קרירות מחליקות לתוך המחשוף שלי, לתוך החזייה. ידו אוחזת בפטמה המגורה והנוקשה שלי, ובמשיכה מהירה אחת שולפות החוצה שד אחד, ואחריו שד שני, וכך אני עומדת, המחשוף של החולצה שלי מופשל מתחת לשדיים, בעיניים עצומות, ידיים מאחורי הגב.
והוא תופס, וצובט, ומועך משתעשע, מכאיב מושך ומסובב, בלי לומר מילה.
לחישה רכה: "על הברכיים". ואני מתכופפת מיד, עומדת על הברכיים.
"תפתחי עיניים" .ואני נושאת מבט למעלה, באור הכחלחל הכול נראה כל כך לא מציאותי ועם זאת כל כך נכון. "למה את כאן"? לא, אל תשאל אותי שאלות, אני מבקשת בדממה. אל תשאל כלום. רק תן לי את מה שאני צריכה ואל תשאל אותי. שתיקה. סטירה, חזקה, כואבת, מטלטלת. ועוד אחת. אני מסתכלת לו בעיניים וגם הוא לא מסיר את מבטו.
"למה את כאן?" הברכיים כואבות לי, הפנים שורפות לי. ועוד אחת. ועוד אחת. אני חושבת לעצמי - בחרתי טוב, בחרתי טוב, הוא יודע איך זה צריך להיות. שתיקה.
"בסדר גמור", הוא אומר בשקט, מתכופף מעט, תופס בחוזקה בשתי הפטמות שלי ומושך אותן למעלה, תוך סיבוב. הכאבים כמעט בלתי נסבלים, אני מרגישה אותם חותכים אותי, עולים במעלה הגב עד הצוואר, מציפים את העיניים שלי בדמעות. אני כל כך רוצה לגעת בו, כל כך רוצה להרגיש אותו, והוא כל כך קרוב אליי. תן לי את זה, אני מתחננת בלי קול, נו כבר, תן לי. הכאבים כמעט משתקים אותי ואז באחת הם נפסקים.
"קחי". הוא פותח את אבזם החגורה, מתיר את כפתורי הג'ינס במשיכה אחת, ובאותה תנועה שולף את הזין שלו החוצה ודוחף בכוח את הראש שלי למטה, ממלא לי את הפה, עמוק לתוך הגרון, מחזיק את הראש שלי למטה והודף אותו עמוק יותר ויותר.
אני נאבקת לנשום, נאבקת להתגבר על רפלקס ההקאה, הגוף עדיין כואב לי אבל הכול נשכח, הכול נעלם במערבולת של יצרים. אני מכניסה אותו עמוק, מרטיבה ומוצצת, עוטפת אותו בלשוני, מנסה להכיל את כל האושר הזה, את כל התחושות המתוקות שמציפות אותי בבת אחת. ואז הוא מרפה מעט מידו המהודקת לראשי ואני עולה ויורדת עליו בשפתיים צמודות, מתענגת על כל רגע, מחפשת עוד ועוד, מטורפת מתשוקה, מפחד, מכאב, מגורה כל כך. שרק לא ייגמר, שרק לא ייגמר, עוד, כאן.
פתאום, בבת אחת, הוא הודף את הראש שלי לאחור, מצמיד אליי את הזין שלו וגומר על השדיים שלי, ממלא אותם בנוזל שקוף חמים, טיפות שנקוות בחריץ המהודק, גולשות עד לפיטמות האדומות הזקורות ומכסות אותן בפסים נוצצים.
אתם רואים מה קורה עכשיו? הוא מסמן לי בידו לקום, וכאשר אני ניצבת מולו הוא דוחף שד אחד בחזרה למקומו בתוך החזייה ואחריו את השני, מסדר את המחשוף של החולצה שלי ומנגב את ידו הרטובה מעט בצווארי, מעביר עליו אצבעות דביקות.
"לא לגעת בכלום. צאי ותחזרי למקומך".
וכך, הנה אני יורדת במדרגות, נדחקת שוב בין האנשים המבקשים לגעת ולמשש ולהרגיש, מגיעה למקומי. "היה תור – תא אחד היה תפוס רבע שעה", אני משיבה לעיניים השואלות, ועיטור הכסף מנצנץ על צווארי בקדמת המחשוף שלי, או שרק נדמה לי.
תסתכלו מה אני עושה, רואים? אני יושבת בפינה, מוקפת באנשים שמכירים אותי היטב. הם שותים, מדברים, נסחפים עם המוזיקה, צוחקים. ארבעתנו מכירים היטב, נהנים לבוא לכאן, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו. והיום אנחנו חוגגים – יום ההולדת שלי.
אני אוהבת מאוד לבוא לכאן – אוהבת את האנשים, את הגברים שמביטים בי בעיניים רעבות, בלי בושה. אוהבת את המבטים המפשיטים, את ההתחככות הלא-מקרית בי, אוהבת את החום שעולה מכולם, את האוויר שמפוצץ בהורמונים ובתשוקה.
ועכשיו אני מביטה כבר זמן רב בגבר שיושב בדיוק מולי, מן העבר השני של הבר. כבר שעה ארוכה שאני מסתכלת לו בעיניים, לא מרפה מן המבט שלו. אני כבר יודעת – זו רק שאלה של זמן. אתם מבינים, זה לא שיש לי ברירה אמיתית. אין לי בכלל. אין לי ברירה כי אני מכורה. אני מכורה פיזית וגרוע מכך – מכורה נפשית למבטים האלה: מבטים עירומים, בלתי מתפשרים, קשים, מבטים שאומרים רק דבר אחד: "אני יודע מה את, ואת יודעת שאני יודע".
