מכה. קליק.

כשיואב התקשר ב 10 בלילה וביקש ממני לעשות בשבילו "טובה ענקית." הוא בכלל לא שיער איזה טובה הוא עשה לי:
כבר הייתי בדרך החוצה מהסטודיו כשקבלתי ממנו טלפון היסטרי: "תשמע אחי אתה חייב לעזור לי. היינו אמורים לשים על השער האחורי של העיתון תמונה של נערת כפר עם ביכורי ארצנו אבל איבדנו את הנגטיבים. אני יודע שכבר גמרת להיום אבל אני מתחנן שתישאר ותצלם לנו תמונה." היססתי שניה לפני שעניתי. זה היה יום ארוך וכבר רציתי לחזור הביתה, אבל ידעתי שאלו העבודות שעושים עליהן הכי הרבה כסף: שלוש שעות לפני סגירת הגיליון. כולם בלחץ. זה בכלל לא משנה מה אתה מצלם. אתה יכול לתת להם תמונה של סבתא שלך והם ישתמשו בה. "טוב בסדר," אמרתי לו, "אני אעשה את זה, אבל מאיפה אני אמצא מישהי לדגמן בשעה כזאת?" "אתה מלך. תאמין לי שזה ישתלם לך. אל תדאג, מצאתי איזה בחורה מסוכנות של ניצבים שמתלהבת מזה שהיא תהיה בעיתון. אני שולח לך אותה במונית. תצלם אותה עם קצת פרות העונה ותשלח לי את הנגטיבים עד 12."
כעבור רבע שעה שמעתי דפיקות ביישניות על דלת הסטודיו ופתחתי את הדלת לבחורה חמודה, מעט עגלגלה, בת 25, לבושה בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס. "שלום אני אור." הצגתי את עצמי. "אני דלית, נעים מאוד." חייכתי אליה בחביבות, היה בה משהו מתוק ותמים. הבנתי למה יואב בחר בה לתמונת הקיטש היומית. "אנחנו מאוד ממהרים בגלל הדד-ליין של העיתון. בואי תכנסי." בחרתי את אחת החולצות שהיא הביאה ובזמן שהיא הלכה להחליף בשירותים כיוונתי את התאורה שלי. הושבתי אותה עם כמה גויאבות ובננות בסל לפני רקע נטרלי, צילמתי כמה תמונות שתואמות את הטעם האחיד של גרפיקאים של עיתונים יומיים ומתוך חביבות הוספתי כמה תמונות קרובות שיישארו לה למזכרת. כל העניין לקח בערך חצי שעה. דלית הלכה להחליף בגדים לאלו שהיא הגיעה אתם ובינתיים נתתי את הנגטיבים לשליח של העיתון.
כשהיא סיימה להתלבש ליוויתי אותה לדלת והתכוונתי לצאת גם בעצמי. "מה זהו? סיימנו?" היא שאלה אותי באכזבה. "כן, צילמנו את מה שהעיתון הזמין, אז מספיק." התחלתי לחפש את המפתחות שלי בתיק כדי לנעול. "זאת פעם ראשונה שסוכנות הניצבים שולחת אותי לצילומים. חשבתי שזה יהיה יותר ארוך. הייתי בסדר?" ראיתי שהיא חוששת, רציתי להגיד לה משהו שירגיע ובעיקר יוציא אותה כמה שיותר מהר מהסטודיו שלי. "באמת זאת פעם ראשונה שלך? לא ידעתי, את מקצוענית כמו דוגמנית אמיתית. היה תענוג לעבוד אתך." התחלתי להרכיב את המנעול על הדלת, והמשכתי למרוח אותה: "היית מצוינת. עשית בדיוק מה שאמרתי לך." סיימתי לנעול. דלית נראתה יותר מרוצה. "תודה על המחמאות." היא כבר התחילה להסתובב לכיוון הרחוב כשהוסיפה מזווית הפה כאילו במקרה: "אני תמיד עושה בדיוק מה שאומרים לי."
