מתוק
מאת הכול במידה
29 בפברואר 2012
(מוקדש לגבר שהפקדתי בידיו את האגו שלי לעשות בו כרצונו. והוא עושה)
"פתוח" נשמע הקול מבפנים לאחר שנקשתי על הדלת.
לחצתי על הידית, דחפתי את הדלת ביד אחת ונכנסתי פנימה, בידי השנייה קופסת גלידה במשקל, שלושה טעמים אהובים עליו ואחד גם עליי. הפניתי מבט לפינת העבודה שלו, ואכן, הוא ישב שם, עיניו נעוצות במסך המחשב, אצבעותיו מקלידות במהירות. "נו, תיכנסי ותסגרי את הדלת. את מחכה לעוד מישהו?"
"הבאתי גלידה".
"נפלא, שימי במקפיא, אני בטוח שנמצא לה שימוש עוד היום".
הכנסתי אותה למקפיא ונעמדתי מולו בקצה החדר, ידיים לצדי הגוף, מביטה בו במבט ארוך וחסר הבעה. הוא מרים עינים מן המסך, מפסיק להקליד ומרים יד אחת, מניף אותה למעלה בכף יד פרושה, במין תנועת ביטול או זלזול או שאולי הוא פשוט גירש זבוב שעף מולו.
מה זה היה, אני מנסה לפענח, תתפשטי? תשבי על הרצפה? תתקרבי? או סתם תעופי לי מהעיניים? השניות עוברות ואני עדיין עומדת, מביטה בו, מנסה לדלות רמז ממבטו.
לא, אין סיכוי. הוא לא יתן לי שום רמז, שום חנינה, אין מוצא. המחשבה לשאול אותו לרצונו עזבה את מוחי בדיוק באותה מהירות שבה נכנסה אליו – זה בטוח לא יוביל לשום מקום טוב.
אני מהמרת.
אני קוראת שוב במהירות את תווי פניו – משהו בחיוך אינו מרושע מספיק, הזיק שמרצד בעיניים אינו שטני ממש, ייתכן שיש לי סיכוי לא רע.
אני מתקרבת אליו לאט, וחוסר התגובה שלו מעודד אותי. כנראה שההימור הצליח – הוא בסך הכול רצה שאבוא להיות לידו, לא הייתי צריכה להתרגש ממנו כל כך.
כאשר אני במרחק נגיעה ממש, כבר מתכננת לעצמי איך אשב על קצה השולחן, אמתיק אליו חיוך ואשאל בנון-שלנטיות: "אז מה שלומך", אני מזהה בבהלה את המלכודת שלתוכה צעדתי ברגעים אלה, והחיוך היפה שמתפשט על פניו ומבעיר את עיניו עוטף אותי בגל חום שגורם לי להאדים מן הצוואר ועד לשורשי שיערי. שיט, זה בכלל לא מה שהייתי אמורה לעשות, בטח הייתי אמורה לזחול על גחוני אליו או להוריד למולו לאט את הבגדים פריט אחרי פריט או אולי להסתלק בכלל ולחכות עירומה בחושך במיטה.
"מסמיקה מתוקה?"
אין טעם לענות. אני שותקת ורואה ממש מולי, בהילוך איטי, את כף ידו הפרושה, זו שאותתה לי קודם במסתוריות, מתרוממת יחד עמו מן הכסא, משלימה לאט את המרחק הקצר בינו לביני וניחתת על פניי בעוצמה שמעיפה אותי לכיוון קצה שולחן שבו אני נאחזת מיד, מנסה ללא תועלת לא ליפול.
"מה באת? מישהו קרא לך? אמרתי לך להביא את הגלידה ושתי כפות".
אני אוספת את עצמי מן הרצפה, ושתי דקות אחר כך, הוא בכסאו, אני כורעת למרגלותיו, ושנינו חופרים לאט בקופסת הקלקר הלבנה, שולים בשתיקה חתיכות שוקולד בגלידת שמנת, שברי עוגיות עטופים וניל, ריבת חלב צהבהבה ואני אפילו מצליחה לדלות קצת פירורי פיסטוק מתגלגלים בגלידה ירקרקה.