אתם רואים אותי עכשיו? אני קמה ממקומי, לא מסירה ממנו את המבט ומתחילה במסע הארוך אל הקומה השנייה. "אני עולה לשירותים", כך אני לוחשת לגבר שלידי, ניתקת ממנו ומפלסת דרכי בתוך ים האנשים בלי להביט לאחור.
והנה, זו אני שנשענת בעיניים עצומות על הקיר בתוך התא המעוצב להפליא, זוהר באור כחלחל, ושומעת את דלת התא שהשארתי פתוחה מעט נפתחת במהירות ונסגרת מיד, המנעול סובב בנקישה רכה. ואני עדיין עומדת, ידיים משולבות מאחורי גבי וממתינה. חם לי, העור שלי מתוח, מייחל לנגיעה, משתוקק כל כך להרגיש ואני יודעת: יש עוד מישהו אתי – חום גופו, ניחוח מתוק עדין מעורב בריח אלכוהולי. ואני מחכה, מחכה ללא-נודע.
נו, תיגע כבר, תיגע – אני מתפללת ללא קול. תיקח כבר. הרי שנינו יודעים מה אנחנו עושים כאן. אצבעות קרירות מחליקות לתוך המחשוף שלי, לתוך החזייה. ידו אוחזת בפטמה המגורה והנוקשה שלי, ובמשיכה מהירה אחת שולפות החוצה שד אחד, ואחריו שד שני, וכך אני עומדת, המחשוף של החולצה שלי מופשל מתחת לשדיים, בעיניים עצומות, ידיים מאחורי הגב.
והוא תופס, וצובט, ומועך משתעשע, מכאיב מושך ומסובב, בלי לומר מילה.
לחישה רכה: "על הברכיים". ואני מתכופפת מיד, עומדת על הברכיים.
"תפתחי עיניים" .ואני נושאת מבט למעלה, באור הכחלחל הכול נראה כל כך לא מציאותי ועם זאת כל כך נכון. "למה את כאן"? לא, אל תשאל אותי שאלות, אני מבקשת בדממה. אל תשאל כלום. רק תן לי את מה שאני צריכה ואל תשאל אותי. שתיקה. סטירה, חזקה, כואבת, מטלטלת. ועוד אחת. אני מסתכלת לו בעיניים וגם הוא לא מסיר את מבטו.
"למה את כאן?" הברכיים כואבות לי, הפנים שורפות לי. ועוד אחת. ועוד אחת. אני חושבת לעצמי - בחרתי טוב, בחרתי טוב, הוא יודע איך זה צריך להיות. שתיקה.
"בסדר גמור", הוא אומר בשקט, מתכופף מעט, תופס בחוזקה בשתי הפטמות שלי ומושך אותן למעלה, תוך סיבוב. הכאבים כמעט בלתי נסבלים, אני מרגישה אותם חותכים אותי, עולים במעלה הגב עד הצוואר, מציפים את העיניים שלי בדמעות. אני כל כך רוצה לגעת בו, כל כך רוצה להרגיש אותו, והוא כל כך קרוב אליי. תן לי את זה, אני מתחננת בלי קול, נו כבר, תן לי. הכאבים כמעט משתקים אותי ואז באחת הם נפסקים.
"קחי". הוא פותח את אבזם החגורה, מתיר את כפתורי הג'ינס במשיכה אחת, ובאותה תנועה שולף את הזין שלו החוצה ודוחף בכוח את הראש שלי למטה, ממלא לי את הפה, עמוק לתוך הגרון, מחזיק את הראש שלי למטה והודף אותו עמוק יותר ויותר.
אני נאבקת לנשום, נאבקת להתגבר על רפלקס ההקאה, הגוף עדיין כואב לי אבל הכול נשכח, הכול נעלם במערבולת של יצרים. אני מכניסה אותו עמוק, מרטיבה ומוצצת, עוטפת אותו בלשוני, מנסה להכיל את כל האושר הזה, את כל התחושות המתוקות שמציפות אותי בבת אחת. ואז הוא מרפה מעט מידו המהודקת לראשי ואני עולה ויורדת עליו בשפתיים צמודות, מתענגת על כל רגע, מחפשת עוד ועוד, מטורפת מתשוקה, מפחד, מכאב, מגורה כל כך. שרק לא ייגמר, שרק לא ייגמר, עוד, כאן.
פתאום, בבת אחת, הוא הודף את הראש שלי לאחור, מצמיד אליי את הזין שלו וגומר על השדיים שלי, ממלא אותם בנוזל שקוף חמים, טיפות שנקוות בחריץ המהודק, גולשות עד לפיטמות האדומות הזקורות ומכסות אותן בפסים נוצצים.
אתם רואים מה קורה עכשיו? הוא מסמן לי בידו לקום, וכאשר אני ניצבת מולו הוא דוחף שד אחד בחזרה למקומו בתוך החזייה ואחריו את השני, מסדר את המחשוף של החולצה שלי ומנגב את ידו הרטובה מעט בצווארי, מעביר עליו אצבעות דביקות.
"לא לגעת בכלום. צאי ותחזרי למקומך".
וכך, הנה אני יורדת במדרגות, נדחקת שוב בין האנשים המבקשים לגעת ולמשש ולהרגיש, מגיעה למקומי. "היה תור – תא אחד היה תפוס רבע שעה", אני משיבה לעיניים השואלות, ועיטור הכסף מנצנץ על צווארי בקדמת המחשוף שלי, או שרק נדמה לי.