מה?!?!?!?!?!?! הרגשתי שעדר פילים שועט בתוך הראש שלי מאונת ימין לאונת שמאל ובחזרה. כל פעמוני האזעקה צלצלו באוזני. רקדניות הולה-הופ ריחפו בתוך האישונים שלי. האם באמת שמעתי את מה ששמעתי? האם זה היה משפט תמים או הזמנה מפורשת?
עצרתי אותה: "את יודעת מה דלית? כיוון שהיית כל כך בסדר ומילאת אחרי כל ההוראות שלי, אני מציע שנישאר ונצלם עוד כמה תמונות. אני לא מבטיח שתוכלי להשתמש בהן אחר כך אבל זה יהיה תרגול טוב לאיך עובדים עם צלם."
על פניה עלה חיוך כמו של ילדה בת 14 שהרשו לה להישאר מאוחר במסיבת כיתה: "באמת? איזה יופי. תודה רבה רבה." פתחתי בחזרה את הדלת. "אבל אני מזהיר אותך אני מאוד קפדן, אני דורש הרבה ממי שאני מצלם." דלית נכנסה בעליזות פנימה. "אל תדאג, אמרתי לך שאני עושה מה שאומרים לי."
הדלקתי חזרה את האורות בסטודיו, היא נעמדה מולי וחיכתה למוצא פי. "טוב. קודם צילמנו אותך עם חולצה די סולידית במראה מאוד מהוגן כי זה מה שהעיתון רצה. כדאי שנראה איזה לוק מתקבל כשאת לובשת משהו יותר צמוד." רק סיימתי לדבר ודלית הוציאה שתי חולצות מהתיק. "משהו כזה?" שאלה. הסתכלתי עליהן. "כן, בואי תנסי ללבוש את האדומה."
דלית הלכה להחליף וחזרה אחרי פחות מעשרים שניות לבושה בחולצת כפתורים אדומה צמודה. התאמצתי להישאר שליו: החולצה נצמדה לקוי המתאר שלה כמו כפפת גומי של מנתחים. יצא לי לעבוד הרבה עם דוגמניות. רובן מאוד יפות אבל לרוב הן נטולות סקס אפיל בפגישה פנים מול פנים. יש כאלה שהיו קוראים לדלית שמנמנה, אבל העגלגלות שלה השתלבה בפרופורציות מושלמות: יחס מדיוק בין חזה גדול לישבן עסיסי, מותניים שמתחשק לתפוס וירכיים חזקות.
הכרחתי את עצמי להירגע והתחלתי לצלם אותה בפוזות שונות. קודם תמונות פשוטות בעמידה או בישיבה על הספה ואחר כך דברים כמו: "תשעיני ידיים על הכסא ותבליטי את התחת החוצה." או "תעמדי, תשלבי את הזרועות מתחת לחזה ותרימי אותו קצת." דלית לא פצתה את פיה אפילו לרגע ועשתה מייד כל מה שאמרתי לה.
הגברתי את הקצב. מיד אחרי כל תמונה נבחתי עליה את התנוחה שאני רוצה שהיא תהיה בה לתמונה הבאה: "לשבת על הספה רגל על רגל, להכניס אצבע אחת לפה." קליק. "לעמוד עם הפרופיל אלי ולהתכופף קדימה עד שאת מרגישה את החזה קצת נופל." קליק. "לשכב על הספה על הבטן להפנות אלי מבט ולכופף ברכיים." קליק. "להתהפך על הגב להרים ידיים מעל הראש ולעצום עיניים." קליק "לרדת לרצפה על ארבע לפסק קצת רגליים ולהצמיד את הראש לרצפה." קליק. היא תיזזה בין תנוחה לתנוחה כמו בטירונות של גולני ועדיין לא אמרה כלום. עצרתי רק כשנגמר לי הפילם.
