"היום נעבוד שוב על ההליכה שלך." היא התחילה לרעוד, עננה שחורה נכנסה לתוך ליבה. היא זכרה את הפעם הקודמת, היא זכרה את הכאב, היא ידעה כמה הייתה קרובה אז להשתמש במילת הביטחון שלה. הוא ראה תגובתה ומייד חיבק אותה בזרועותיו: "זה בסדר, אני יודע שזה היה קשה אבל את מסוגלת. אל תדאגי."

היא כבר התחילה להסתובב לכיוון הרחוב כשהוסיפה מזווית הפה כאילו במקרה: "אני תמיד עושה בדיוק מה שאומרים לי."

הוא רכן ונשק לה ברוך. "את רוצה לאונן?" "כן אדוני." "אני מוכן לתת לך לאונן אבל בזמן שאת עושה את זה אני אשים לך אטבים על השדיים. אם הם יכאיבו לך יותר מדי אני אוריד אותם, אבל אז תצטרכי להפסיק לאונן מייד."

צל של חיוך עבר על פניו כשהיא ניסתה להסתיר בביישנות את ערוותה. הוא הצביע על מרכז החדר: "תעמדי פה עם הגב לחלון, רגליים בפיסוק קטן, ידיים מאחורי העורף." היא צייתה במהירות.