שליטה

לפנות ערב כל כך שליו כאן, אפלולי, שום קול לא נשמע. רעשי העולם שבחוץ – המכוניות הנוסעות, השכנים שמדברים, הרוח הלוחשת בענפי העצים – הכול נשאר מאחור, מעבר לדלת הסגורה. כאן שקט כל כך, עד שאני יכולה לשמוע את נשימותי שלי.

התחלתי להתפשט, לאט, מקפלת את הבגדים על הכורסה שמול הטלוויזיה, מניחה אותם בערימה מסודרת. מתרגלת אל הקצב השונה, אל הריח האחר, המתקתק, שמרחף בכל הבית, נכנסת חרש ליקום מקביל. מגע מרפרף ורך במורד הרגל שלי כמעט הוציא ממני צעקת הפתעה, ובעודי מחניקה את הבהלה ומסתובבת במהירות לאחור ראיתי צל חיוור חולף ונעלם מאחורי הספה. שוב החתול הארור הזה, מלמלתי לעצמי בלי קול. איך הוא מצליח להתגנב אליי כך בכל פעם? זוג עיני אזמרגד ירוקות נצצו מן העבר השני של החדר, מבריקות באפלולית בין הערביים, בוחנות אותי בסקרנות.

יחפה, המשכתי בצעדים קטנים במורד המסדרון אל עבר הדלת הסגורה שבקצהו. "תיכנסי ותסגרי את דלת חדר השינה", הדהדו המילים בראשי. שרק לא יתגנב השטן הקטן אחרי פנימה, חשבתי לעצמי, כי זה יהיה הסוף שלי. אם החתול יגיע לחדר שלו בגללי, זה יעלה לי ביוקר. בדקתי את המסדרון, מתעכבת על העיקול שבפינת המטבח וכאשר הייתי בטוחה לגמרי שהוא ריק, פתחתי בזריזות את הדלת, נכנסתי פנימה בשקט וסגרתי אותה מיד מאחורי.
האפלולית שנחה בעצלתיים בכל הבית פינתה כאן את מקומה לחושך ממש. סמיך, כהה, מן הסוג שאפשר להרגיש. רק פס אור דקיק, כמו שערה זהובה ארוכה, נמתח במקום שבו פגשו שלבי התריס את הרצפה, שולח נצנוצי אור קלושים שמצליחים להאיר בקושי את המרצפת הסמוכה.

"הדלת של הדירה תהיה פתוחה רק עד 4", שמעתי בראשי את קולו. סוף סוף יכולתי להירגע ולהתחיל לנשום כרגיל. הספקתי, למרות הכול. למרות שקיבלתי את הסמס לפני 30 דקות בלבד, למרות שהייתי באמצע ארוחת צהריים, למרות שבתנועה העירנית בשעות האלה קשה מאוד למצוא מונית פנויה, למרות שהייתי צריכה לבטל עוד פגישה. למרות הכול.

בעצם – בגלל. בגללו כמובן.

בגלל הגבר ששכב כאן עכשיו, עירום – כך אני יודעת אף שאיני רואה, לא בדיוק ישן אבל כבר לא ער, יודע היטב שאני אגיע. "תיכנסי ותשכבי ותהיי שקטה. אני רוצה שאת תהיי שם כשאקום". בידיים מושטות קדימה גיששתי כדי למצוא את קצה המיטה, ולאחר שהייתי בטוחה שהצד הזה של המזרון ריק, טיפסתי עליו לאט לאט, מתיישבת בזהירות באמצע ואחר כך שולחת רגליים קדימה ונשכבת בזהירות לאחור, ראשי על הכרית השנייה שתמיד נמצאת שם, ממתינה. לאחר שהתמתחתי בעצלתיים, מוודאת שאיני נוגעת בו בטעות, החל החושך ללבוש דמות ברורה מעט יותר וקווי המתאר של החדר הסתמנו כצללים מוכרים. בשקט הסמיך התחלתי פתאום לשמוע את נשימתו, חרישית ומדודה, שלווה כל כך. והריח המשכר הזה, הריח שלו, הריח שאני אכיר תמיד. עצמתי עיניים בשלווה, נותנת לתחושת המתיקות לנזול לי בעורקים, חשה את התחושה המופלאה ביותר בעולם: שלווה מעורבבת בציפיה, המתנה מרוגשת של "הרגע שלפני". מתענגת על ה"כמעט", ממתינה, שוקעת מעט, ושוב מרחפת מעל.

מתוך המתיקות הזו אני מרגישה אותו פתאום קרוב, חום גופו סמוך אליי, לוחש לי באוזן: "באמת חשבת שתישני איתי כאן במיטה, כמו חברה? שכחת איפה ישנה כלבה? איך עשית טעות כזו?" ולפני שהלחישה גוועה בחלל החדר, מצאתי את עצמי באוויר, ברך נתקלת בשולי המיטה, יד נשלחת באינסטינקט קדימה לבלום את הנפילה וכל הגוף מתקפל לקראת המפגש עם הרצפה הקרה.

יללת כאב קולנית ונזעמת ואחריה חיכוך מהיר של פרווה חמימה, תחושת רכות חולפת על בטני ועל פניי וציפורניים חדות שננעצו בכתפי לרגע, החזירו אותי באחת אל המציאות. בעודי מנסה להסדיר את נשימתי המבוהלת קיללתי בלבי את השדון השעיר הקטן וחשבתי לעצמי במרירות שבניגוד אליו – אני יודעת בדיוק מה עומד לקרות לשנינו בעוד רגע.