דלית עמדה מולי מתנשמת. חייכתי אליה: "לא קל נכון?" "נכון, זה מעייף, אבל זה גם מחמיא שאתה רוצה לראות אותי מכל הזוויות האלו." הייתי חייב להמשיך ולבדוק כמה רחוק אפשר להגיע אתה. "זה כבר מאוד מאוחר ואני בטוח שאת צריכה ללכת. למרות שהייתי שמח לבחון איך את מצטלמת מעוד כמה זוויות." דלית ענתה במהירות "לא, לא, אני לא ממהרת לשום מקום. אני מאוד רוצה להישאר." רציתי להיות בטוח שאני לא טועה: "את בטוחה? כי מיצינו את סוג הצילום הזה. אם תישארי אני אצפה ליותר." היא שוב ענתה במהירות "אני בטוחה."
שלחתי אותה להחליף את הג'ינס שלבשה עד עכשיו בחצאית. החלפתי פילם במצלמה ושיניתי את התאורה שלי לחמה ורכה. דלית חזרה עם חצאית שחורה צמודה ועם הבעת פנים של מתעמלת רומניה שמחכה להוראות מהמאמן. שוב התחלתי לאט: "תשבי על הספה ותפתחי את הכפתור הראשון בחולצה." קליק. "עכשיו בעמידה." קליק. "עכשיו עוד כפתור." תוך כמה דקות נשארו רק שני הכפתורים התחתונים סגורים. היא לבשה חזייה שחורה שעכשיו בקושי החזיקה את החזה שלה במקומו. הרגשתי שגם היא מיותרת: "תסתובבי עם הגב אלי, כן. תפתחי את הסוגר של החזייה. אני רוצה לצלם גב חלק." קליק. "תסתובבי אלי, שימי את הידיים על המותניים." החזייה נפלה על הרצפה. ראיתי מולי את זוג השדיים היפים והעומדים ביותר שראיתי בחיי. התאמצתי לשמור על קור רוח. בקושי הצלחתי ללחוץ על הכפתור. קליק. הסתכלתי על דלית, לרגע היא נראתה לי מבולבלת ואז הבנתי שהיא פשוט מחכה לפוזה הבאה. נרגעתי: "תשבי על הספה שימי את יד ימין בין השדיים אבל בלי להסתיר אותם." קליק.
אחרי שצילמתי את החזה שלה מכל זווית אפשרית, הושבתי אותה מולי על כסא בפוזת שרון סטון באינסטינקט בסיסי. קודם צילמתי אותה ברגליים משוכלות, ואז אמרתי לה לשבת בדיוק מולי עם רגליים קצת פתוחות. עשיתי הצגה שלמה כאילו אני הולך לצלם אבל יש משהו שמפריע לי: "יש לי בעיה עם התחתונים שלך. הן לבנות ומחזירות אור למצלמה בצורה לא טובה. אם תורידי אותן לא יראו שם כלום בצילום כי זה חשוך." התחתונים של דלית היו על הרצפה תוך 2 שניות בערך. צילמתי. הצצתי בתחתונים: הם היו רטובים לגמרי. חייכתי אליה. "בטוחה שאת לא עייפה כבר?" דלית נבהלה: "אני לא עייפה בכלל. אני מקווה שאתה לא עייף כי אני רוצה להמשיך."
שמרתי על ארשת רצינית ככל האפשר למרות שהייתי בטוח שדלית יכלה לראות את הזקפה האדירה שמתחה את מכנסיי: "בסדר. נמשיך. אנחנו נעשה עכשיו סדרה של צילומי ערום. תורידי את החצאית. בצילומים כאלה מקובל שגם הצלם מתפשט כדי שתהיה אווירה אינטימית בסטודיו." בחנתי אותה בזמן ששנינו התפשטנו, כדי לראות אם היא נבהלת או נרתעת. שום דבר. דלית שמרה על ארשת של בת עשרה מתלהבת כאילו היא בדרך לטיול שנתי ולא כאילו היא עומדת ערומה בשתיים בלילה מול צלם עם זקפה של 17 סנטימטר. החלטתי למתוח את החבל עוד קצת: "בסיטואציה של עבודה כמו שאנחנו הולכים לעשות עכשיו מאוד חשובה המשמעת. את צריכה להבטיח לי שתעשי בדיוק מה שאומר לך בלי לשאול שאלות." התשובה הגיע במהירות: "אני אעשה בדיוק מה שתגיד לי."