ובגופי מתפשט לאטו עונג מתוק אמיתי.
"פתוח" נשמע הקול מבפנים לאחר שנקשתי על הדלת.
לחצתי על הידית, דחפתי את הדלת ביד אחת ונכנסתי פנימה, בידי השנייה קופסת גלידה במשקל, שלושה טעמים אהובים עליו ואחד גם עליי. הפניתי מבט לפינת העבודה שלו, ואכן, הוא ישב שם, עיניו נעוצות במסך המחשב, אצבעותיו מקלידות במהירות. "נו, תיכנסי ותסגרי את הדלת. את מחכה לעוד מישהו?"
"הבאתי גלידה".
"נפלא, שימי במקפיא, אני בטוח שנמצא לה שימוש עוד היום".
הכנסתי אותה למקפיא ונעמדתי מולו בקצה החדר, ידיים לצדי הגוף, מביטה בו במבט ארוך וחסר הבעה. הוא מרים עינים מן המסך, מפסיק להקליד ומרים יד אחת, מניף אותה למעלה בכף יד פרושה, במין תנועת ביטול או זלזול או שאולי הוא פשוט גירש זבוב שעף מולו.
מה זה היה, אני מנסה לפענח, תתפשטי? תשבי על הרצפה? תתקרבי? או סתם תעופי לי מהעיניים? השניות עוברות ואני עדיין עומדת, מביטה בו, מנסה לדלות רמז ממבטו.
לא, אין סיכוי. הוא לא יתן לי שום רמז, שום חנינה, אין מוצא. המחשבה לשאול אותו לרצונו עזבה את מוחי בדיוק באותה מהירות שבה נכנסה אליו – זה בטוח לא יוביל לשום מקום טוב.
אני מהמרת.
אני קוראת שוב במהירות את תווי פניו – משהו בחיוך אינו מרושע מספיק, הזיק שמרצד בעיניים אינו שטני ממש, ייתכן שיש לי סיכוי לא רע.
אני מתקרבת אליו לאט, וחוסר התגובה שלו מעודד אותי. כנראה שההימור הצליח – הוא בסך הכול רצה שאבוא להיות לידו, לא הייתי צריכה להתרגש ממנו כל כך.
כאשר אני במרחק נגיעה ממש, כבר מתכננת לעצמי איך אשב על קצה השולחן, אמתיק אליו חיוך ואשאל בנון-שלנטיות: "אז מה שלומך", אני מזהה בבהלה את המלכודת שלתוכה צעדתי ברגעים אלה, והחיוך היפה שמתפשט על פניו ומבעיר את עיניו עוטף אותי בגל חום שגורם לי להאדים מן הצוואר ועד לשורשי שיערי. שיט, זה בכלל לא מה שהייתי אמורה לעשות, בטח הייתי אמורה לזחול על גחוני אליו או להוריד למולו לאט את הבגדים פריט אחרי פריט או אולי להסתלק בכלל ולחכות עירומה בחושך במיטה.
"מסמיקה מתוקה?"
אין טעם לענות. אני שותקת ורואה ממש מולי, בהילוך איטי, את כף ידו הפרושה, זו שאותתה לי קודם במסתוריות, מתרוממת יחד עמו מן הכסא, משלימה לאט את המרחק הקצר בינו לביני וניחתת על פניי בעוצמה שמעיפה אותי לכיוון קצה שולחן שבו אני נאחזת מיד, מנסה ללא תועלת לא ליפול.
"מה באת? מישהו קרא לך? אמרתי לך להביא את הגלידה ושתי כפות".
אני אוספת את עצמי מן הרצפה, ושתי דקות אחר כך, הוא בכסאו, אני כורעת למרגלותיו, ושנינו חופרים לאט בקופסת הקלקר הלבנה, שולים בשתיקה חתיכות שוקולד בגלידת שמנת, שברי עוגיות עטופים וניל, ריבת חלב צהבהבה ואני אפילו מצליחה לדלות קצת פירורי פיסטוק מתגלגלים בגלידה ירקרקה.
ובגופי מתפשט לאטו עונג מתוק אמיתי.