התחלנו לצלם. "תשכבי על הספה ותפסקי רגליים." קליק. "תעמדי מולי ותלקקי לעצמך את החזה." קליק. "תרדי על ארבע ותפסקי את השפתיים של הכוס עם יד ימין." קליק. "עכשיו תפסקי עם יד שמאל ושאני אראה את הדגדגן." קליק.
תוך שתי דקות יכלתי לראות על הירכיים שלה טיפות שנזלו לה מהכוס. הפסקתי לצלם ואמרתי לה בטון כועס: "הכוס שלך נוזל כל הזמן ומרטיב לך את הרגליים. זה יוצר השתקפות של התאורה על העור שלך איפה שהוא רטוב. את חייבת להפסיק להזיל את הנוזל הזה. מה? את חילזון?" דלית קפאה במקומה, לרגע חשבתי שהלכתי רחוק מדי, ראיתי דמעות בעיניה כשענתה: "אני ממש ממש מצטערת, פשוט כל הצילומים והפוזות האלו, וזה שגם אתה ערום, זה מחרמן אותי. אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות." חשבתי לרגע לפני שעניתי: "את מכריחה אותי לשנות את קונספט הצילום והתאורה שלי. אני אהיה חייב לצלם אותך כשכל העור שלך רטוב ומבריק כמו שעכשיו הירכיים שלך. את חייבת לייצר הרבה מיץ בין הרגליים."
דלית עבדה עכשיו עוד יותר קשה: "תשכבי על הגב, השדיים שלך עדיין יבשים מדי." דלית אוננה קצת ומרחה את הרטיבות שלה על החזה. "זה לא מספיק, עוד מיץ כוס. יופי, עכשיו עוד קצת על הבטן." קליק. "תתהפכי, התחת שלך צריך קצת שימון. עוד למרוח. את יכולה להוסיף קצת רוק." קליק.
לשמחתה של דלית די מהר היא כבר הייתה כל כך מגורה ורטובה שכל הגוף שלה התפלש במיצים שהגיעו מבין הרגליים שלה.
המשכתי לכיוונים חדשים: "קחי את הבננות מהסל שצילמתי אותך אתו לעיתון. בננה אחת בפה." קליק. "בננה שנייה בכוס." קליק. "עכשיו תכניסי אותה יותר עמוק." קליק. "עוד בננה לתוך הכוס." קליק.
לא רציתי לעצור: "תוציאי את הבננה מהפה ותכניסי אותה לתחת." בפעם הראשונה באותו ערב דלית היססה. לא וויתרתי לה: "אמרת שאת תמיד עושה בדיוק מה שאומרים לך." לאט, עם דמעה בזווית העין, דלית הכניסה את הבננה לתוך חור התחת שלה. קליק. היא פנתה אלי: "אני מצטערת שלא עשיתי את זה ישר, אני לא כל כך רגילה לזה." חייכתי. "זה בסדר אני בכל מקרה צריך להחליף פילם, את יכולה להוציא את זה."
כשחזרתי עם פילם חדש דלית נראתה רגועה ומצפה, לא הייתי צריך לשאול אם היא רוצה ללכת. התיישבתי לידה על הספה והסברתי לה ש: "לפעמים אנחנו צובעים את העור של הדוגמנית בצבע אדום כדי לקבל אפקט מיוחד בצילום. הייתי שמח לעשות את זה אבל אין לי פה איפור." אני בטוח שדלית היתממה כששאלה: "אין דרך אחרת להשיג את הצבע האדום?" כמובן שהייתה. "אני יכול לחמם לך את האזור שאני רוצה לצלם, לדוגמא את התחת, עם היד, עד שמגיעים לצבע האדום." היא לא היססה לרגע. "בסדר, בו נעשה את זה."
השכבתי אותה על הברכיים שלי עם הפנים כלפי הרצפה והתחלתי לתת מכות על הישבן החמוד שלה. אחרי בערך עשר הצבע היה וורדרד נעים. העמדתי אותה וצילמתי. השכבתי אותה שוב והסברתי לה למה: "הצבע עדיין ורוד, אני רוצה להגיע לאדום." היא הנהנה. "אני פוחד ששני הצדדים לא יהיו בצבע זהה ולכן אני רוצה שתספרי בקול רם כמה מכות אני נותן בכל צד." נתתי מכות ודלית ספרה: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע..." הגענו ל 20 לכל ישבן, התחת היה אדום כהה. "תעמדי, תתכופפי קצת, צבע מצוין." קליק. המשכתי לצבוע לה ולצלם לה גם את הירכיים. העמדתי אותה מולי ופקדתי: "ידיים על העורף." היא צייתה. נתתי מכה חזקה לכל שד ודלית קצת נרעדה. "לא לזוז את חייבת להיות יציבה בזמן הצילום." קליק. מכה, מכה. "לא לזוז." קליק. מכה, מכה "להפסיק לזוז." קליק. היא ספגה בצייתנות 10 מכות על כל שד. הפסקתי כשהיא נראתה לי בקצה גבול הסיבולת.
נעמדתי מולה. דלית הייתה אדומה כמו עגבניית שרי ואני הייתי חרמן כמו פלוגת מילואים. אמרתי לה לרדת על הברכיים מולי. "נעשה עכשיו כמה תמונות תקריב של האיברים האינטימיים שלך בפעולה. תפתחי את הפה." הכנסתי לה את הזין לפה. קליק. "עכשיו תלקקי מסביב לעטרה." קליק. "למצוץ את הזין." קליק. "להכניס אותו עד הסוף." קליק. היא מצצה לי במשך כמה רגעים. "עכשיו תשכבי על הגב ותפסקי רגליים." חדרתי אליה, היא נאנחה. קליק. זו הייתה התמונה האחרונה שצילמתי באותו לילה.
נשכבתי עליה ונישקתי אותה בזמן שנכנסתי לעומק שלה. היא חיבקה אותי חזק וליפפה את הרגליים מאחורי הגב שלי. שנינו היינו כל כך מגורים שגמרנו ביחד תוך פחות משלוש דקות.
שכבנו על הספה מותשים אך מרוצים. דלית נרדמה והאור הרך של השחר התחיל להציץ מבעד לחלונות והאיר אותה: שלווה, מסופקת, אדומה, רטובה, יפה וסקסית.
כשחנויות התחילו להיפתח הסעתי אותה הביתה. בתחילת הרחוב שלה ראינו את בעל המכולת פותח ומסדר חבילת עיתונים שדלית מחזיקה סל של בננות וגויאבות הייתה על השער האחורי שלהם. קבעתי אתה פגישה לעוד "התנסות בעבודה עם צלם" ונסעתי הביתה.
בשעה 10 בבוקר הטלפון העיר אותי. זה היה יואב בקול חנפני: "תקשיב אחי אני חייב להתנצל. הרואה חשבון של העיתון אומר שבגלל שלא שלחת לנו אתמול בלילה פקס של הצעת מחיר, הוא יכול לשלם לך רק את התעריף הרגיל. אני לא יודע מה להגיד לך, סינג'רתי אותך מאוחר בלילה לאיזה צילום מפגר ועכשיו תוקעים לנו ברז. אני לא נעים לי אחי. אני הבטחתי שזה ישתלם לך." לא רציתי לספר ליואב איזה צילומים בדיוק עשיתי ולכן אמרתי רק: "אל תדאג, זה היה לי מאוד משתלם."